אכלוהו היום, רש"י שחרית שאלו, הק' רא"ם למה לא שאלו מיד ביום ו' אם יצאו למחר, וע' לוי"ח דבעירובין ס"ב: דבשבת אוכל יותר מבחול, ובשבת קי"ח: אי' דשבת זה שיצאו ללקוט הי' שבת ראשונה, לכן לא שאלו מיד ביום ו' דפשוט להם שלא ירד המן כיון דבשש ירד כפליים, אבל אחר אוכלם בליל שבת ראו כי בשבת יאכלו יותר, סברו שלא יספיק עומר על שבת במו בחול לכן שאלו למחר בבקר:
באוה"ח והגם שלא מצינו שאסור אכילת נותר וכו' אולי משום ל"ת כל תועבה, וצ"ע מתו"ס חולין קט"ו. ד"ה חורש' דכל שלא ניכר התועבה ל"ש לאסור משום כ"ת, ועי' בזה בשו"ת חדות יעקב מ"ת כ"ח, ואי"ל מדכ' וירם תולעת ויבאש ניכר התועבה, ז"א דאי לאחר שהבאיש וכמ"ש התרגום ורחיש ריחשא וסרי, א"כ הו"ל שלכד"א ול"ש לאסור משום ל"ת כ"ת דאכילה כ' ולא שלכד"א, ובסוף ס' כתר היהודי מובא גם כן קו' דהלא נסתפקו בסוף מ' שנה במן שבכליהם הרי שנותר מותר, אך י"ל כיון שפסק המן אז נותר מותר וקודם שפסק אסור הנותר כדי שיהי' להם בטחון וגם י"ל לפמ"ש בחדו"י מ"ת כ"ו בשם השפ"א ז"ל שנסתפק במן שנפל בע"ש כיון שהותר להותיר ממנו לשבת, אפשר שהיו יכולין להותיר גם לאחר שבת ע"ש, וא"כ א"ש דמשה מת בע"ש לתו"ס מנחות ל'. ד"ה מכאן, וא"כ מן שנפל ביום מיתת משה היינו בע"ש היו יכולין להותיר גם על אח"כ, וע' בזה בס' אמבוהא דספרי בהעלותך אות כ"ג, ועמ"ש בזה בשו"ת אמרי דוד סי' ס"ז, וג"כ נסתפק אם עשו במדבר מצות ממן, והי' מתוק, ובברכות נ"ז: דבש א' מס' ממן והוי מי פירות, וגם הוי מצה עשירה ע' פסחים ל"ח: ע"ש הרבה מזה:
וע"ע בצל"ח פסחים כ"ד. דבנותר ל"ה בכלל ל"ת כל תועבה שהרי לא נעשה בו מעשה תועבה בידים, וכ"כ במנ"ח מ' תס"ט דבל יראה דלא עשה מעשה אינו בכלל זה, וערש"י חולין קי"ד: ד"ה הרי והרי ע"י קטן או נכרי הוי ג"כ כבלא עשה מעשה, וע' בע' פנים לתורה אות ט"ז שהביא ראי' מברכות נ"ג. דאף בממילא יחשב שנעבדה בו עבירה ע"ש, ובדגל תורה שנה ב' סי' י' ומ"א, והביא ס' דברי דוד מהטו"ז, אבל אם הותירו ממנו בליל מוצ"ש היו בו באמת רמה וע' מזרחי וספורנו, אך ק' לפמ"ש השעה"מ פ"ה הכ"ב ממ"א לענין חולין שנשחטו בעזרה, שאינו נאסר מאזהרה מפורשת אינו בכלל ל"ת כ"ת, ובמן ג"כ אין אזהרה מפורשת, ואי"ל דכ' אל יותר, ז"א דבכל איסור נותר הוי אזהרה מפורשת דתורה צותה לשרפו, ממילא באכילתו יש ל"ת כ"ת, אבל במן אין אזהרה מפורשת לשריפה, וערש"י חולין צ': ד"ה ישרפו דכל היכי דלא קאי בבל תותירו אין טעון שריפה, וא"כ הכא דלא קאי בשריפה ממילא לא קאי בבל תותירו וממילא ליכא ל"ת כ"ת. ועוד יל"ע דבנותר הי' תולעים וא"כ יש בו איסור תולעים, ואי"ל דזאת רק עפ"ד ספורנו דמן הי' ג"ק, ותיכף כשהי' בו תולעים אע"פ שלא ראינו שפירשו נאסר כמ"ש ביו"ד פ"ד, אבל להסוברים של"ה גד"ק א"כ גם התולעים עצמם מותרים, ומשום זה כ' האוה"ח איסור חדש משום כל תועבה, אבל מתרגום של וירם תולעים ורחיש רימשא כוונתו שיצאו לחוץ וחזרו, ואז גם באינו ג"ק אסור משום שרץ השורץ:
ועוד ק' הא כ' ויבאש וטעמו לפגם ואינו נאסר ואף למ"ד נטלפ"ג אסור מ"מ בסרוחה מעיקרא מודה וע' ע"ז ס"ח., ואפי' בב"ח להר"מ פי"ד הי"א ממ"א שלא כד"א אסור, כ' הכו"פ ק"ג ופמ"ג בפתיחה לבב"ח דוקא אם בתחלה הי' טעם לשבח ואח"כ עירב דבר מר, אבל אם בתחלת הבישול עירב מר מותר דהוי לפגם, ובמן תיכף אחר זמן אכילת לילה הי' נבאש כמ"ש במדרש, וכשהאיר היום דנעשה נותר כבר הי' לפגם, וערש"י חולין צ': ד"ה שלמים, שגה"נ שנעשה נותר אין מצוה לשרפו, דכי כ' שריפה בנותר בדבר הראוי לאכילה דכ' יאכל והנותר ישרף, וא"כ אף אם נאמר שמן הי' לו דין קדשים ג"כ לא חל הנותר שכבר נפגם, ואם נאמר דיש בו איסור תולעים ניחא אף שהבאיש דקיי"ל בדברים המאוסים אע"פ שהסריחו אסור מה"ת כהפר"ח ק"ג סק"א, וע"ש בפ"ת וגליון רש"א, וא"כ חוזר וניער הקו' על אוה"ח דמן הי' איסור תולעים, והיכי דנאסר קודם שנעשה נותר אין חל כלל נותר, ומפורש כן ברש"י זבחים צ'. ד"ה ומשום דאין נותר אלא בבשר לאכילה וניתוסר, ועחכ"צ ק"ו, נובי"ת יו"ד נ"ג, צל"ח פסחים כ"ח, מנ"ח מ' וז', ולעיל בא (י"ב מ"ד), עוד מה הדין בכלים שבשלו בהם מן אם נאסרו למחר משום הבליעה לפ"ד אוה"ח, וי"ל לנובי"ת או"ח סי' ס"ו הא דטכ"ע מה"ת אסור רק באיסורים שיש בהם מלקות ולא באין בהם מלקות כחלב טמא כמ"ש הר"מ פ"ג ה"ו ממ"א ע"ש, ובנותר אין מלקות דהוי להנל"ע, וטכ"ע אינו מה"ת, וע' אמ"ב ה' שחיטה סי' י"ח:
והנה הקשיתי הא דפסק הר"מ פ"ט ה"א ממ"א דעל אכילה ובישל בב"ח לוקה ולא על הנאה ויליף אכילה מק"ו דבישול לוקה מכ"ש אכילה, כמו דשתק לאסור הבת וילפי' מק"ו דבת הבת דאסורה לו, וכ' בלח"מ הא דאיצטריך הא דמד"ר דילפי' מבישול, ואמאי לא כ' דלוקין באכילה מחמת לא תבשל דקאי אאכילה, וכ' דלאו הבא באם אין ענין אין לוקין, ומשו"ה מחמת לא תבשל לא לקי ע"ש, ולפמ"ש כו"פ ופמ"ג בדעת הר"מ אף דבב"ח אסור שלכה"נ רק בעירב אח"כ מר כמש"ל, א"כ לפ"ז בבישול לא משכחת שלכה"נ דאם עירב בשעת בישול מר הוי נטלפ"ג ומותר באכילה כ"ש בבישול, וע"כ דבשעת בישול הי' לשבח וא"כ ליכא אופן דיהי' בישול אסור שלכה"נ, וא"כ ק' אמאי לוקה בב"ח באכילה שלכה"נ, דכל מה דלוקין על אכילה ילפי' מק"ו מבישול ושלכה"נ דלא משכחת בבישול מהיכי ילפי' דלוקין באכילה שלכה"נ, והוא קו' מושכלת ונדפס בשמי בירחון אהל מועד ח"א סי' קכ"ב ע"ש, ואמרתי לתרץ דהטעם דלאו הבא באא"ע אין לוקין משום דקשיא למה שינתה התורה וכתבה הלאו בלשון אחר, אע"כ דשינה לשונו כדי שלא ילקה, כ"כ באור חדש בכת"א פ' בהר, וא"כ א"ש דשלכה"נ ל"צ כלל ק"ו מבישול שילקה ורק לוקה מחמת לא תבשל, ואי דהוי לאו הבא באא"ע, ז"א דכאן ל"ש דהי' צריך לכתוב לא תאכל וע"כ דשינה לשונו כדי שלא ילקה, ז"א דאי הוי כ' לא תאכל הוי דוקא דרך אכילה, וכמ"ש בפסחים כ"ה. אטו בב"ח אכילה כ' בי'. וא"כ בכה"ג אף לאו הבא באא"ע לוקה - וע"ש באו"ח שהביא ראי' להלח"מ מתו"ס ר"פ איזהו נשך, ותמה שמשם משמע להיפך, וע"ס מוצל מאש סי' כ', והגהות מל"מ פ"ה ה"ח מיסוה"ת ד"ה ודע, ויד מלאכי ה', ובביאורים לחת"ס ביצה ז': דבר נכון מזקיני הגאבד"ק לאסק ז"ל, ועמ"ש בפ' פקודי (ל"ט. ל"ו) בשם אדמו"ר מגור, שליט"א, וע"ע מענינים אלו ברדב"ז ח"ב תשצ"א, חכ"צ כ"ו, פמ"א ח"א כ"ו, שאילת יעב"ץ ח"ב פ', נבי"ת יו"ד ע"ז, השיב משה ק"ה, ויד מלאכי שמ"ז: