ויקם במד"ר ואתחנן יוסף שאמר גנב גונבתי מבית העברים (וישב מ' ט"ו), זכו עצמותיו לקבור בא"י, ואתה ששמעת איש מצרי הצילני ולא אמרת עברי אנכי, לא זכית ליכנס לא"י, וכ"כ בס"ח קי"ז וע"ל בשמות (ב' י"ט), ובסוטה י"ג. על פ' וחכם לב יקח מצות (משלי י' ח'), ישראל עסקו בביזה ומשה בעצמות, והק' בבנין אריאל דהוי חסידות אבל מה הוא החכמה, וראיתי עפמ"ש בזבחים ק"א: דמשה היה כהן מקרא משה ואהרן בכהניו (תהלים צ"ט ו'), ובויק"ר פי"א מ"ר שימש בכהונה גדולה מ' שנה, וק' איך טימא בעצמות יוסף, ורק לפי שכל ישראל עסקו בביזה, ולא היה מי שיעסוק בעצמות הוי במת מצוה, וזה הי' החכמה, ועי' הדוה"ע וברכת אהרן מאמר ט"ז ובאמרי כהן ובהשמטות שם:
ובשם המחנה לוי ז"ל ראותי דבשמות (ב' י"ד), הלהרגני אתה אומר, וברש"י בשם המפורש, ובמד"ר פ"א במה הרגו רא"א באגרוף, וי"א בגרופו של טיט, ורבנן אומרים בשה"מ, וי"ל דר"א ס"ל דמשה היה לוי ומותר להרגו באגרוף, וי"א ס"ל דהיה כ"ג, ואף דקבר עכו"ם אינו מטמא, זה רק בטומאת אהל, אבל במגע ומשא מטמא, ולכן הרגו בטיט דהוי כ"ח דאין טומאה מגבו רק בתוכו, ורבנן סברו דהרגו בשה"מ ול"ה כלל נגיעה, ושם היו ב' עברים ל"ה יכול להמית באגרוף ולא בטיט ואפילו על ידי שה"מ, מצד טומאת אהל שמאהיל עלי', וקברי ישראל מטמאים באהל, אך יראו שמשה יאמר לאחר שאינו כהן שיהרג, וז"ש הלהרגני אתה אומר, ר"ל שתאמר לאדם אחר להרגני:
ובעיון יעקב סוטה כ' דעצמות יוסף ל"ה מטמאין שלא מת על ידי מלה"מ, אבל מפסחים ס"ז. משמע דמטמאין, דאל"כ איך יליף דטמא מת מותר במחנה לוי', וע"ע בסוכה כ"ה. דטמאים ששאלו על עשית פסח היו נושאי ארונו של יוסף, וי"ל דמטעם זה חולק ר"ע שם דמישאל ואליצפן נשאו עצמות, דקאי בסברא דעצמות יוסף ל"ה מטמאין, ורק בגוף הדבר דיוסף לא מת על ידי מלה"מ, צ"ע דבב"ב י"ז. חשב ששה שלא שלט בהם מה"מ ולא חשב יוסף, וגם מ"ש אם לא מת על ידי מה"מ אינו מטמא, וכ"כ בס' כד הקמח לר' בחיי, וקשה הא בין הששה גם כן משה, ובסנהדרין ל"ח. דשאל מין אלקיכם כהן כי קבר למשה במה טבל, והשיב דטבל בנורא, ואמאי לא השיב דמשה ל"ה מטמא שמת בנשיקה, ועי' בהדוה"ע, - וגם יהיה ראיה מכאן שגם גופים החנוטים מטמאים דיוסף היה חנוט, ועמל"מ הל' אבל פ"ג ה"א ופי"ד הכ"א, ומענין חניטה עמ"ש בפ' ויחי דשנ"ד:
וע"ע בתוס' ב"מ קמ"ד: ד"ה אמר דמשו"ה לא חש אליהו להטמאות לבן הצרפית אע"פ שהיה כהן, שבטוח היה שיחייהו והו"ל בפק"נ, וע"ס המדרש והמעשה דרוש ב' שהקשה היכן מצינו מצות פקו"נ כזאת, דכל הילפותות ביומא פ"ה. רק על החיים שלא ימותו אבל לא לדחות ל"ת כדי להחיות מתים ועמ"ש בזה בפ' תשא (ל"א ט"ז) מדודי ז"ל, וי"ל דכוונה אחרת בתוס' דבמת מצוה הותר טומאה אף לכ"ג ונזיר, ואיזה מ"מ מי שאין לו קוברין ביבמות פ"ט:, וטעם קבורה לחד מ"ד בסנהדרין מ"ו: משום בזיונא שלא יהיה מוטל המת בבזיון, ואם ימצא כהן בדרך הרוג ויש בידו לקברו או להשיבו לתחיה בטח החיוב להחייהו דאם יחייהו גם כן מצילו מבזיון, וכי לא עדיף תחיה מקבורה, ובש"ך יו"ד שע"ד סק"א כתוב דאע"פ שיש שם מי שיקברנו קבורה כל דהוא, מ"מ כיון דאפשר בקבורה עדיפא על ידי זה הכהן חייב הכהן לטמא לו, ואם כן אפילו אם נאמר שאין בתחיית המת לענין זה רק מין קבורה עדיפא, מ"מ כיון שאותה התחיה ל"ה אפשר בבן הצרפית אלא על ידי אליהו, אם כן לאות דבר לא גרע אצלו ממת מצוה דחייב לטמאות, ואין כוונת תוס' פק"נ ממש, דזה י"ל שאינו רק שלא למות, רק כוונתו דעכ"פ אידחי לאי בטומאת כהן דאותו תועלת שיהיה על ידי קבורה היינו הצלת בזיונא יהיה גם כן בפק"נ להחיות, וא"ש מ"ש תוס' שהיה ברי שיחייהו, ולכאו"ק הא גם בספק פק"נ דוחה לכל התורה, ומצאתי שהקשה כן בלימודי ?ה' סי' קי"ב, ובשו"ת חיים שאל ח"ב סי' מ"ג, וע"כ דלאו מפק"נ ממש רק מטעם קבורה עדיפא וזה ?בעי ודאי ולא ספק, ויש להעיר משבת ס"א. בקמיע שאינה מומחה, אי לא איתמח אז אפילו לספק לא מצטרף ודו"ק, ובשו"ת רדב"ז ב' אלפים ר"ג כ' ג' תירוצים על קושית תוס', א' שלא מת ממש, ב' שהי' בן נכרית וכר"ש דאין עכו"ם מטמא, ג' שהיה מת מצוה ?ועשו"ת חיים שאל ח"ב? סי' ?מ"ג:
ומכאן מודעה רבה להרודפים, המקולקלים שבישראל לבער קוצים מכרם, ולא ידעו כי לא הקבורה לבדה תחבולה נגד בנים משחיתים, ומוטב שינסו להחיות נפשם לחנכם וללמדם, וברוב המקרים יצא תועלת המבוקשת, ועכ"פ טוב להחיות מלקבור, אך לדאבוננו רבים הם שנוח להם להטמא בקבורת אחיהם ולא להטהר בהחיותם, ובחגיגה ט"ו. באחר שקראו הפ' (ירמיה ג' כ"ב), שובו בנים שובבים חוץ מאחר, ע"ז יצא לתרבות רעה, אבל אם מקרבים אותם הרבה פושעים נעשו צדיקים וחסידים, כמ"ש באדר"נ סופ"ב הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לת"ח ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים, ובקדושין כ':, וערכין ל':, הנמכר לעכו"ם יכול הואיל ונמכר לעכו"ם לידחי אבן אחר הנופל ת"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וע"כ שצריך להוציאו ולא לעזבו ולרדפו ולדחותו בידים, ועי' מקו"ב ח"ב דקנ"ב, וח"ג תרנ"ה, וגם לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים, סוטה מ"ז., וסנהדרין ק"ז:, וע"ע עירובין כ"א: תאנים רעות אלו רשעים ושמא תאמר אבד סברם כו', ועי' תשו' הגאונים הנדפס בס' שערי צדק סי' ז', ובסנהדרין מ"ד: אע"פ שחטא ישראל הוא, ורדב"ז בשו"ת החדשות קפ"ז סיים שצריך להיות מתון בזה:
ובענין אי קברי עכו"ם מטמאין, ביבמות ס"א: ב"מ קי"ד., וכריתות ל', ס"ל לרשב"י דאין מטמאין באהל, ועתו"ס דשיטת ר"י דקיי"ל כרשב"ג דמטמאים באהל, באהלות פי"ח מ"ט, וע"ש ברע"ב ותי"ט, ור"א פ' ג"פ, ור"מ פ"א הי"ג מטו"מ כ' דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, וברש"י פסחים ט'. ד"ה מי כ' דרשב"ג לא פליג ארשב"י, וס"ל נמי דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, ומודה רשב"י דמטמאין במגע ומשא, ועמל"מ פי"א ה"ז מטו"מ, ובריש פ"ג מאבל, ובטוש"ע יו"ד שע"ב ס"ב דנכון ליזהר לכהן שלא ילך על קברי עכו"ם, ובדגמ"ר הביא ראב"ד פ"ה הט"ו דנזירות דאם נטמא הכהן שוב אינו מוזהר על הטומאה, ועפ"ת שם, חת"ס יו"ד של"ח ושל"ט, ישועות יעקב או"ח שמ"ג ס"ב, ותשובות רע"א מ"ת י"ד, והטעם אי' במלאכת שלמה אהלות פי"ח מ"ז, דבעוד אדם חי לא יכלו הפגעים ליגע בו, אבל אח"כ באים ומזה נמשכה טומאת מת כו', משא"כ עכו"ם אחר המיתה ירחקו מהם ע"ש, ובאבני נזר יו"ד תס"ו הביא בשם רח"ו ז"ל שמה"מ זורק ג' טיפי מרה קודם מיתה ועי"ז נטמא המת ע"ש, ונ"מ דלטעם השני גם מת עכו"ם מטמא משום הג' טיפין וגם נ"מ בגוסס, וע"ע בנזיר מ"ג. ובתוס' ובדף ד':, ועי' ירושלמי פ"א מסנהדרין דחזקי' עיבר השנה מפני הטומאה שמצא גלגלת ארנן היבוסי, והוכיח המל"מ בפ"א הי"ג מבהב"ח דקבר עכו"ם מטמא באוהל, ובמשל"מ שם הביא ס' יראים שי"א, דמת עכו"ם אינו מטמא במגע ומשא, וכ' דרק לענין אי רוצה לאכול קדשים ולכנס למשכן אינו רשאי, אבל לענין מה שהזהיר הכ' לכהן שלא יטמא עצמו למת, ס"ל ליראים דעל מת עכו"ם לא הוזהר כלל אפילו במגע ומשא, ובן דודי הגאון ר' דוד דוב מייזלש שליט"א אבד"ק אוהעל בשו"ת בנין דוד סי' א' האריך בזה, והביא בעה"ת פנחס (כ"ה י"ג) דאיך הרג פנחס לזמרי ונטמא למת, ותי' דעשאו גוסס, והביא תוס' נזיר ד': די"ל קרוב לגוססין ע"ש, ועי' גם כן ברד"ק ש"ב (כ"ג כ'), דפנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי, וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל ע"ש, ואנכי כתבתי לו תשובה ארוכה הרבה הערות על ספרו, והשייך לעניננו, דבמד' ותיב"ע סו"פ בלק בנס י"א אי', דהי' חי כדי שלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא, וצ"ע דהא הוציאם מהקיבה, ורק י"ל דהי' מאהילם עלי' בעת נשאם על הרומח אך קשה מדוע רק באהל ולא במגע ומשא דרומח היה של ברזל כמ"ש שם, וגם הבית יד של עץ דינו ככלי מתכות, כעץ המשתמש למתכות כמ"ש בכלים פי"ג מ"ו, ובמתכות חרב ה"ה כחלל, ויהיה מזה ראי' להיראים דאם על מת עכו"ם אינו מטמא באהל גם על מו"מ אינו מטמא, וכוונת תיב"ע דלא יסתאב באהלא דמיתא על ידי זמרי, אבל משום המדינית לא הי' מוזהר על מו"מ כיון דאינה מטמאת באהל:
איברא גוף קו' הנ"ל מ"ט לא נטמא פנחס במגע הרומח בבית יד של עץ, עי' בסדרי טהרות כלים דקל"ד. דאם הבית יד הוא כלי בפני עצמו אינו בטל להמתכות ע"ש, ובסנהדרין פ"ב: אי' דהעץ שתחת הרומח היה מקל בפ"ע וא"ש, ומצאתי בדורש לציון דרוש ט' בהגהות מבן המחבר שהביא בעה"ת עש"ה, וי"ל בזה הא דברכות ו': חלף אליהו אידמי' לי' כטעי', וברי"ף ל"ג חלף אלי', וערש"י ומהרש"א דאידמי לי' שהוא ערבי, והנה אלי' היה כהן וקשה איך קטלי' וטימא עצמו ומשו"ה ל"ג אלי', אבל אי עכו"ם אינו מטמא י"ל דשפיר הרגו אלי' דערבי אינו מטמא והארכתי בזה ואכ"מ [ואגב אעלה מה שראיתי בס' מצח אהרן ח"ב דרוש ל' הא דמלוי מת רוחצין ידיהם משום טומאה אינו מובן, שבלא"ה טמאי מתים אנחנו, ואויר חו"ל טמא, ורק בעגלה ערופה כ' בפ' שופטים כ"א ז' ורחצו את ידיהם, כן בכל מת יש ספק שמא מת בעון אחרים, ורוחצים שנקיים אנו ע"ש, וכ"מ בפי' ריב"א שופטים כן בשם ר"ח מאורלייניש, וכ"כ בס' הדרת קודש בליקוטי דינים אות ק"ג], ובשו"ת בית יצחק או"ח בצלעות הבית סי' ד' כ', דאי' בשבת קנ"ב: ורקב בעצמות קנאה מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין, ואחי יוסף יראו פן יטור יוסף קנאה בלבו, לכן אמר והעליתם את עצמותי להראות שאין לו קנאה ולכן לא נרקבו עצמותי', וכשמשה הוציא ישראל ממצרים וירא שמא לא ישמעו לקולו ויהי' להם קנאה, לכן לקח עצמות יוסף להורות דרך הישר שלא ישמרו עברתם לנצח, ועז"א שכל ישראל עסקו בביזה עושר הגשמי והוא עסק בעושר רוחני ע"ש, ויש להוסיף על זה אף שמשה ידע שלא יכנס לא"י כמ"ש בשמו"ר ספ"ה, בכ"ז לקח עצמות יוסף להכניסם לא"י ולא קנא בו, וזה עצמות יוסף תכונת יוסף של"ה בעל קנאה כמ"ש בברכות ז': ונתקיימו עצמותיו כנ"ל, ועשו"ת משיב שלום ש"א, ופרד"י ויחי דשנ"ז.:
וכן ראיתי בשם הג' הספרדי ר' חיים עמרם ז"ל דמשו"ה שאר שבטים לא צוו להעלות עצמותיהם לפי שהם היו בעלי קנאה וחששו שמא לא יתקיימו עצמותיהם זמן רב, וגם לכן מדת קנאה בישראל יותר מאוה"ע שנשתרש בהם מאבותיהם, וכמ"ש בירמיה (ל' י"ב), אנוש לשברך נחלה מכתך, המכה אשר הוכית הוא נחלה מאבותיך ולכן אין מזור ותרופה לך, והטעם שדוקא עצמות מרקיבין י"ל עפמ"ש. בנדה ל"א: הטעם מדוע איש נוח להתפייס יותר מאשה לפי שהוא נוצר מעפר, משא"כ אשה נבראת מעצם שקשה, וא"כ קנאה הבאה מגושת עצמות שאינם נוחין (כי בזה יורה שנתגברו עליו כח העצמות) ירקבו, וע' נצח ישראל להמהר"ל פכ"ה, וע"ע ירו' סוטה פ"א ה"י, וע"ז פ"ג ה"ב מענין עצמות יוסף. וע' בחי' גאונים בע"י ווילנא סוטה, אהא דמשה עסק בעצמות יוסף ואח"כ מקשי' מנין הי' יודע משה היכן קבור, וק' למה לא מקשה תיכף מנין כו', וי"ל דאי' בגמ' דאותן של"ה בשיעבוד לא לקחו ביזה, וק' הא שבט לוי ל"ה בשיעבוד ומה אמר כל ישראל עסקו בביזה ומשה בעצמות, הלא משה משבט לוי ל"ה רשאי ליטול ביזה, והנה תו"ס הק' ודילמא מכיר בן מנשה אמר היכן קבור שנולד על ברכי יוסף והי' מיוצאי מצרים, ותי' דל"ה לו פנאי להודיע למשה דהי' עוסק בביזה, ואי' בגמ' שהאנשים שראו את יוסף ל"ה בשיעבוד, וא"כ ק' הלא מכיר ראה אותו ולמה לקח ביזה, וא"כ א"ש דבל"ז ל"ה יכול להקשות מנין כו', דהו"א דמכיר אמר לו, ואי"ל שעסק בביזה דל"ה בשיעבוד, אבל עכשיו שדרש שמשה עסק בעצמות ולא בביזה, וק' הלא משה ל"ה בשיעבוד, וע"כ דאף אותם של"ה בשיעבוד לקחו ביזה א"כ מכיר עסק בביזה ופריך מנין כו', וע"ע בעיון יעקב, ועץ יוסף, ופרדס דוד אריכות, ובס' ילקוט הלוי כ' מ"ש ויקח משה עצמות יוסף "עמו" להודיע שבחו, שלקח עמו ממש ולא נתנו על חמור, כברכות י"ח., ויו"ד ת"ג ס"ו, המולך עצמות ממקום למקום אסור ליתנם בשק ולהניחם על חמור ולרכוב עלי' מפני שנוהג בהם מנהג בזיון אלא יחזיקם אצלו ממש:
השבע השביע. ערש"י השביע שישביע לבניהם ועש"ח, ויו"ד רכ"ח סל"ה דאי אפשר להשביע הנולדים לאח"ז, וענובי"ת יו"ד קמ"ו מזה ובדוה"ע הביא כי הכפל יורה התמדת הפעולה פעמים רבות, וכמ"ש בראה (ט"ו י') נתן תתן אפי' ק' פעמים, ושם בפי"ד הענק תעניק, ובתצא (כ"ב ז') שלח תשלח אפי' ק' פעמים בחולין קמ"א., ושם (כ"ד ד') הקם תקם, ושמות (כ"ג ה') עזב תעזב, ב"מ ל"ב., ויקרא (י"ט י"ז), ב"מ ל"א. וכאן ל"ש שישביע הרבה פעמים, וע"כ שישביעו בניהם ונכפלו ע"י פועלים שונים: ובסוטה י"ג, המתחיל במצוה ואחר גמרה ה"ה כאלו עשאה, דכ' ביהושע (כ"ד ל"ב), ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י, ועשו"ת שב יעקב לענין שדכנות דהדין עם הגומר, ועפ"ת חו"מ קפ"ג, ועמ"ש בפ' פקודי (מ' י"ח), ולכאו"ק מה ראי' ממשה של"ה יכול בעצמו לקבור עצמות בא"י כי לא נכנס שמה, וכ' בהמדרש והמעשה דרוש ג' דלא הקפיד יוסף רק שלא יקבר במצרים והי' יכול משה לקבור במדבר, והביא מכילתא כך אמר יוסף כיון שתעלינו מזה קברו אותי בכ"מ שתרצו, והגם שמ"ר לא עשה כן והניח לישראל לגמור המצוה, אע"פ שלא הי' אנוס, ושפיר נלמד מזה שנקראת ע"ש הגומרה:
והנה בטח משה קודם מיתתו מסר שליחתו לזקני ישראל, ושליח ש"א כמותו, והדק"ל למה לא נקרא על שמו, ואף דמצוה בו יותר משליחו בקידושין מ"א., מ"מ כבר כ' הפמ"ג או"ח תל"ב סק"ה דהיכי דהתחיל בעצמו יכול למסור לכתחלה הגמר לשליח ומשה התחיל בעצמו, אך אימת יוכל למסור לשליחו במקום שיש לסמוך על השליח שיעשה, ובערובין ל"ב. נחלקו ר"נ ור"ש אי חזקה שליח עושה שליחותו, ועכ"פ נקרא בשם הגומרו, וגם אף שהי' יכול משה לקברו במדבר, מ"מ המצוה בהידורה הי' לקברו בארץ הקדושה שאין לו צער מחילות, ויפה עשה משה שהמתין, ואם כי בהמתנה נתקיים המצוה לא בו, מ"מ נתקיים בשליחו, ועתה"ד ל"ה, ורמ"א או"ח תכ"ו ס"ב, דיש להמתין בברכת הלבנה עד מוצ"ש מן המובחר, וכ"ה בשו"ת חכ"צ ק"ו דבכל מצוה יש להמתין שיעשה בהידור טפי, אבל צ"ע מיבמות ל"ט, דשהוי מצוה לא משהינן, וכן פסק במג"א כ"ה סק"ב והביא ראי' משם, אבל י"ל דשם אינו רק ספק מצוה מן המובחר דדילמא כשיבא הגדול לא ירצה ליבם ולכן לא משהינן ורק ממנחות ע"ב. באברים ופדרים הוי להיפך דמצוה מן המובחר להקריבם ביום, וכמ"ש הלח"מ פ"א הי"ח מק"פ, ומשו"ה חביבה מצוה בשעתה אפי' בשבת משא"כ הכא דהשתא יעשה המצוה שלא מהמובחר, וכשימתין יהי' מן המובחר י"ל דמשהינן, ובענין שהוי מצוה עמש"ל (י"ז י"ב), ובפקודי (ל"ט ב'):
ובח"ס כ' בגיטין ל"ה: בתוס' שהק' תהי' נודרת על ככר זה ותאכל לאלתר בפנינו, וי"ל דיש לחוש כי טרם בואה לב"ד, אסרה ע"ע בקונם כבר אחר שבביתה עם אותה שיתנו לה בב"ד, נמצא כשתדור בב"ד לא יחיל נדר על נדר ותאכל אותה הככר, ואח"כ תלך לב"ד אחר להתיר לה נדרה הראשון שעדיין נשאר בידה, וממילא הותר גם זה שאכלה, וכיון שאינו ממנו בעולם לא יחיל הנדר השני אחר היתר הראשון, וכן דעת מהרלב"ח (עי"ד רל"ח סכ"א, ובספרי פרי יוסף על גיטין), אך ז"א דתשבע תחלה בב"ד שלא נדרה בביתה שום נדר, דאע"ג דנמנעו מלהשביע על קבלת כתובתה משום דמורים היתר דטרחו קמי יתמי, אבל שבועה זו לא ימנעו מלהשביעה, וכאן ירא יוסף דילמא יתירו להם שבועתם כמו שאמר פרעה ליוסף למיתשל אשבועה שנשבע ליעקב, ע"כ השביעם על ככר והאכילם לאלתר, ומחשש תחבולה הנ"ל השביע ב' שבועות, א' שלא נשבע מכבר על ככר אחר בצירוף ככר זה, וב' על ככר זה שיהי' אסור להם אם לא יעלו עצמותיו, והיינו השבע השביע ב' שבועות:
רש"י למדנו שאף עצמות שאר שבטים העלו ובכ"ק צ"ב. הוסיף ולא נכתב יוסף אלא להודיע שבח משה, ובתורת חיים כ' דל"צ לאשמעינן שהעלו עצמות השבטים דהיו מצוית בידיהן, אבל ארונו של יוסף שהי' של מתכת וקבעוהו מצרים בנילוס שיתברכו מימי', ולר' נתן קבור הי' בקבר מלכים, בסוטה י"ג., אתי' לאשמעי' דמשה טרח והעלהו. וע"ש במהרש"א ומכל ענין הפרשה, ובכת"א שמות: