שני אנשים. רש"י דו"א הם שהותירו המן, י"ל דהכל חד דמריבה בא ע"י חסרון אמונה שנדמה לו שחבירו לקח ממנו, ואם היה ממתין ומאמין שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו (יומא ל"ח:) לא היה רב עמו, ומן היה לחזק אמונה כמ"ש במכילתא בשלח (ט"ז ד') ע"פ דבר יום ביומו, מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה, וכ"ה בסוטה מ"ח:, נמצא כי מה שנצו ביניהם ומה שהותירו ממן הכל חד, וברה"ז הביא הא דנדרים ס"ד. כ"מ שנאמר נצים ונצבים הם דתן ואבירם, דתולין הקלקלה במקולקל, והפי' דבפ' קרח כ' נצבים וכאן (ה' כ') כ' נצבים, וזה מקור מ"ש בפ"ז מ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לקופה וא"י אי לתרומה אי לחולין נפלה אמרינן לתרומה נפלה, וביו"ד קי"א ס"ו בב' קדרות, ובק"צ סנ"ב בכתמים:
רעך. רש"י רשע כמוך, וצ"ב כ"ש אם היה צדיק היה משה מקפיד למה מכהו, ובכת"א כ' לזה"ק שמיני ל"ו: שאין רשע נעשה שליח על רשע אחר במזיד כי אם בשוגג ע"ש, וזה שהתפלא משה למה תכה רעך רשע כמוך בודאי אין ה' עושה שליחותו על ידך, ועי' סנהדרין נ"ח: ומשמע דאף לרשע אסור להכות, אכן המבי"ט סימן כ"ו ומהרי"ט סימן כ' כתבו דמותר דאין עושה מעשה עמך, ועי' רה"ז שהביא חו"מ ת"כ ס"א דאסור להכות לישראל שהקפידה תורה על הכאת רשע במלקות פן יוסיף ופשיטא לאינו רשע, הרי דאפילו ע"פ ב"ד אסור להכות לרשע שלא מן הדין והוא מרמב"ס, וצ"ל כיון שהוכה כדינו כ' ונקלה אחיך כיון שלקה ה"ה כאחיך, והק"ו של הכ"מ ה"פ, מה זה שהיה רשע בשעת הכאה הקפידה תורה שלא יוסיף כו' אבל לרשע שלא קיבל עדיין מלקות שפיר כתבו מבי"ט ומהרי"ט שרשאין להכותו, ובראב"ן פז"ב דכ"ג כתוב למה דקיי"ל שם דלא בעי רשע דחמס אם כן המגביה ידו להכות נקרא רשע ופסול לעדות, ועחו"מ ל"ד ס"ד דרק מדרבנן פסול, וע"ש בסנהדרין נ"ח: ונפק"מ דבעי הכרזה, גם אי קידש אשה בפניהם הוי קידושין לחומרא אבל במבי"ט אה"ע סימן מ"ג כתב דאם לא פסול מדאורייתא משום דלאו בר מלקות א"צ הכרזה, ועי' תו"ת בזה. - ובשבו"י ח"ג קמ"ג והובא בפת"ש חו"מ ל"ד סק"ד דהורג בשוגג כשר לעדות והא דמכות ד"י: מרשעים יצא רשע כו' דבר אגדה נינהו, וצ"ע מרמ"א שם ס"ד המגביה ידו כו' מדא"ג כמ"ש בסמ"ע דאסמכוהו אקרא כאן ויאמר לרשע למה תכה, וכן הא דפת"ש רל"ז סק"ה ממהרי"ט היורד לאומנות חבירו הוי רשע והוא מדא"ג ואת אשת רעהו לא טימא (יחזקאל י"ח ט"ו), וכתוב בשו"ת משיב שלום נ"ג ע"פ שבו"י ח"ב קע"ח דמה שהוא נגד הסברא אין למדין מדא"ג אבל מה שאינו נגד הסברא למדין, והורג בשוגג נגד הסברא שיהיה נקרא רשע, אך קשה מרמב"ם והובא בחו"מ ל"ד סכ"ט גנב שהחזיר הממון פסול עד שיעשה תשובה וקיהו בדבר מהיכן הוציא זה ובהגהות א"מ הערה מקורו מב"ק ס': חבול ישיב רשע גזיל ישלם אע"פ שמשלם נקרא רשע, והביא שמצא כן במהרי"ט בשניות תו"מ צ', ומשמע מסתמיות לשון הר"מ שאפילו השיב מרצונו והוא נגד הסברא, שהרי זו תשובה גופה, ומדא"ג אמרינן דאכתי פסול, ומהרש"ם הביא מקורו מר"ם עצמו פ"א סוה"א מתשובה מקרא דכל חטאת אדם ע"ש, וכתב שנעלם זה מרבותינו, אבל ח"ו לומר כן ואין ראי' דשם לאדם זה עצמו אע"פ שהשיב צריך תשובה אבל כלפי דידן לחשבו עדיין כרשע, הרי כיון שהשיב מעצמו ברצונו ודאי עשה תשובה כראוי כמ"ש הב"ח בחו"מ שם עכ"ל, והנה מ"ש מב"ק ס': תמוה דשם היינו שאסור ליקח ע"מ להשיב, ועז"א חבול ישיב רעה השיב ל"נ רק ישיב, ומשום דבינו ובינו נקרא רשע דשמא לא יסתייע מילתא להשיב אבל אחר שהשיב מנ"ל וצ"ע, אכן מ"ש דהא דא"ג נינהו ליתא דהא חז"ל מעשה רב קאמרי שכן השיבו סנהדרין לדוד, וענבי"ת יו"ד קס"א דהא דתוס' ע"ז ל"ג: ד"ה כסי, דילפי' מאגדת חז"ל שאמר המן לאחשורוש שישראל מדיחין הכוס ג"פ דסגי בהדחה אינה ילפותא מדא"ג כי הרי מעשה אמרו ע"ש: