כי ש"י ערמב"ן למה לא כ' בששת, ועי' זהר חדש פ' תולדות, וזהר אמור צ"ד:, ועי' בזה בשו"ת הרשב"א ח"א תר"ג ומהאריכות לא העתקתי ועי' תשא ל"א י"ז, ועי' אוה"ח ברא' (ב' א') שהקשה על הא כל האומר ויכלו כאלו נעשה שותף לה' במ"ב, וק' שיעשה שותף אחר המעשה, וכ' דה' ברא רק ו' ימים ואחר כך שבת, ועל ידי שומרי שבת נברא שוב ו' ימים וכו'. וי"ל בזה באבות פ"ה מ"ו צבת בצבת עשוי', לכאורה קשה למה נבראת אז בזמן שנבראו דברים הנצרכים לחיזוק אמונה, אך דרש"י כ' בו"ד כו' וה' נכנס כחוט השערה, הרי שבכ' ויכל נרמזו דברים שנבראו ביה"ש, ועל זה הוסיף ר"י שיש לומר עוד פי' אחר, שעל ידי יום השביעי נשלמה מלאכת שמים וארץ כפי' אוה"ח, ובשבת הוי כמו צבת שעל ידו נעשה צבת אחרת, כן על ידי כל שבת נבראו ו' ימים אחרים וחוזר חלילה, ועי' תוספתא סופ"ח דעירובין הלכות שבת כו' מכאן הי' רי"א צבתא בצבתא מתעבדא, ובירו' סוף עירובין וביפ"מ שם, ובמנחת שבת ע"ב סקע"ו, ובהמאסף שנה י"ז סי' ס', ופרד"י בראשית די"ח:
ובמג"א רס"ה סק"ג בלילה אומרים וינוחו בה, וביום בו, ובמנחה בם, דלילה ל' נקבה, ויום ל' זכר ובמנחה כולל שניהם, ועט"ז רצ"ב סק"ב, ובמקו"ב מבוא ד' רע"ג. כ' גם כן בלילה בה, דמוסב על כל השבת, וביום בו דיום ל' זכר, ובמנחה שיום זה כבר עבר כמעט ומבקשים על שבתות הבאות אומרים בם. ומ"ש המג"א דשבת ל' נקבה, וכלשון מחלליה מות יומת בתשא (ל"א י"ד) וא"ש, תקנת שבת רצית קרבנותיה פרושיה נסכיה מענגיה [ועי' גר"א ישעי' (א' י"ב) דלשון מענגיה מוסב על נשמה יתירה, וצ"ע משבת קי"ט: כל המענג את השבת הרי משמע עונג הגוף, ועי' תור"ת ויצא בפ' ופרצת ימה וקדמה]. אבל ק' בישעי' (נ"ח י"ג) וקראת לשבת עונג וכבדתו, וכן בשחרית ולא נתתו ולא הנחלתו וגם במנוחתו, ובסידור מארץ תימן הנוסח בכל ג' תפלות וינוחו בם. ושמעתי גם כן דבשמים ל"ש מנוחה אנושי' רק בארץ בים ובכל הנמצאים בהם, ומרומז בפ' זה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, (בה, בארץ שהיא ל' נקבה) את הים (בו, ל' זכר) ואת כל אשר בהם, ועי' תוספת שבת רס"ח סק"ד בערבית הוי ככלה בבית אביה דהשמחה תלויה בה, ובשחרית הוי ככלה בבית חמיה שהשמחה תלויה בו, ובמנחה תלוי' בשניהם, ובפ' ויקהל (ל"ה ב') כתבתי עוד בזה עש"ה, ובעניני שבת כתבתי הרבה ואין מטרת חיבור זה לפלפול ואריכות, רק אעלה איזה הערות חדשות וכתבתי בקיצור נמרץ:
בענין שביתת בהמה עמ"ש במשפטים (כ"ג י"ב), ובענין ח"ש, רש"י שבת ע"ד. כתב דגם בשבת ח"ש אסור מה"ת, ובחכ"צ פ"ו הביא תוס' ר"פ יה"כ דצריך לכל חלב ומשמע דבשאר איסורי תורה כתולש שער א' בנזיר או בשבת מוציא פחות משיעור אין איסור תורה, וחזי' לאיצטרופי לבד ל"מ, ועמל"מ פי"ח ה"א משבת. ובשבת ג'. פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני ופרש"י עקירות דאיכא למיגזר דילמא גמר לה, משמע דעקירה בלא הנחה רק מדרבנן משום גזירה, ואינו סותר עצמו לדע"ד., די"ל דעקירה בלא הנחה לא מקרי ח"ש רק חצי מלאכה, ואף דשייך חזל"א מ"מ בפירוש מיעטתו התורה מועשתה העושה כולה ולא מקצתה וכ"כ בבית מאיר שבת. ובפמ"ג בפתיחה לשבת חילק בין קצר חצי גרוגרות דיש עלי' שם ח"ש אבל במעביר פחות מד"א ברשות הרבים אין עלי' שם מלאכה והיתר גמור הוא, ועי' עוד בפנ"י שבת ברש"י ד"ה שהן ד', בס' הקובץ על הר"מ בפי"ב ה"ט, משבצות שט"ו סק"ח, נובי"ת או"ח נ"ג, חתם סופר או"ח ס', שם אריה יו"ד ס"ה, שדי חמד מער' ח' כלל ג', אריכות בתפארת ישראל פ"א מ"א דשבת, שו"מ תנינא ח"ד ק"כ. ופמ"ג בפתיחה לשבת כתב דכל מלאכת שבת אם קצר חצי שיעור שחרית וחצי שיעור בין ערבים מצטרפין, ול"ד למ"א דבעי כא"פ, ובשבת ק"ה. בכותב ב' אותיות פליגי אי יש ידיעה לחצי שיעור וקיי"ל כרבנן, הא בהעלמה א' לכ"ע חייב, ונסתפק אי בעינן שיהיה החצי שיעור שעשה שחרית קיים בין ערבים, ובכתיבה פשיטא דפטור דאין ב' אותיות כתובות לפנינו, ורק הספק בקצר חצי שיעור ונשרף, ובהוציא חצי שיעור ונשרף וחזר והוציא חצי שיעור פטור כר"מ פי"ח הל"ג משבת, ואי ח"ש בשבת זה וח"ש בשבת ב' פטור דימים בינתיים מחלקין, ובנובי"ת או"ח נ"ג נסתפק בזה, ובמנ"ח במוסך השבת אות א' כ' דחייב במזיד ולא דמי לשוגג, ועחמד"י דמ"ג. והביא תוספתא פי"ב הי"א משבת דפטור:
וב' שעשאו פטורין דכל א' עשה רק חצי כריש שבת, ואם כל אחד אינו יכול שניהם חייבים ור"ש פוטר, ואם כל א' יכול שניהם פטורים, א' יכול וא' אינו יכול היכול חייב עפ"י משבת ור"מ פ"א, ובתפא"י בכלכלת שבת יש שם טעות הדפוס בזה, ואם שניהם יכולים רק א' אינו בר חיוב נכרי או קטן, עי' אמ"ב ה' שבת סי' ל"ג בשם מהרי"ט אלגזי שנסתפק בזה בשמחת יו"ט, והעלה דעיקר הטעם ב' שעשאו פטורים דלאו אורחא וכמו כן כאן ערש"י צ"ב., וכ"מ מתוס' צ"ד. ד"ה שהחי שאין הנשוא יכול לישא עצמו ע"ש, תפ"ל שאינו בר חיוב, ועי' תבו"ש ב' ס"ק קנ"ה, ויש עוד טעם דא"א לחייב ב' אנשים על עבירה אחת, ואם כן בגדול וקטן הגדול חייב, ובאגלי טל מלאכת קורע אות א' כתב בשם תוספתא דגדול חייב ועי' יד המלך פ"א הט"ו משבת בזה, ובכל"ח קדושים אות ב'. ואי בעי שיתרה שם המלאכה או די שיתרה שמחלל שבת סתם עמנ"ח ריש מצוה ל"ב מר"מ פ"ז משבת, ופי"ב מסנהדרין דאין צריך להתרות רק סתם, ועחמד"י דמ"ב, ומרה"פ על ירושלמי סנהדר' פ"ז ה"ה, ופ"ה ה"א, ותוס' שבת ע"ג: ד"ה משום, וב"ק ב'. ד"ה לר"א, ועי' בפרשה ויקהל (ל"ה ג'):
ובאו"ח של"ט ס"ד אסור להקדיש בשבת ולהפקיר מותר, ושאני הקדש דבדיבור לבד כבר נקנה החפץ להקדש ולהקנות בשבת אסור, אבל הפקר שבדיבורו אינו בא לידי זוכה רק שהפקר מוציאו מרשות הבעלים, ועקצה"ח רע"ג סק"א, ועי' שבת קל"א: הואיל שבידו להפקירן משמע שמותר להפקיר, ועמג"א סוס"י י"ג שמשו"ה לא אמר שמותר הואיל ובידו ליתנו משמע דאסור ליתן מתנה בשבת ע"ש, ומשמע דהפקר מותר אף בשבת, ועשעה"מ פ"ה ה"ב מלולב, שו"ת שמן רוקח ח"א ט"ו, שו"ת רע"א קע"ד, עבודת הגרשוני כ"ה, מקו"ח תמ"ח סק"ט, אגודת אזוב מדברי שבת קל"א, כל"ח נשא דל"ו ע"ד. ועי' המקנה בקו"א לסי' מ"ה שכ' דאף דאסור ליתן בשבת אין האיסור על הנותן אלא על המקבל, כמ"ש בעירובין ע"א. מיקני רשותא בשבת אסור אסתלק רשותא שפיר דמי ע"ש, אבל מר"מ פ"ל ה"ז ממכירה דמוכר או נותן בשבת ויו"ט אע"פ שמכין אותו מעשי' קיימין, משמע דמוכר גם כן עושה איסור, ואפי' להמקנה המוכר עובר על לפ"ע, דאפילו באיסור דרבנן איכא לפ"ע מה"ת, כמ"ש תוס' ע"ז כ"ב. ד"ה ת"ל והארכתי בזה בפרד"י וירא קט"ו:, וע"ע בירחון קול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"ה. וע' עירובין ס"ו, תד"ה יפה, אלא כמתנה, וע"ש בגליוני הש"ס שהק' דגם מתנה אסור בשבת לקמן ע"א., וחולק דבמכר איסור על שניהם ובמתנה רק על נותן, ומקבל זוכה מהפקר דשרי בשבת, בשבת ק"כ. וקנ"ג, ועשו"ת משיב דבר או"ת כ"ז בזה. ובשבו"י סי' ק"ו כ' דכאן אפי' כמתנה לא נחשב דרק להתיר איסור ע"ש, וצ"ע דהוי כהערמה וע' ט"ז או"ח רמ"ו סק"ה:
וראיתי עוד במל"מ פ"ה הכ"ב ממעשר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמ"ל דמה"ת לא בא לעונת מעשרות ואיסורא דשבת רביע עלי' רק מדרבנן ל"ה כמתקן ע"ש, ובמשנה ראשונה תרומות פ"ח מ"ג, וקשה דא"כ בטבל דרבנן מותר לעשר בשבת, ובערובין ל"א: אין מערבין בטבל דרבנן ע"ש ואי מותר לעשר ממילא מותר לערב, וצ"ע ואולי י"ל דטבל מצ"ע לא חזי אף דיכול להפריש כמ"ש תוס' שם ד"ל: ד"ה ולפרוש דבעי שיהי' חזי' השתא, ועי' תפא"י שם אות י"ז: