ביום השביעי, בשבת קי"ח: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון ויליף מכאן, וגם אי' שם אלמלי שמרו ב' שבועות הי' נגאלין (ועזה"ק יתרו פ"ט.) וק' כאן כ' ב' שבתות ולעיל שבת א', וכ' בס' שארית יעקב דשבת מעיד על ישראל, וע"א המסייע מועיל להחזיק עחו"מ פ"ז ס"ו, אבל להוציא צריך ב' עדים, א"כ כשלא היו עדיין בגלות הי' סגי שבת א', אבל עתה כשאנו בגלות ולהוציאני משם צריך ב' שבתות:
יצאו ללקוט, וק' עם קדוש שראו נסים גדולים לא צייתו הלא ביום ו' הי' להם משנה, וכ' בישועות יעקב ריש ה' שבת, דמה שנביא אומר נגד ציווי ה' אינם מחויבים לשמוע, ועד מ"ת היו להם דין ב"נ להחמיר, ועכו"ם ששבת ח"מ, ותו"ס חולין ל"ג. הק' איך שמרו שבת נימא מא"מ דישראל שרי ועכו"ם אסור, ותי' כיון דנצטוו על שבת ל"ש איסור לא ישבותו, וזה שמיאנו למשה לשמור שבת שחשבו שעדיין לא יצאו מב"נ, וא"ל משה ראו כי ה' נותן לכם השבת ולא מדעתי, ונותן בששי כפליים, ומזה ראי' שמה' יצא הדבר, ומשו"ה מאז והלאה וישבתו ביום השביעי, וע"ע בתורת משה - ובס' תורת צבי הק' הלשון, והיה ביום הששי והכינו כו' והיו משנה, תחלה הול"ל והי' ביום הששי והיו משנה ואח"כ והכינו, ורק תנאי הי' אם יכינו שיעשו הכנה לשבת אז תשרה השכינה ויהיו משנה, והאנשים שלא עשו הכנה מע"ש ל"ה להם בשבת לאכול ויצאו ללקוט "ולא מצאו", דלכאו' מאחר דכ' ל"י בו בטח לא מצאו, ולמ"ש דהכל הולך אחר הכוונה, ומי שלא נתכוון בלקיטתו לשבת רק אח"כ, מצא הברכה בעיסה, והי' הו"א אם לא הכין מע"ש ובשבת שב בתשובה על זה שהתרשל בהכנה שתחיל הברכה עכשיו, לכך כ' ולא מצאו, וכלל גדול מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"ז ג'.):
והר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר דטעם שמשליכין מזונות לצפרים בשבת שירה לפי שכ' ולא מצאו דמשמע כאלו נאבד מהם, דהול"ל לא היה, רק דאי' במד' דהאנשים היו דתן ואבירם, ושטו מן ממה שהי' להם בכליהם מאתמול ואמרו ראו שגם היום ירד מן, וה' הפר עצתם והצפורים אכלו ולא נמצא, ואין ה' מקפח שכר בריה וזורקין להם, וכ"ה בטעמי המנהגים בליקוטים אות ל"ד, אך במג"א שכ"ד סק"ז כ' יש נוהגין לתת חטין בשבת שירה לפני עופות ואין נכון שאין מזונותן עליך, ובתוספות שבת סקי"ז כ' דאפשר כיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שעופות אמרו שירה בים אין להקפיד:
ובספורנו כ' דזה הי' חילול שבת אם מלקטים ממקום גידולו, כמ"ש בשבת ק"ז: מאן דעקר כשותא מהיזמי והיגי חייב משום תולש, וברביד הזהב הק' על סתירת בבלי דילפי' מבשל מבישול סממנים שהי' במשכן וא"כ אופה ל"ה במשכן כלל, ובירו' ביצה יליף דבישול ואפיה הוי מלאכה ממן דכ' את אשר תאפו אפו ותבשלו בשלו ע"ש, ובכל"ח כ' לפ"מ שהק' בנשמת אדם במלאכת טוחן כמו דקיי"ל אין דישה ועימור וטיחון רק בגד"ק, א"כ נימא ה"ה מבשל בשר לא יחייב דאין בישול אלא בג"ק, אך אי ילפי' מסממנים ובהם הי' חלזון ותולעת שני דל"ה ג"ק כשבת ע"ה., וא"כ להדי' דיש בישול אפי' שלא בג"ק, ולפמ"ש בתשו' רע"א כ', דרקק ומפריחו הרוח חייב משום זורה כירו', נשמע דיש דישה וזירה אף שלא בג"ק, וא"ש דירו' לשיטתי' דלא בעי ג"ק שפיר ילפי' ממן לאסור אפי' ובישול אף שאינם ג"ק, אמנם לגמ' דילן דקיי"ל דמלאכה לא נמצא רק בג"ק לא נוכל להוכיח מזה איסור שלא בג"ק כמו דישה זירה וטחינה, שפיר הוצרכו ללמוד מבישול סממנים דנשמע דיש בישול אפי' שלא בג"ק, משא"כ ממן לא נשמע זאת כיון דהוי ג"ק, והו"א דמבשל בשר פטור עש"ה, ולהנ"ל יהי' ראי' מזה דמן לא ירד ביו"ט, לתו"ס ביצה ג'. ד"ה גזירה דקצירה ביו"ט אסור מה"ת לצורך או"נ, וא"כ הי' אסור ללקוט מן דהוי קצירה, וי"ל דמודה ספורנו דמן ל"ה מחובר לקרקע דכ' לחם מן השמים, אך ס"ל דהי' לו יניקה מאויר, ואעפ"כ חייב כמו עוקר כשותא מהוזמי והוגי דפרש"י מאוירא קרבי, ונ' דאם פסקה לחיותא קודם לכן פטור, ולירו' פ"ג ה"ו מערלה בדלעת ששלקה במחובר אינו מטמא דאחר הבישול נפסק היניקה, א"כ במן דכ' אפי' ובישול, וכ' בספרי ל"ה נאפה ונתבשל כלל בכלי, רק ע"י מחשבה שחושב להיות נאפה ומבושל נעשה אפוי ומבושל, ושפיר מותר ביו"ט דלענין קצירה יש עצה לחשוב קודם לקיטה שיהי' נאפה ומבושל ונפסק היניקה מאויר ושוב פטור מקוצר דל"ה ג"ק, ודוקא בשבת דאפיה ובישול אסור אף במחשבה לכן אסור קצירה משא"כ ביו"ט דאפיה ובישול מותר שפיר ירד המן ויטלו אחר שיחשבו שיהי' נאפה:
ובבית האוצר ח"א אות קצ"ח הביא ג"כ ירו' ביצה פ"ב ה"א דמקרא את אשר תאפו כו' משמע דבאפיה יש עשה יתירא בשבת דאסור, וא"כ אפי' בכ"ש אסור לפמ"ג דעשה שאינו זבוח אפי' בכ"ש, להרא"ם דסתם אכילה בכ"ש, והלמ"מ גילתא באיסורים בכזית, וזבחת ואכלת דהוי רשות ולא נאמרה הלכה עליה אפי' בכ"ש וממילא גם האיסור הנלמד ממנה בכ"ש ע"ש, וא"ש בשבת ע"ד. ובמנ"ח במוסך השבת אות י"א הערה במבשל ואופה ונגמר לגמרי ולא כמאב"ד לחוד, יהי' חייב גם משום מכה בפטיש, וגם באוכלין שייך מב"פ כמ"ש באות כ"ז, אך לרש"י ניחא דרק בנגמר על ידו המעשה שייך מב"פ, אבל אי נגמר אח"כ ממילא ל"ש מב"פ, ובבישול ואפיה ל"ש תיכף רק אח"כ כשעומד אצל אש נגמר מאלי', ומצאתי בעטרת חכמים חו"מ י"ט שהוכיח מקו' זו דל"ש מב"פ באוכלין. ועוד ראיתי דבר חדש באמרי בינה ה' שבת סי' כ"א דאסור למזוג י"ש חזק אם א"א לשתותו מחמת חריפתו דהוי במב"פ, ומשבת מ"א: לא משמע כן ע"ש: