קראן ויאכל לחם, רש"י שמא יקח א' מכם, בפשוט י"ל למ"ש בשבת י"ז: גזרו על פתן משום יינן, ויינן משום בנותיהן, ואמר יתחיל לאכול אתכן לחם, ויש תקוה שיקח א' מכם, ועי' מגילה י"ב: דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבו מינן, דחדא תלי' בחברתה, וזה"פ בתשא (ל"ד ט"ו) ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו, ובקידושין מ'. דעביד הא אכיל דא, וע"ס מגלת ספר על אסתר (ג' ח') ומ"ש בפרד"י ויחי שמ"ה.:
ובוישב (ל"ז כ"ה) וישבו לאכול לחם, דכאשר לא לא יכלו לבוא לעמק השוה מה לעשות עם יוסף שהי' דעות שונות, ועתה לכו ונהרגהו, ולהיפך אל תשפכו דם נקי והתישבו לקבוע סעודה ועי"ז יהי' התחברות ואחדות ודעה אחת, ולפי שהי' גזרת ה' כשבת פ"ט: ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות ברזל כו', לכן כשישבו לאכול תיכף ארחת ישמעאלים באו. ובספר חסד למשיחו (רות ב' י"ד) פי' מ"ש בועז ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בתומץ, כלו' התחילו נא לאכול אתי לחם, והטבילו פתך בחומץ, וחומץ שלהם היה חומץ יין, ואי' במד"ר נשא שלכך אסרה תורה חומץ לנזיר כדי לעשות סייג שלא יבא לשתות יין, ואמר הטבילו בחומץ, ובהמשך זמן נשתה גם יין וממילא נבוא לחתנות, והוקשה למדרש מדוע לא נתן יין עצמו ותי' מכאן שחומץ יפה לשרב, ויסברו הרואים שרק מפני השרב נתן לה, ואם הי' נותן יין הי' מבינים מחשבתו, ורות הבינה תיכף שאין רצונו שיבינו מה ביניהם ולכן ותשב מצד הקוצרים ולא בצד בועז ע"ש, והנה מ"ש בשם מד"ר נשא הוא בפ"י, וכ"כ בילקוט שופטים סי' י"ג השמרו נא חומץ וענבים האמורים בנזיר עשתה התורה סייג ליין, וע' בפתיחה לפמ"ג או"ח ח"א י"ז דמצינו סייג מה"ת בחמץ בל יראה הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו, וממילא ח"ש א"ע בב"י דסייג לסייג לא גזרו, וז"ש המלאך ואל תאכלו "כל" טמא כענין כל חלב לרבות ח"ש ביומא ע"ד:, ובשמשון הוצרך סייגים יתירים שאף ח"ש מענבים וחומץ אסרו, ועמ"ש בס' גנזי המלך סקס"ב, ומי באר שם על פתיחה מפמ"ג: