רש"י כל התחלות קשות, ועתוס' תענית י': ד"ה פסיעה:
ועתה בירחון כנסת חכמי ישראל תרנ"ג סי' מ"ג עה"פ ירמיה (ז' כ"ב), ולא צויתם ביום הוציאו אותם מאמ"צ על עולה וזבח כי אם שמע בקול וגו', וק' הלא כל ס' ויקרא מלא מקרבנות, וי"ל דכאן ג"כ לא הזכיר מקרבנות, וצ"ל דאחר עגל שירדו ממעלתם נצטוו על קרבנות, אם לטעם רמב"ם מרגילתם לראות עבודות כאלה במצרים, וקודם לא נצרכו לזה, ובעגל נגלה כי כרוך נפשם אחר עבודת קרבנות, ואם לזה"ק וכוזרי כי הוא חיות לנשמה, וקודם עגל לא הוצרכו למזון רוחני ובירמי' כ' "ביום הוציאו" כלו' בעת, כמו ביום הנחילו את בני', ומזה ניכר שאין תכלית בקרבנות רק לשמוע בקול ה' היא העיקר, ועשו"ת שבו"י ח"ב קפ"ב דמאמר רחב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תו"מ זה לאחר מעשה עגל, וע"ס פני האריה החי בדרוש א' אריכות:
ושמרתם וגו' סגולה, כי לי כל הארץ, וק' מה זה הטעם, ורק דבברכות ל"ג אין לו להקב"ה אלא אוצר של יר"ש, ואמר הגר"א דאוצר רק מדברים יקרים שא"א להשיג בנקל, וביד ה' הכל, רק יר"ש יש בחירה, וז"ד בבית גנזיו של ה', וז"ש והייתם לי סגולה ופרש"י אוצר, ואמר הטעם כי לי כל הארץ והכל ביד ה' ולא נקרא אוצר וסגולה רק מה שביד אדם: וכנוי סג"ל ללוים י"ל ר"ת סגולה לה', דבמ"ת נכתרו ישראל בתואר זה, ולאחר עגל הלך מהם, ע' במדב"ר ז', ושבט לוי שלא נשתתפו בעגל נשאר בסגולתו, וע' מקור ברוך ח"א דשמ"ח:, ובס' לקוטי שושנים לר"ש מאסטריפאלי ז"ל דט"ו על עמו אנכי בצרה, ואי' במד' א"ת בצרה אלא בצירי, וי"ל דידוע דבנ"י נקראים סגולה ל' סג"ל, והוא ג' יודין, א' הקב"ה, ב' ישראל, ג' בהמ"ק, וכשנחרב נשאר צירי, וסגול נקודה טובה ל' סגולה, וקמץ הוא קמצנות, וזהב חשוב יותר מכסף, וק' מפני מה בזהב ב' קמצין ובכסף ב' סגלין, ורק זהב מורה על דין וכסף על רחמים, אבל כשיבא משיח יהי' תורי זהב עם נקודת הכסף (שה"ש א' י"א), וע' נח"י ולקוטיס טעמי המנהגים ח"ב י"ח:
באוה"ח נעשה ונשמע על תורה שבכתב וכפי' על שבע"פ, וכ"כ בפנ"י שבת פ"ח, ופלא שלא הביאו שקדמם בתנחומא נח סי' ג', וברשב"א שבת, ובעה"ת פי"ז, ור' בחיי, וזה י"ל בסוף מכות רחב"ע רצה לזכות הרבה תו"מ, ויצרך לכוף אותם על הרבה תו"מ שבע"פ ויהי' להם תירוץ אם יעברו שאנוסים היו וזה הוי זכות, וא"ש קו' המפו' דהא תלויה וזבין מהני וכאן יש להם שכר מצות, וי"ל דזה דמהני רק בדבר קצוב אבל אם כופה לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ל"מ, דלא עדיף ממתחייב עצמו ברצון הטוב בדבר שאינו מסוים יקצוב דל"מ, כחו"מ ר"ט ס"ב, ורמ"א ס"ד, וא"ש בשלמא תורה שבכתב הוי דבר קצוב תרי"ג מצות, אבל בע"פ ארוכה מארץ מדה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכלל תשבע"פ, וזה י"ל "מודעה רבה" דבחו"מ ר"ט ס"ד אם מקנה דבר הבא לעולם עם דשלב"ל הוי כמו קני את וחמור מתוך של"ק זה ל"ק זה (וענבי"ק חו"מ כ"ה וכ"ו, ופרד"י תולדות קפ"ב:) א"כ כאן נתן ב' תורות בכתב ובע"ש, ומתוך של"ק בע"פ דהוי באונס גם בכתב ל"ק, והוי מודעא רבה על ב' תורות: ובזה יש לסתום פיהם של עכו"ם מ"ש בע"ז ב': שאומרים כלום כפית עלינו הר ולא קבלנוה כמו לישראל, ובאמת ק' למה לא כפה עליהם ולסכור פיהם של"י להם טענה, ולהנ"ל א"ש עד"מ מלמד הביא תלמידו לבחינה לבעה"ב, ולא הבין הילד כלום ופער אבי' פיו על המלמד, מדוע לא תיסר אותו והי' מבין, והלא שמעתי שפלוני תלמידך מבין מה שלומד, וג"כ הוצרכת שבט מוסר אליו כי גם הוא נער שובב, ויענהו פלוני לא ישוט ברחובות קריה ושומר חדרו, ורק אינו רוצה ללמוד, וע"י שבט יוכרח להאזין ללימוד, לא כן בנך לא יבא כלל להחדר, וכשיבא תיכף רץ חוצה, ולמי איסר אם העיקר חסר מן הספר, וכן ישראל שקבלו ברצון תורה שבכתב, ורק בע"פ לא רצו לקבלו משום החומרות הקשות שפיר כפה להם וקיבלו, אבל או"ה לא באו כלל להר, כמחז"ל שם ששאלו מה כ' לא תרצח כו', ולא הי' מי לכפות שלא באו כלל, ויסתתמו בזה טענותיהם, וע"ל בפי"ז מזה, ובפ' תשא (ל"ד ז') וע"ע בס' טל תורה ע"ז ד"ב., ע"פ הר"מ פ"ב ה"כ מגירושין בטעם הכפי' שנפש אדם חפץ לקיים המצות רק שיצרו תוקפו ע"ש, ועב"י אה"ע סוס"י קל"ד בשם מהרי"ק דלטעם זה במומר ל"ש כפי' ע"ש, ומשו"ה ל"ש בעכו"ם למה לא כפה אותם, אבל ישראל גם קודם מ"ת הי' להם דין ישראל מחמת שירשו מאבות: