ויסע רש"י הסיען בע"כ וק' מדוע בביזת מצרים הוצרך בקשה שישאלו, וכ' בס' ריח דודאים דכ"ב, דרש"י ביצה ט"ז' כ' נשמה יתירה נפש רחבה לאכול ולשתות ולשמוח, ותימה היתכן זאת מעלת ש"ק, ועוד אי' באו"ח רמ"ח ס"ג דאנשי מעשה מתענים בע"ש שבשבת יאכלו לתיאבון, והא בחול דרך לאכול ב"פ ביום כמ"ש בבשלח (ט"ז ח') ולמה להם להרעיב עצמם, הא בשבת נוסף להם נפש רחבה, וי"ל לתוס' קידושין ל"א, דטעם גדול מצוה ועושה שעי"ז יצרו מתגבר עליו, ולפ"ז י"ל דטבע אדם לתאות אכילה, מ"מ בשבת כיון שמצוה לאכול היצר מתגבר עליו שלא יאכל ולכן ניתן לו נפש רחבה שיהי, לו תאות אכילה, ובסוכה נ"ב, כל הגדול מחבירו יצרו גדול, ולכן באנשי מעשה מתענים בע"ש שלא יוכל יצה"ר להתגבר ויאכלו לתיאבון, ואחז"ל בימי אסתר של"ה ראוין לנם לכן בביזה לא שלחו את ידם, ובמצרים ג"כ הי' קטרוג ל"ה ישראל רוצים ליטול והי' ההכרח שישאלו. ואחר שנעשה מצוה הי' היצר מתגבר והוצרך לבקש מהם שישאלו, אבל בים שהי' קטרוג גדול הללו עע"ז כו', עד שה' הרג לשר של ים והתגבר' מדת רחמים, ול"ה חשש קטרג, ל"ה הכרח שיהי' מצוה לקחת שלל, לכן לא רצו לנסוע עד שהסיעם בע"כ: