זה עי' ב"ב ק"כ: וזה מאי עבדי לי', ובהגה' הגר"ג ליפשיץ הקשה דהו"ל להקשות גם לב"ה למ"ל זה במן, וי"ל דע"כ הרי הותירו ממן להספיק ממן שבכליהם עד ט"ז בניסן כקידושין ל"ח., וגם בקרא אמר משה לאהרן ליתן בצנצנת למשמרת, אם בן זה למעוטי הנהו אתי, ובס' דברי שאול רנשבורג הקשה דמשה צוה שילקטו רק עומר א' לכל נפש, ואח"כ כ' וילקטו המרבה והממעיט, אם כן עברו על מצות משה, ולמה לא כעס עליהם משה כמו על אנשים שהותירו, וי"ל עפמ"ש ביומא ע"ה: דמן הי' מגיד בן ט' לראשון וז' לאחרון, וכן בב' ז"א גנבת עבדי וזה אומר מכרתו לי, ועי' בעה"ט, ואם כן איש שהחזיק הספק בביתו מסתמא היה מלקט עומר גם עבורו והיה המרבה, ובאמת לא היה עבד שלו, וכשלא נמצא עומר בביתו ראי' שאינו שלו, וז"פ המרבה מי שהחזיק העבד בביתו נקרא מרבה והשני הממעיט עש"ה, ועי' תוס' ישנים שם שעדיין לא גזרו שצריכות להמתין ג"ח משום הבחנה, שהמן בודק ול"ה צריך, וכן כתבו הפוסקים דהבחנה רק מדרבנן, ובשו"ת הרדב"ז רס"ד כתב בשם הרמב"ם דמדאורייתא, ועב"ש אה"ע י"ג סק"א ופ"ת שם, ושבו"י ח"א צ"ז, ומ"ש בזה בפרד"י נח דנ"ד. ובשם החי' הרי"מ ז"ל ראיתי דאיך נדע אם מוכר אומר עבד קטן מכרתי ולוקח אומר גדול לקחתי, ומן נפל בשוה קטן כגדול, ורק שהמוכר ימכור הקטן לאדם אחר, ונראה אם נפל מן בבית זה הלוקחו ראי' שהי' יכול המוכר למכור, ולוקח הראשון קנה עבד הגדול, ואם לא יפול נדע שלוקח ראשון קנה הקטן והמוכר ל"ה יכול למכור הקטן עוד הפעם. והר"ר ישעי' ביעזינסקי שיחי' מראדום כתב לי שי"ל הפשט צוה ה' כריש פסחים קרי' רחמנא לנהורא "ופקדי'" אמצוותא דיממא, וכמ"ש בקול שמחה בראשית דצוה ה' שיהיו הדברים למאכל "ויהי כן" שנעשו הדברים למאכל והזנת גוף, ועפרד"י שם דט"ז. בזה, ה"נ צוה ה' למן שיהיה בטבעו שכמה שליקט יהיה איש לפי אכלו, וכדמשמע ברש"י בפ"ה וכ"ב, שלא נתכוונו לסכום קצוב בלקיטתם, ה"נ הציווי "לקטו" פי' אתם תלקטו כרצונכם ויהיה הלקיטה בביתכם עומר, ופי' ויעשו כן כמו ויהי כן: