ויאמר אל משה אני חותנך יתרו, רש"י ע"י שליח וברמב"ן שלח לו אגרת כי השליח לא יאמר אני חותנך, וכן אין דרך להזכיר שמו אני פלוני והוא ממכילתא ובאמת אין זה פשיטות דבסנהדרין ל"ח: וה' המטיר וגו' מאת ה', מאתי מבע"ל, וגם נשי למך האזינה אמרתי ורק משתעי הכי, ובשבת ל"א. שהלל אמר על עצמו כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאות זוז והלל לא יקפיד, ובאמת מזה אין ראי' כ"כ לפמ"ש בשם הגר"ש סופר ז"ל, הכוונה דאמר להלל אם אתה הנשיא לא ירבה כמוך, ר"ל נשיאות, כמוך וענוים כמוך, כי נשיא צ"ל לו התנשאות ככתובות ק"ג: נהוג נשיאתך ברמה, השיב לו הלל כדאי הלל כו' והלל לא יקפיד, ר"ל לדבר שנוגע להלל בעצמו מה שנוגע לכבודו לא יקפיד לעולם, אבל בדברים הנוגעים בכבוד שמים בודאי יקפיד ויזרוק מרה בתלמידים, ועי' באמ"כ מ"ש בזה, והטעם ששלח שליח ולא הלך בעצמו, ועוד מה הר אלקים, מה נ"מ באיזה מקום חונה, וי"ל דיתרו חשב כ"ז ששרוי במחיצת משה ה' פורש ממשה, כי כשהיה מ"ר אצל יתרו ל"ה לו התגלות אלקות, וכמ"ש בלוט (לך י"ג י"ד) אחר הפרד לוט, פרש"י כ"ז שהרשע עמו היה הדבור פרוש ממנו, לכן שלח מקודם אם יוכל לבוא, ויצא משה כו' וא"ל כי אין לדאוג ע"ז, וביאתו לא תהיה מניעה לביאת השכינה:
וברמב"ן דכ' לו מכתב וכ"ה בשמו"ר וא"ע, ובחת"ס גיטין ע"א. כ' דויאמר שייך בכתב, ויתרו כתב "אני חתנך יתרו" כלו' אינני עוד כהן מדין ולא חותן משה כי באתי לגייר, ורמב"ן שכ' אמירה כתיבה צ"ל כתירוץ ב' בתוד"ה והא, דמגז"ש וענתה הלוים גמרה ע"ש, ורמב"ן הביא ראי' מויאמר חירם מלך צור בכתב (והוא בדהי"ב ב' י'), ועי' במ"א (ט' י"ג), ובאסתר (ט' כ"ה) אמר עם הספר, ושם (ד' ט"ו) ותאמר אסתר, ובתרגם שני ואמרת אסתר בכתבא. ועשו"ת הרא"ם סי' פ"ז. ותו"ת:
ובשו"ת חת"ס יו"ד רכ"ז רצה להוכיח מרמב"ן לדינא דכתיבה כדיבור ויוכל לחייב עצמו בכתיבה, ובכל"ח חילק בין ב"נ לישראל, דאי' בפו' דעכ"פ כתיבה הוי כהרהר לענין תורה בכתב, וב"נ נענש על המחשבה, וה"ה בדיני אדם ב"נ נענש על המחשבה, וראי' מחינוך מ' תט"ז דב"נ מוזהר על לא תתאוה דהוא על מחשבת ממון חבירו, ובב"נ קיי"ל אזהרתן זה מיתתן, ואם רואים שרוצה לגזול חבירו נהרג, וע"ש במנ"ח ובסוף מצוה ל"ח, ואם הרהר כדיבור גם כתיבה כדיבור, אבל בישראל אין מחשבה כדיבור וגם כתיבה כן. ואין ראי' מיתרו וחירם דהיו ב"נ ע"ש, ובאמת מפורש כן בירו' פ"א דפאה דבב"נ להיפך מישראל מחשבה טובה אין מצרף למעשה ומחשבה רעה מצרף, ועי' ביפה מראה שם שכ' טעם דישראל בחזקת כשרות ולא חשוד שיעשה רע עד שיעשנה, אבל טוב בטח היה עושה לולי שנאנס ועכו"ם להיפוך ע"ש, וכ"מ מרמב"ן בפי"א בדבר אשר זדו, דעיקר העונש של מצרים היה על המחשבה שזה לא היה בגזירת ה' כיון שלא נתקיים בפועל, וע"ש בתרגום בפתגמי דחשיבי מצראי למידן ית ישראל, וע"ל (י"ט י"ז עוד מזה):
ומקור הדבר בבאה"ג יו"ד רל"ב סי"ב, אם כותב הריני נשבע לעשות לו הוי כנשבע בפה, והביא שם דפטור מד"א וחייב בדיני שמים, ובשו"ת חות יאיר קצ"ד כ' בפשיטות דשבועה בכתב הוי שבועה, ועי' רמ"א חו"מ ר"ז סי"ט, ונחלת שבעה ח' אות י"א בתנאים, ושו"ת שב יעקב מ"ט חלק על זה דכתיבה לאו כדיבור, ובח"ס שם הביא הרבה מזה, וע"ע בתשו' הר"א מזרחי ע"ב, מבי"ט ט', מים רבים יו"ד סי' ס"ח, תומים צ"ו סק"ה, ברית אברהם יו"ד נ"ט וחו"מ א', תשו' הרי"מ יו"ד י"ג וי"ד, שמן רוקח ח"ב כ"ז, תפארת צבי יו"ד ס"ב, ופת"ש יו"ד רל"ו סק"א:
וע"ע בתשו' רע"א ל' אם כתב כך וכך לעומר אם יצא יי"ח הספירה ותלה בזה אי כתיבה כדיבור, ובנובי"ק יו"ד ס"ו כ' דאף אי בכתב מהני רק בכותב לשון הוה הנני מקבל עלי בשבועה לעשות זה או שלא לעשות בחרם, אבל בכותב ל' עבר נשבעתי לא עדיף השבועה מדיבור, דבשעת הכתיבה אין כאן שבועה רק הודאה שנשבע, ובאמת הא לא נשבע וכמ"ש ברמ"א יו"ד רל"ב סי"ב, וע"ש בנב"י ס"ח וחו"מ ל', ובכנה"ג יו"ד ר"י הביא דשבועה ונדר בכתב אין בו ממש, וכ"כ רדב"ז ח"ג תר"ה, מבי"ט ח"א ר"מ, מהרי"ט ח"א י"ד, וח"ב יו"ד כ"א, מהרשד"ם יו"ד פ' וקי"א, תשו' רמ"א ק"ח, חכם צבי בנוספות א' אות י"ב, ברכ"י או"ח תפ"ט, שבו"י ח"א או"ח ו', נפש חיה יו"ד ס"ח, אבני נזר יו"ד ש"ו, דברי יששכר צ"ג, חיים של שלום ח"א ס"א וח"ב ק"ה, ושו"ת רמ"ץ יו"ד י"ב עי' בהם היטב - ובח"ס שם כ' אם הוא כת"י אחר והוא חתם תחתיו הוי ככתב בעצמו, ובנובי"ק יו"ד ס"ח כ' דרק בכת"י הנשבע אבל בחתימה לבד לכ"ע ל"מ, וכ"כ בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"א ה', ואף דבנבי"ת יו"ד קמ"ה ב' להיפך, עי' בית שלמה יו"ד ח"ב פ"ז שדברי' הראשונים עיקר, וכ"כ שם בח"א סי' ג', וכ"כ בתשו' חסד לאברהם ח"ב יו"ד נ' ונ"ב, ועשו"ת דברי מלכיאל ח"א פ"ח אות כ', דאף להנבי"ת הנ"ל דמחמיר, הכוונה רק לחיוב ממון אבל על איסור השבועה גם לדעתו אין בו ממש, ועי' באחרונים מזה הרבה, ומש"ל בפ' תשא (ל' י"ב), ועשו"ת רדב"ז סי' אלף ל"א, ושאילת יעב"ץ ח"ב ק"מ ראי' ממגילה י"ח: וקרי לה כו' וכתב לה, מדבעי' גם קרי לה ש"מ כתיבה לאו כדיבור, וע"ש בגליוני הש"ס שהביא תשו' מהר"י מגא"ש קכ"ו, אם כתב שבועה חייב לקיים ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בידי אדם ע"ש, וע"ע יומא מ: וברש"י שאם כתב על ב' גורלות א' לחטאת ועל א' עולה אין נקבעת בכך, וראי' דלאו כדיבור הוא:
ואשתך ושני בניה, רש"י אם א"א יוצא בגיני כו' עמ"ש בפ' ויצא דרכ"ז: בזה, וגם כאן ק' למה הקדים האשה לבנים הא בנים חשובים לצדיקים יותר, לכן פי' אם א"א יוצא בגיני צא בגין אשתך החביבה עליך ביותר וכו', בגין בניך שחשובים עוד יותר וע' בנ"א וד"ח, ובאפק"י דרוש כ"ד כ' דהפרש בין אני לאנכי, אני מרמז על המדבר שהוא לבדו עושה ואין לזר אתו במעשה כלום, אבל המדבר שישתתף אחר לפעולתו ורק הוא הנכנס בעובי הקורה שייך אנכי, והוקשה לחז"ל הול"ל אנכי יתרו בא אליך שהרי לא לבדו בא, עכצ"ל דאמר צא בגיני לבד ושייך ל' אני, ועוד ראיתי עפמ"ש בשבועות ל': וע"ז ל"ט. אשת חבר כחבר, ובסוטה כ"א. באגרא דמתניין לבניי' ונטרין לגבריי' פלגינן בהדיי', וערא"ש כתו' פ"ב סי' ו' דאשה ראוי' לכבדה במותה כמאן דקרי ותני, וכמ"ש בברכות י"ז. גדולה הבטחה שהבטיח ה' לנשים יותר מאנשים, וז"ש יתרו צא בגין אשתך: ובשפ"צ כ' דהלכה פ"ו בבן ובת, ומ"ר הי' לו רק זכרים לכן הקדים אשתו כי נצרך לו להוליד בת, אבל יעקב הי' לו בת, בנים קודמים לאשה, ובשם התבו"ש הובא ע"פ רש"י ר"פ ויצא דיציאת צדיק עושה רושם כו', ופי' רא"ם מדכ' ויצא ולא כ' וילך, וגם כאן ק' למה כ' ויצא אע"כ כיון שיצא משה פנה הודה וזיוה, אך ק' הא משה ואהרן היו שקולים, ועדיין נשאר אהרן, ע"כ שיצא גם אהרן, וכ"כ באד"פ: ובגו"א הק' אהא אם אין אתה יוצא בגיני האם הי' רודף אחרי כבוד, ותי' שאם לא יהי' לו כבוד יהי' לו בזיון ואבזיון קפיד איש ע"ש. ובאמ"כ וקו"ד חו"ד סי' ל"ו הובא בשם אדמו"ר מגור שליט"א שתמה דא"כ אזלת כל הענין שלא לרדוף אחר הכבוד דהוי ג"כ בזיון אי הכבוד, ועיו"ד ר"מ באביו רשע א"צ לכבדו, אבל אסור לבזות ולהכות (רמ"א ס"ד), ובסנהד' פ"ה: לכל הבן נעשה שליח כו', ואף דאיתא ברמ"א ר"מ ס"ח דבפטור לכבדו מותר גם לצערו, אבל בזיון בפני אחרים גרע מלצערו בינו לבין עצמו, וע' סנהד' מ"ה. והלכה כרבנן, וער"מ פ"ז הי"ג מת"ת ובכ"מ, אע"ג דרב שמחל ע"כ כבודו מחול אבל לא על בזיון, וכ"מ דעת הרא"ש ב"מ ל"ב, ועטו"א מגילה כ"ח. ד"ה א"ת משנאי, וכ"כ ר"ן סופ"ק דר"ה, ויו"ד רמ"ב סל"ב, ולהגו"א יהי' חייב באבי' רשע לכבדו דאל"כ הוי בזיון, וערש"י סנהד' מ"ז. בחזקיה שגירר עצמות אבי' שהי' רשע מבואר דבמקום דליכא משום כיבוד אב גם לבזיון אין לחוש, אפ"ל דבמותו קיל כריב"ש הו"ד בכ"ע פ"ו הי"ב מת"ת, ועמל"מ פ"ד ה"ד ממלוה, ושע"ת או"ח סו"ס ר"נ: ואפ"ל קצת דבשאר אנשים אי כבוד אינו בזיון, אבל ביתרו שהי' חשוב הוי אי כבוד בזיון, וכמ"ש תוס' סנהד' מ"ו: ד"ה הספידא, במלך דאיכא בזיון טפי כשלא נספד כהלכה, וע"ע ברש"י קדושים (י"ט ט"ו), ולא תהדר פני גדול, דאי ביוש הוי הידור, וממילא אי הידור הוי ביוש וראי' להגו"א, ועמ"ש בפרד"י ח"א דף ע"א., ר"ב:, רכ"ח:, ור"פ:, ולקמן כ' י"ב), ומשפטים (כ"א ט"ו), עש"ה ותמצא הרבה חדשות: