ירום ערש"י ור"ה דכ"ט, וע"ש ברע"ב משום דאיירי לעיל בכוונת הלב כו' וכ"כ במהרש"א, וק' דהול"ל בפ"ב דברכות אם כוון לבו ולמה נטר עד הכא וע' בתו"א תי' נכון, והגר"י מושקאט ז"ל אמר בעירובין כ"א: הזהרו בדברי סופרים יותר משל תורה ועובר על דבריהם ח"מ, דבמצוה דאו' קיי"ל מצ"כ וכ' בישעי' (כ"ט י"ג) יען כי נגש העם בפיו ובשפתי' ולבו רחק ממנו וכו' ע"כ יש לאדם אמתלא שאין לבו ומוחו שלמים כ"כ שיוכל לעשות בכוונה. ואונס רחמנא פטרי', אבל במצוה דרבנן דאצ"כ לכן ח"מ כיון דמחויב לעשותה בכל אופן ולא עשאה:
ובימי חורפי אמרתי בענין מצ"כ בר"ה כ"ט, כפאו ואכל מצה יצא פרש"י כפאוהו פרסיים, ובר"ן כ' דוקא ביודע שהיום פסח וזה מצה אלא שאינו מתכוון לצאת, אבל כסבר חול או קסבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא דאל"כ למ"ל למינקט פרסיים, והובא להלכה באו"ח תע"ה ס"ב, ובטו"א כ' דהוי כמו קסבר קול חמור בעלמא דאינו יוצא וכמתעסק, ושיטת רשב"ם וראשונים סופ"ק דברכות, ותו"ס סוכה ל"ט, ד"ה עובר דאף דמצות אצ"כ אם נתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ומצינו כזה בעירובין י"ג. במגילת סוטה שנכתבה לזו פסולה לזו, וא"כ ק' בכפאו ואכל מצה הוי כמתכוון שלא לצאת, ולשי' דמיירי שסבר שחמץ ניחא דהא אם הי' יודע שמצה הי' מתכוון לצאת, אבל לרא"ה ק' וע' לימודי ה' סי' ק"ח, ונלפענ"ד דביום תרועה שם הק' למה נקט כפאוהו פרסיים, ונ"ל דבישראלים אף אי מצ"כ יצא להר"ן דמיירי שיודע שפסח וזה מצה, ואם יכפוהו ישראלים א"כ הוא רשע, וכמ"ש בב"ב מ"ח. דיקריב אותו בע"כ אמרי' דמתרצה, דמצוה לשמוע דברי חכמים, וכר"מ פ"ב ה"כ מגירושין דבאמת הנשמה רוצה רק שיצרו מתגבר עליו, וכשהוכה ועשה באמת רוצה ולא יהי' רשע להכעיס, ואם יכפוהו ישראלים וס"ם יהי' מוכרח לאכול, שוב אמרי' דמתכוון למצוה, ומה אמר רבא זאת אומרת תוקע לשיר יצא, והא הכא באמת נתכוון, וע"כ דכפאו פרסיים בעונש בע"כ דברים רעים ומסתמא הוי שלכדה"נ, ובר"מ פ"ו ה"ג, ואו"ח תע"ה נקט נמי עכו"ם או לסטין, וגם אם אנסוהו לבלוע הוי שלכדה"נ כמ"ש בתו"ס חולין ק"כ, ונובי"ק יו"ד ל"ה, או יותר מב' זתים בב"א הוי שלכד"א כמ"ש בתו"י כריתות י"ד. ולמשל"מ פ"ה ה"ח מיסוה"ת דבמצות עשה יוצא אף שלכדה"נ, וי"ל דהוא סבר דאינו יוצא שלכדה"נ ולא רצה לאכול אבל באמת יצא, וא"ש לרשב"ם דל"ש מתכוון שלא לצאת, דהא מיירי בישראל כשר שרוצה לאכול מצה רק שא"י שיוצאין שלכה"נ ואם הי' יודע הי' מתכוון למצוה, ואי מצות אצ"כ יוצא:
אך הק' בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת על המל"מ מירו' בתוס' קידושין ל"ח. דהי' להם לאכול חדש דעדל"ת, ותי' דעשה קודם הדבור לא דחי ל"ת, ואי יוצאין שלכה"נ הי' להם לאכול חדש שלכה"נ דמצוה איכא ועבירה ליכא, וכן ק' על הרמב"ם בנשבע שלא לאכול מצה חל בכולל, וקשה יוצרך לאכול שלכה"נ, וכ' בלימודי ה' סי' ע', ויד המלך רפ"ו מחמץ דבמצה יש כלל כל שישנו בב"ת חמץ ישנו בקום אכול מצה, ושלכה"נ דאינו בב"ת חמץ אינו מקיים מצוה א"כ נסתר הנ"ל דאינו יוצא במצה שלכה"נ, ונלע"ד למנ"ח מ' רפ"א דאמאי פטור בשלכד"א נימא מדאכלו אחשבי', ותי' דאחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, ואמרי' אדרבה מסתמא ל"ה לאכילה, דל"ה אוכל לעבור ע"ש, לפ"ז הטעם בעשה יוצא שלכד"א דאחשבי' לאכילה מדאכל וז"ב לענ"ד. ולפ"ז אף במצה יוצא שלכה"נ ול"ש דאינו בב"ת חמץ, ז"א דאי הי' במצה שלכה"נ הוי מקשינן לחמץ, אבל כאן אמרי' אחשבי' והוי כדרך אכילה דאל"כ ל"ה אוכל ולא משכחת שלכה"נ במ"ע, והקו' מחדש וכולל תי' אחרונים, וא"כ בכפאו אף דלא רצה לאכול ול"ש אחשבי', זה רק משום דל"ה יודע דיוצאין שלכה"נ ומה לו לאכול בע"כ, אבל אי ידע דיקיים מ"ע הי' אוכל ול"ה שלכה"נ, וא"ש הקו' לרשב"ם דל"ש מתכוון שלא לצאת ז"א דאי הי' יודע דיוצאין שלכה"נ הי' מתכוון לצאת:
עוי"ל לתוס' שבועות כ"ב: ד"ה אהתירא, וכ"ג: ד"ה דמוקי, דשלכה"נ אסור מדרבנן ועמל"מ שם, לפ"ז אף דמה"ת א"י שלכה"נ מ"מ מדרבנן יצא דאסור שלכה"נ ושייך כל שישנו בב"ת חמץ ולפמ"ש הר"מ בפ"ת ה"ו ממ"א דבג"ה של נבלה לוקה ב' והק' הרי אין בגידין בנו"ט ואינו לוקה משום נבלה, וכ' בשעה"מ כיון דאחשבי' שילקה אגיד לוקה נמי אנבלה, ושוב י"ל דיוצא במצה שלכה"נ אף מדאו' דמדרבנן ישנו בב"ת חמץ וכיון שאחשבי' לאכילה מדרבנן שוב הוי אכילה מה"ת ויוצא, וא"ש קו' הנ"ל על רשב"ם דאיירי לאכול שלכה"נ וכ"ז לפלפולא בעלמא:
רמב"ן אסור לעמוד בתפלה יותר מג' שעות, וע' בפי' הגר"א למשלי (כ"ה י"ז) פן ישבעך וישנאך, ומשום זה המנהג בר"ה ויה"כ לעשות הפסקה בין שחרית למוסף וע"ס נפ"ח או"ח תקפ"ד בזה: