Pardes Yosef, Exodus 14:13

לא תוסיפו לראותם, ע' א"ע, וזה"ק כ"ג: אע"ג דכ' וירא ישראל את מצרים מת מתים ראו, ויהי' נפק"מ בנשבע שלא יראה פני פלוני אם מת מותר לראותו במותו, לצורך להתיר אשתו או לענין נחלות בניו, וע' מקו"ב ח"ד תתקצ"ח דאין ראי' משם שי"ל שראו המצרים רק גויתיהם מרחוק ולא פניהם, והשיב ממכילתא ומד' ורש"י כי כל א' מישראל הכיר בפני המתים נוגשיו, מבואר שראו פניהם, ועתשו' בית יעקב סי' ו' דמ"ש בכתו' פ"ג. דין ודברים אין לי בנכסיך עד עולם אם מתה ה"ז ירשנה כיון דמתה לאו בעולם היא, ועתשו' מהר"א ששון מ"ח, רביד הזהב, ישמח משה, ודברי יוסף, ובבית האוצר ח"א כלל ז' כ' טעם הזהר דמת לא לא מקרי אדם וגם כיון דנשתנה נעשה דבר אחר לגמרי ופקע איסור מיני', ודומה לנבלה שנפלה לדבש ונשתנה להיות דבש דפקע איסור מיני' ע"ש. וע"ע במג"א רט"ז סק"ד, ומקור חיים תס"ז סק"ד, ועמ"ש בפרד"י וירא קכ"ד: הרבה חדשות, ועיו"ד ע"ט ס"א. וחבלים בנעימים ח"א סוגי' כ"ד ושו"ת סי' י"ב. וח"ג נ' אות ט', רדב"ז ח"ג סי' תע"א, שו"ת מים חיים יו"ד מ"ט, משיבת נפש או"ח ט', ובכורי שלמה או"ח כ"ה אות קי"ד אריכות גדול'. וע"ע בירו' ברכות פ"ה ה"ד בשעה שעלו מים ראו פגרי אנשים חטאין שהי' משעבדין בהם מושלכים על שפת הים, ובילקוט בשלח וירא את מצרים מתים אינו אומר אלא מת, מתים ולא מתים היינו שראו אותם כשהיו חיים עדיין והיו קרובים למיתה, כמ"ש ויהי בצאת נפשה כי מתה וכי מתה הי' אלא מתה ולא מתה, וכ"ה בתיב"ע וחמין ית מצראי מיתן ולא מיתן וע' בפסוק ל', וערמב"ן תצא (כ"א ט"ז) על לא יוכל לבכר על פני וגו', שחידש דאם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שיורש בכורתו בקבר יוכל להעביר נחלתו, וע' במיני תרגומא דעפ"ז מבואר לשון משנה ב"ב קכ"ו:, האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול לא אמר כלום, דדוקא בנו אבל בן בנו מהני, ועשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"א שפסק כרמב"ן, ועקצה"ח רפ"א סק"ד, ועשו"ת שערי דעה ח"א קסא, ובבית האוצר שם הביא מזבחים ט': דמת לאו אדם מקרי ולכן לא מקרי על פני', וע' קהלת יעקב חלק לשון חכמים כלל קל"ח בנדהו בפני', דלאחר מיתה לא מקרי בפני', וע"ע שו"מ קמא ח"ג קכ"ג אריכות, ובתשו' מהר"ם פדוואה מ"ד, ובס' נתיבות ירושלים על ירו' ב"ב פי"נ כ' דבאמת יש פלוגתא במד"ר במדבר פ"ב כ"ו עה"פ על פני אהרן אביהם רי"א בחייו, רחב"א במותו, ע"ד דר"י נאמר כאן על פני ונא' על פני תרח מה להלן בחייו, ע"ד דרחב"א נא' בבראשית כ"ג ויקם אברהם מע"פ מתו מה שם במיתה אף כאן, וכ"ה בתנחומא אחרי ז', ומד"ר שם פ"כ י"א, ואחר שנמצא בזה מחלוקת בין אמוראים לא נוכל לדחות אותם אף שהם נגד רמב"ן, ועפ"ת ר"ס רפ"א דמהר"ם פדוואה ועה"ג הביאו דבריהם רק לסניף בעלמא, ועמ"ש בהערות לדף שמ"ב ברמב"ן הנ"ל:
ובענין דירה במצרים, ע' במצפה איתן סנהד' כ"א. על רש"י הסוסים באים ממצרים לא"י וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים ועובר על לא תוסיפו לראותם, והפר"ח במים חיים הק' מירושלמי דלישיבה אינו חוזר אבל חוזר לסחורה, וע' סו"ס וזאת ליהודה, ועכ"מ פ"ה ה"ח ממלכים שהביא כן בשם סמ"ג, ובאמת הכ"מ בעצמו הביאו וע' סה"מ ל"ת ל"ו בשלשה חזרו ובשלשה נענשו והוא במכילתא, וירושלמי סוכה פ"ה ה"א, ועשו"ת חיים שאל ח"א צ"א, וגם כבר הקשה כן ברמב"ן שופטים (י"ז ט"ז), והרא"ם תי' דה"נ אסור כשיקבע דירתו שם אחד מעבדיו בשביל הסוסים וכ"כ החינוך, ובתו"י יומא ל"ח: אבל בירו' פ"ה מסוכה מביא דנענשו על שירדו למצרים, ומשמע דאף שלא לישיבה הוזהרו שלא לרדת למצרים ולראותם כלל, וברמב"ן כ' הטעם שלא ילמדו ממעשיהם, ור' בחיי כ' דרק מצוה לשעה ולא לדורות, וכ"כ בס' תולדות יצחק, והר"מ פ"ה ה"ז ממלכים כ' דאסור לדורות, ובסופי"ב מא"ב כ' דנתבלבלו האומות ובמצרים דרים אומות אחרים, ומשום זה כ' הפר"ח בהגהות לר"מ דאין עכשיו איסור, וע' מרדכי וד"מ אה"ע ד' סק"א, וב"ש סק"י דאם נתבלל ע"י סנחרב מותר לדור שעה, וע' יבמות ע"ו: ותד"ה מנימין, ושאג"א מ"ט, ונובי"ת אה"ע מ"א מ"ב, ופלא שלא הערו מסנהד' צ"א. בגביהא שבא מצרים לדין עם בנ"י הרי שמצרים לא נתבלבלו, וע"ע בסוכה נ"א: דאנשי אלכסנדרי איענשו כו' והרי כבר בא סנחרב ובלבל העולם וצ"ע, וע"ש בהגהות רצ"ח, וע' מרדכי סו"פ הערל דלא אסור רק מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר וע' חינוך מצוה ת"ק דנוהג אף לדורות רק דאינה לוקה שאין בו מעשה ועמנ"ח, ובסמ"ג לאווין רכ"ז הסכים למרדכי וע"ש במהרש"ל וס' ברית משה, ובכנה"ג או"ח בהגהות הר"מ ה' מלכים הביא רדב"ז ח"א צ' דעכשיו שאין יורדין להשתקע רק לגור וכאשר תמצא ידינו נלך לא"י לכך א"ע על לאו, ורשב"ץ בזהר הרקיע העלה דלא אסור רק כשישראל שרוין על אדמתם, וגם הרמב"ם דר במצרים, ובברכ"י אה"ע ד' האריך, ובס' צד"ל ומעיל שמואל השיבו על ר' בחיי והביאו מכילתא הנ"ל, ובהגהות מעשה אלפס מהג' מלבוב ז"ל יבמות במרדכי הביאו מהרי"ח דרק לכל ישראל יחד הזהיר הכ' לנו לא תוסיפו לראותם ע"ש, וזה לא נזכר בשום מקום, וגם צ"ע מסוכה נ"א:, והג' רי"ש מלבוב הנ"ל אמר דרק "בדרך הזה" שהלכו ישראל ממצרים אסור ולא ממקום אחר, ומשו"ה חשבה התורה כל המקומות שהלכו ממדבר עד א"י שנדע שבדרך הזה אסור לחזור למצרים, וע"ע בת' אבן ספיר ח"א סי' י"א ושד"ח סי' י"ח:
ובחינוך הנ"ל דאין לוקין שא"ב מעשה לפי שבשעת הכניסה מותר ובהשתקעו שם אין בו מעשה ובמנ"ח נסתפק אם הולך ע"מ להשתקע אי חייב מלקות משום הליכה וסיים בצ"ע. אך לשיטת החינוך בעצמו במצוה שצ"ג וש"ד, דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אע"פ שיעשה מעשה אין לוקה, וכ"כ הרי"ף פ"ג מסנהד' דמגדף ל"ה מעשה שיכול לגדף בלבו, וא"כ לא משכחת בשום אופן מעשה בהליכה למצרים, אף בהולך ע"מ להשתקע דאפשר בלי מעשה, וע"ע בחינוך מ' תר"ב ומנ"ח מ' רנ"ח והה"מ פי"ג ה"ב משכירות כ' להיפך משי' רי"ף וחינוך, דאם אפשר במעשה אף אם עושה בלי מעשה ג"כ לוקה ע"ש. ובס' ארחות חיים סי' מ' הביא כי בלאו לא ירבה לו סוסים וכו' נכלל שלא ירגיל אדם בפזרנות יתירה שעל זה מורה זוהמת מצרים שנ' (יחזקאל כ"ג כ'), וזרמת סוסים זרמתם, שהיו נקשרים בתאוותם עד של"ה יכולים להפרד מהם, ובזה"ק ומד' שאין עבד יכול לברוח ממצרים, מרוב תאות עוה"ז היה משועבד לתאוות עד שבחר להיות עבד שם מלהיות שר בארץ אחרת, ולכן יראה לצמצם בהוצאות והוא תקנתו שלא יוצרך לאדם, ועמש"ל בפ' שמות (א' א'):