בא עי' נדרים ל"ח. ומהרש"א קידושין ל'. ועי' קובץ אהל תורה סי' כ"ה שהביא תוס' סנהדרין ד': ד"ה כדי, דעל השכינה ל"ש לשון בא דתמיד בביהמ"ק וק' מכאן, וע"ל (כ' כ"א) אבוא אליך וברכתיך, וערש"י וש"ח והוא מסוטה ל"ח., וע"ע בירחון כנסת חכמים סי' י"ד, וגם צ"ע מברכות ו'. בשעה שבא הקב"ה לבהכ"נ, וי"ל דרק בבהכ"נ ל"ש לשון בא דשכינה תמיד שם ועמש"ל:
ויגד משה ערש"י שרוצים לשמוע מפי ה' בעצמו, ובכנ"י כ' אף שה' יודע מחשבות, י"ל דתרגום בא (י"ב כ"א) משכו ונגידו, וה"ק רבש"ע ראה כמה נמשכים אחריך להקדים נעשה לנשמע, ועפנ"י שבת פ"ז. שהקשה דרש"י סותר להגמ' דיגד מצות הגבלה, ותי' דא ודא אחת היא שעל ידי שאמר משה לה' דברי העם דרוצים לשמוע מה' בעצמו באותו שעה הוצרך ה' לאמר מצות הגבלה כדי שלא יהרסו לעלות חוץ ממקום הראוי להם עש"ה, ובס' מתנה טובה שם תי' קושית תוס' שם דבריש ע"ז אי' דיטענו או"ה כלום כפית עלינו ההר משמע דאז ל"ה להם תשובה' וכאן אמרו מודעא, וי"ל דהק' תלויהו וזבין מהני ואיכא שכר מצוה, ונ' דתוס' כתבו דהיה צריך כפי' שלא יחזרו כשיראו אש הגדולה, ובסידורו של שבת פי' ויגד כו' הק' הלא לא כ' כלל מקודם מה שאמרו לו העם, ופי' דתחלה כ' ואתם תהיו לי ממלכת כו', פי' לא בשביל שכר רק כל אשר דבר ה' נעשה מציווי ה', וזה וישב משה דברי העם ע"ש, ועל זה היתה הכפי' שלא יחזרו ממ"ש כל אשר דבר ה' נעשה, ושפיר יש מודעא כיון דהוי שלא עמלק"פ, ולפי זה אומות העולם שלא רצו לקבל התורה ולא אמרו נעשה אם היה כפה עליהם הר ל"ה טענת מודעא דהוי עמלק"פ והוי כתלויהו וזבין.
ובשיח ש"ק ח"א אות תקכ"ד בשם החי' הרי"מ ז"ל דכ' נעשה ונשמע ל"ר והיה צ"ל אעשה ואשמע, כי כל א' אמר כן, רק כאו"א קיבל בתוך כלל ישראל, לכן אח"כ כשאמר ה' למשה וגם בך יאמינו לעולם, וכששמע שיהי' במדרגה גדולה כ"כ יותר מכל ישראל והיה עניו, והשיב של"י זה בפרטות וז"פ ויגד משה דברי העם כמו שהי' דברי העם נעשה ונשמע, של"ה רוצים בפרטות רק בכלל ישראל כמו כן מ"ר לא היה רוצה בפרטית. עוד ראיתי הפשט הא דבשבת פ"ז. לא אמר להו ולא מידי, שה' אמר להם "לא מידי" שיהי' בעיניהם "לא" "ולא מידי" היינו ענוה: