כבד רש"י אם תכבד יאריכון וא"ל יקצרון מכלל הן לאו, ובטיו"ד רפ"ה כל הזהיר במזוזה יאריך ימיו ואינו זהיר יקצרון, וכן דרשו בשבת ל"ב: בעון מזוזה בנים מתים, ובבית הלל ונדפס ביו"ד ווילנא הק' דכאן בטוש"ע הביאו זה ובסי' ר"מ בה' כיבוד לא הביא רש"י יתרו. [וראיתי בגליוני הש"ס סוף שבת הביא פסקי תוס' שם ק"ל, כל עיר שיש בו חזירים פטורים ממזוזה, זה חידוש ואין לו מקור, ובס' שושן עדות דכ"ח: נתן טעם ע"פ סוד, ובסמ"ג עשין עשה כ"ג וז"ל יש אומר שיש בירו' עיר שי"ב חזירים פטורין ממזוזה, ואומר ריב"א נשתקע הדבר ולא נאמר כי בדק ולא מצא כו' וע"ע בפסקי תוס' ערכין אות ח' עיר שי"ב חזירים פטור ממזוזה כשמגולין האותיות עכ"ל. וע' בס' טוב עין על ירושלמי במבוא דף ט'. בזה, והביא ד"ח ה' מזוזה אות מ"ג שכ' בשם ר' ירוחם, והרשב"א כ' שלא נמצא זה בב' ש"ס. ויש עוד דבר פלא בתיב"ע שופטים (כ' ה') מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ולא קבע בי' מזוזתא, ועמ"ש בשו"ת אבני חפץ סי' צ'], ועו"ק מקידושין ס"א. בפלוג' ר"מ ורחב"ג בת"כ בשלמא לר"ח היינו דכ' אם תטיב כו' אם תטיב אגרא ואם ל"ת לא אגרא ולא דינא, וכן לא ברכה ולא קללה משמע דלר"ח צריך דוקא ת"כ, ואפי' אי ל"ב ת"כ מ"מ אי ל"ה הו"א לא ברכה ולא קללה, וא"כ מנ"ל לרש"י וטור דאם לא יתקצרו, וגם על גמ' ק' מנ"ל בנים מתים וצ"ע. ובברכ"י כ' דפלוג' דתנאי דוקא בתנאי בין אדם לחבירו, ואם בין אדם למקום כשהדבר בתורת תנאי כגון ב"ג וב"ר או אם בחקתי, ואם תאבו ושמעתם, ואם תטיב שאת, או בתנאים לר"מ בעי ת"כ ולרבנן לא ברכה ולא קללה, אבל בכל התורה ידוע שכמה גופי תורה כתובין ברמז והרים תלוין בשערה, ופשיטא מכלל הן אתה שומע לאו לכ"ע, ומדוקדק בל' רש"י שכ' שד"ת נוטריקן, כלו' אף דבעלמא בעי ת"כ ובד"ת הן נוטריקון, ומיהו צריך להתיישב לפ"ז בהוא יתחטא שם בגמ', וע' בריטב"א במ"ש לר"מ באיסורא ל"ב ת"כ דהיינו באזהרות איסור עש"ה:
ובר' בחיי אי' טעם כבוד או"א שלפעמים יהי' אבות עם הבנים זמן ארוך, והם למשא על הבנים לכן קבע שכר אריכות ימים, כלו' עליך לכבדם ואם תצער חייהם, דע שעל חייך אתה תצטער, וע' בכד הקמח אות כ', וביד יוסף כ' דק' דמדותי' של ה' מדה כנגד מדה, והי' צ"ל שכר שיזכה גם הוא לכבוד, ורק דבאמת כן הוא, בקידושין ל"ב: מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע, וא"כ ע"י שיאריך ימים יתנו לו כבוד והוי מדה נגד מדה. וגם ג"פ כ' כיבוד אב, ועל כיבוד בן לא יכתב אף פעם א', ואעפ"כ אבות מקריבין א"ע על בנים, ובנים על אבותם לא, ועמ"ש בזה בפרד"י ויגש דף ש"כ. ועשו"ת מהר"י מברונא קל"ט שהוציא מפסחים ק"ד: רברבנותא דמר, דאב יכול לומר לבנו מר. ועי' בפ' בא (י"ב ו'), ובהקדמה לשו"ת מנחת שמואל בענין שכר מצוה ובפרד"י הארכתי בזה בדף פ"ג. צ"א. ור':, וברמב"ן כ' שכיבוד הוא ממצות שבין אדם למקום כיון דשותף ביצירה ועכ"ל, ובנין דוד על איכה מזקיני ז"ל בדף מ' עפמ"ש בקידושין ל"א. לכבוד עצמו דורש ובכיבוד חזרו והודו כו', אם כן גם כבוד או"א מדברים שבין אדם למקום, ובפה"מ לר"מ ריש פאה לא כ"כ, ועחמד"י במ"ע ל"ב ל"ח ושי"ח בזה:
וערמב"ן למה בראשונה לא כ' למען ייטב לך והוא בב"ק נ"ד:, וע' באמרי הצבי שם, ובקד"ל ואתחנן הק' דכאן לא כ' כאשר צוך, ועא"ע בפסוק א', וכ' דבמצות שכליות ל"ש צוך דאף בלי ציווי מובן, אך ק' הא טוב שלא נברא ומה הטובה, אך זה משום דרוב עבירות הם ל"ת יותר ממ"ע כמ"ש מהרש"א מכות כ"ג:, וז"ש קודם שנתנה תורה ולא היו עבירות רוב אם כן הוי שכלית ושפיר לא כ' צוך, אבל בדברות אחרונות שניתנה תורה וטוב שלא נברא דל"ת מרובין ואינו טובה ול"ה מצוה שכלית שפיר כ' כאשר צוך. ובר"ן שם א"ל עד ששאלנו למה נא' כי טוב שאלנו אם נאמר כו'. עתוס' ב"ב קי"ג. ד"ה תרוויי' דלפעמים ל"ה בקיאים בפסוקים, וע' עין זוכר אזולאי מער' א' אות קי"ט, ולקוטי שושנים, קטרת סמים, נפש יהונתן, והגהות רצ"ח ב"ק אריכות. ובברכות ח'. תמה אני איכא סבי בבבל למען ירבו ימיכם על האדמה כ' ולא בחו"ל וכיון דקדמי ומחשכי לבי כנישתא אהני להו, וכתב מהרש"א למ"ש במגילה כ"ט. עתידין בהכ"נ שיקבעו בא"י, אם כן גם בבל כא"י והוא גם על האדמה ע"ש (ועי' מה שכתבתי בזה בפ' תרומה (כ"ה ח'), ועמג"א קנ"א סקט"ו ופמ"ג, וחת"ס או"ח ל'. ובקידושין ל"ט: וחולין קמ"ב. הרי שעלה לגג ומת היכן אריכות ימים, ודילמא לא הוי ר' יעקב מעשה חזי ודילמא מהרהר בע"ז, מוכח דבע"ז ליכא אריכות ימים, ובכתובות ק"י: כל הדר בחו"ל כעובד ע"ז, וזה שתמה ר"י איכא סבי בבבל כו', ובחוץ לארץ דהוי כעע"ז ליכא אריכות ימים, ומשני ע"י שמקדמי ומחשכי בבהכ"נ הוי כקבוע בארץ ישראל ויש אריכות ימים בחו"ל בעה"ז. ובבעה"ט כ' למען יארכון חסר י' שאין אריכות ימים בעה"ז, וקשה דבואתחנן (ב' ט"ז) כ' יאריכון כו' ובספורנו שם ולמען ייטב לך בעה"ז, ובא"ע שם רמז לעה"ב, וע"ס משנת אליעזר מ"ת דף צ"ה: שהאריך בזה:
והרמב"ן בספר המצות כתב דראוי למנות כאו"א לב' מצות כיון דהם בגופין נפרדין, והאחרונים הוכיחו כר"מ דאינו אלא מצוה א', מסנהדרין נ"ו. י' מצות נצטוו במרה, ז' דבן נח והוסיפו דינים שבת וכאו"א, הרי דאינו אלא מצוה א'. ובכל"ח כ' דכ"א רק מרוב כמ"ש בחולין י"א:, ובבן נח לא אזלינן בתר רוב אם כן קודם מתן תורה אמאי היו חייבין בכ"א, רק דכ' כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך, ודרשינן כאשר צוך במרה, נראה דבמרה נצטוו על הכל שנצטוו בסיני, ונצטוו גם על בעל אמו דדרשינן מאת אמך שפיר נצטוו גם במרה על כבוד אב ואם דאפי' לאו אביו הוא מ"מ בעל אמו הוא, וכיון דעיקר משום כבוד אם שוב אין למנותו לב' מצות, משא"כ אחר מתן תורה י"ל דהם ב' מצות כיון דנתנה תורה ונתחדשה הלכה דאזלינן בתר רוב, וכיבוד אב מצוה בפ"ע:
ובחולין ק"י: אין כופין על כאו"א דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עלי', וכ"ה ביו"ד ר"מ ס"א, וחו"מ צ"ז ס"ז בהשבת עבוט, וכ' הרמ"א דאין ב"ד חייבין לכפות אך אם רצו כופין וגבי כאו"א לא הגיה כלל הרמ"א, וזה הקשה הסמ"ע ק"ז סק"ב ועט"ז יו"ד סק"א, ובהמדרש והמעשה האריך בזה. ובמגילה כ"ח. שאל ר"ע את ר' נחוני' במה הארכת ימים כו', וק' השאלה זיל קרי בי' רב, בכאו"א ושלוח הקן כ' למען יאריכון, ובדברי קבלה אורך ימים בימינה למיימינים בה, ובגמ' שם מימי לא ברך לפני כהן, או לא הסתכל בדמות רשע, או לא הלך ד"א בלא תורה, ?ונאבדו גם כן מן הטעמים שבתורה, ורק כל הפלוגתא היה ביניהם אי למען יאריכון קאי אעה"ז או על עה"ב כקידושין ל"ט., וחולין קמ"ב., וענבי"ת או"ח קל"ט, ובתצוה (כ"ט ל"ט) מ"ש בזה. ובירושלמי פאה פ"א ה"ה גדול כיבוד אב ואם יותר מכבוד ה' שנאמר כבד א"ה מהונך מחונך אם אין לך אתה פטור, ובכאו"א אפי' אתה מחזיר על הפתחים, לשון הון רק על מזומן, וחונך אף תרומות ומעשרות וכו', ורגיל בש"ס לדרוש ה' לח' שהם ממוצא א', ברכות ל': ול"ה., שבת ל"ב: ונ"ה: וק"ה., עירובין י"ט., פסחים פ"ט., מו"ק ב'., מנחות נ"ג., כריתות י"א., וירושלמי שבת פ"ז ה"ב סימן לל"ט מלאכות אלה, א' חד, ל' תלתין, ח' תמניא, ל"ט, ולא מתמנעין רבנן לדרוש ה' לח' וע' בפסיקתא רבתא פמ"א ועתו"ת:
ובלימודי ה' סי' נ"א הקשה למה אין מברכין על כיבוד אב ואם, ותירץ לרשב"א בתשו' סי' י"ח והובא בתומים וקצה"ח ר"ס צ"ז דבצדקה אין מברכין שמא לא ירצה הלה לקבל ויהיה ברכה לבטלה, וכן בכיבוד אב ואם יכולין למחול, ועחת"ס או"ח נ"ד בזה, אך קשה לרדב"ז תקכ"ד דאע"ג דאב יכול למחול מ"מ מצוה איכא הדק"ל, ועמ"ש במשפטים (כ"ז ז') בזה ובקול תורה מירושלים שנה ב' סי' נ"א וס"ז בדברי התומים צ"ז סק"א. (וי"ל דרך צחות לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, דבברכות ל"ה. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וכ' לה' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה כו' וז"ש לך ה' הצדקה היינו לה', וקשה למה לא מברכין, וע"כ כרשב"א שמא לא ירצה לקבל מחמת בושה, וזה ולנו בשת הפנים):
ובר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו שאינו עושה מעשה עמך, אעפ"כ חייב לכבדהו, והק' בהג' מיימוני וטור מב"מ ס"ב. הניח להם אביהם פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולר"מ מה פריך דאף ברשע חייב לכבדו. ובנפש יהונתן פ' קדושים תי' דכל טעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שיזלזל בכבוד אב ולא ידעו שרשע, לכן מהר"ם מרוטענבערג לא רצה לדור בעיר שדר אביו, עי' רמ"א ר"מ ס"ז, וא"ש דכאן ידוע שרשע שגזל ופטור מכ"א ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל פשיטא דלא יחזור דסבר שהוא שלו ואינו של אביו וממ"נ ליכא מראית עין:
והרא"ם פ' קדושים הקשה על רש"י דסמך שבת למורא אב שאם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו, תפ"ל בלא"ה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה דשבת, וכן הקשו בתוס' יבמות ה': ד"ה טעמא. ובשם משמואל להגאון מלבוב ז"ל תי' דאיתא בילקוט דמאת שבתותי תשמרו יליף שבות וק' מהיכן מוכח כן, וכ' בס' ברכת שמואל דה' ברא עולם במאמרו, ובשבת ששבת נמצא דשבת ממאמרו ושפיר ילפינן דאף שבות באמירה, וביו"ד ר"מ סט"ו אם אמר לבנו שיעשה אף איסור דרבנן לא ישמע לו, אף דמ"ע דכיבוד הוא דאורייתא, וא"ש קושית רא"ם דפ' את שבתותי תשמרו ילפינן אפילו שבות דרבנן ול"ש עשה ולא תעשה. ועי' זרע יצחק פ"ב מ"י דב"מ שהאריך בזה, וכתב הא דפרש"י יכול אפי' א"ל חלל שבת כו' דלמה נקט דוקא שבת, משום דבשאר מצות אין בנ"א שישמע לו דדברי רב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל שבת הו"א שישמע דאי' במד' למה נסמכה כיבוד לשבת כל המקיים כיבוד אין חילול שבת בא לידו, וביומא פ"ה: מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה, ואם יקיים עתה כיבוד ויחלל שבת זו לא יבוא לידו עוד חילול שבתות הרבה והי' הו"א שיציית לו קמ"ל דלא. ובהליכות אלי סי' נ"ו, הביא מרא"ם דהכלל אם אינו לזה תנהו לזה לא יוכל אדם לומר מדעתו ואפי' גאון זולת המשנה, והיכן מצא רש"י לדרוש אא"ע כו', וק' דהרא"ם עצמו כ' בקדושים על אמו ואביו תיראו אא"ע למורא תנו ענין לכיבוד, וי"ל דל"א סברות עצמו אלא לפרש הברייתא וגם נמצא סמך ביבמות עש"ה ובהמאסף תרס"ח ח"ב סי' נ"ט:
וביו"ד ר"מ סי"ט אב שמחל כבודו מחול, וברדב"ז תקכ"ד היינו שנפטר מעונש אם לא כבדו, אבל יש מצוה עדיין, ובס"ח תקע"ג כ' דבד"ש חייב, וע' שיירי ברכה שם סק"ט ראי' דיעקב נענש כ"ב שנה שלא קיים כאו"א הו"ל ליצחק למחול וע"כ דבד"ש חייב, וכ"כ שם בפ' אזולאי, ועי' עקרי הד"ט סכ"ו. ובברכ"י כ' דוקא כבודו מחול ולא מוראו וכ"נ מריב"ש ר"כ, ובד"ה לב"י סי' של"ד, וכ"מ סו"ה ת"ת, ועכנה"ג של"ד ורמ"ד ראי' מקידושין ל"ב. ר"ה קרע שיראי באפי רבה בריה אמר אחזי אי רתח, ודילמא רתח ועבר על לפ"ע ומשני דמחיל ופרש"י ואמר לאבוה מידי ברותחא, ופשיטא דאי אמר עבר אמורא אב ואפ"ה מהני מחילה, וכ"מ מחינוך מ' רי"ב. ובמנ"ח הביא בשם ר"ן קידושין דעל בזיונא לא מהני למחול, אך קשה מה משני דמחיל הא אכתי עונש בידי שמים יש, וכ' בברכ"י דלפ"ע ליכא רק כשחייב בדיני אדם ולא בד"ש, ובמנ"ח מ' מ"ח כתב גם כן דמהני מחילה אף על הכאה, ועי' הגהות לשו"ת מהר"ח או"ז רמ"ד. ובשיירי ברכה סק"ח בשם מנחה בלולה משפטים ומקלל תי' ירושלמי ודי מבזה, ואע"ג דיכול למחול על בזיוני מ"מ מאחר דכ' מדבר בעדים והתראה בודאי לא מחל דהעדים יאמרו, וע"ע בתה"ד בפסקיו קכ"ז דרב שמחל ע"כ מחול אבל לא על בזיוני, ועי' גליון מהרש"א ר"מ בשם מל"מ פ"ד ה"ד ממלוה דעל בזיון אביו כופין, ובחינוך מ' ל"ג כ' ואם יש כח ביד ב"ד כופין כו', ועמ"ש במשפטים (כ"א ט"ו), ופרד"י ח"א דף ע"א. ר"ב: רכ"ח. ור"פ:
ובפענח רזא כ' אמאי יפסוק בזה מיתה הא יכול למחול ויפטור, וי"ל דמכה ומקלל בהתראה ושוב א"י למחול, ועי' שאלתות סי' ס' האב שמחל כבודו מחול ולא הכאתו וקללתו ועי' טו"א מגילה כ"א. בזה, ולימודי ה' סי' נ"ז, ושו"ת בית יצחק יו"ד קנ"ט אות י', וע"ע בס"ח קנ"ב. ובמנ"ח מ' מ"ח אות ב', שמה שאין לדיין או נשיא למחול על קללתו, היינו אם כבר קללו אבל אם נתן רשות לקללו אין כאן עבירה, וכן בחובל בחבירו, או אבי' שנתן רשות לקללו או שיכהו אינו עובר כלל, ועריב"ש תפ"ד וכנסת חכמי ישראל סי' קט"ו, ויש להעיר מכתובות מ'. אם אמרה לא בעינא ליכא למצוה כלל, וק' אי בד"ש חייב ל"ש לומר ליכא למצוה כלל, וכמ"ש בשטמ"ק ב"מ ל"ב. ובקו"א לטו"א מגילה כ"ח., וגם לכאורה קשה מה דיני אדם שייך בכאו"א הא על מ"ע שמתן שכרן בצדן אין ב"ד מוזהרין כחולין ק"י:, וי"ל כריצב"א בתוס' ב"ב ח':, דאין מענישין אבל יכולין לכופו, ועט"ז יו"ד ר"מ סק"א, עי"ל שכופין לבן לזון אותו, וע"ש בסע' ה' וש"ך וט"ז, ואם מחל כבודו מחול בד"א ולא בד"ש:
ועל הקו' למה לא יליף דאזלינן בתר רוב מהא דאם אביו א"ל שיחלל שבת אל ישמע לו, ואי לא אזלינן בתר רוב מה ההו"א שישמע לו, י"ל דהסמיכות בא אם אמו אמרה לו וכמש"ל בשם כל"ח. עי"ל דהו"א שישמע לו עכ"פ אם יאמר לו עשה מלאכה בביה"ש אם תוספת שבת לאו דאורייתא דרק ספק שבת הוא, וספק כ"א ידחה לספק שבת לכך סמכה תורה דאף ספק א"ד, דספק שבת חמור מספק כ"א, ועי' אוה"ח תשא (ל"א ט"ז) על ושמרו בני ישראל את השבת, על תוספת שבת אף דאינו מעצם יום השבת, דסו"ס מצווה על שביתה אז, כמו כן בספק. ועי' כתובות מ"ז. דמסר לה בשבת ויו"ט כ' תוס' דהכונה על קודם כניסת יו"ט, היינו בתוספת וקרי לה הש"ס יו"ט, וה"ה די"ל כאן בלשון התורה, או אם יאמר עשה מלאכה בתוס' שבת, למה דקיי"ל תוס' שבת דאו' דכיון דהשוה כבודם למקום דוחה הספק עשה דכיבוד, לאיסור עשה דתוס' שבת שאינה מפורשת, ועי' יבמות ו' ותוס'. ואף לר"מ דספד"א מה"ת לקולא, וידוע דספק עשה מודה דמדאורייתא אסור, (וכמש"ל בפ"ח ובס' מוצל מאש סי' כ' דאף אלף ספיקות אין מועילים לפטרו) ואם כן אמאי לא דחי ספק כבוד דמדאורייתא לחומרא לספק שבת בלאו דמחמר מדאורייתא לקולא, וגם ספק כיבוד דהשוה לכבוד המקום, י"ל דגם בשבת איכא עשה, ואף לדעת קצת ראשונים דבמחמר דאין בה מיתה אף עשה ליכא מרשב"א יבמות ו', י"ל דאיצטריך לביה"ש דמוצאי שבת דאיקבע איסורא ואף לר"מ מדאורייתא לחומרא, ועי' מג"א שמ"ב, ואיצטריך סמיכות בלאו דמחמר דלא ידחה.
וידוע קושית החזקוני דלמ"ל קרא דכ"א אין דוחה לשבת, ת"ל כיון דמצווה אותו לחלל שבת ומוכרח לשמוע לו הוי כחצר דבע"כ מותיב בי' וישלד"ע כמ"ש בב"מ ד"י:, ואב עשה עבירה והוי אינו עושה מעשה עמך ואין הבן מחויב לכבדו, וי"ל דאיצטריך קרא היכי דשניהם האב ואם מצווין לחלל שבת ואף דישלד"ע הוי ב' שעשאו ופטורין, ועי' בזה בכל"ח קדושים. וגם י"ל לפ"מ שחידש בחלקת יואב קמא או"ח י"ד דאף לשמאי דישלד"ע, מ"מ בשבת מודה דאין משלח חייב דהו"ל כב' שעשאו, כיון דמ"מ גם השליח מסייע ועל ידי גרמתו עשה המשלח, ודוקא בצא והרוג אף דשם גם כן הדין בהכהו בי' מלקות פטורין, מ"מ כ' רשב"א ב"ק נ"ג דוקא בי' מקלות פטורין, אבל אם לקחו שנים מקל א' והרגו חייבין, אבל בשבת אף שאחזו ב' בקולמוס א' וכתבו ביחד פטורין, וגם בשליחות אע"ג כשאנו דנין לענין שליח אינו בגדר ב' שעשאו, כיון שהשליח היה יכול לעשות ועשה בכחו בלבד, מ"מ כשדנין נגד המשלח הוי בגדר ב' שעשאו, כיון דחיובו בא גם על ידי שליח ע"ש, ואם כן אף אם האב לבד מצווה בנו לחלל שבת אף אי ישלד"ע, האב פטור משום ב' שעשאו וא"ש קו' חזקוני:
ובעיקר קו' רא"ם הנ"ל דלמ"ל א"ש תשמרו ת"ל מקדש הוי עשה ושבת עשה ולא תעשה, תירץ בני הרה"ח ר' דוד נ"י למהר"ם מלובלין שבת קל"ב: על קו' תוס' במילה בצרעת הא אין עשה דוחה עשה ולא תעשה, ולמה לא הקשה ממילה בשבת ותי' דבשבת ליכא עשה רק לא תעשה גרידא אם כן א"ש, ועשו"ת בנין ציון קמ"ב בזה, וכתב לדודנו הגאבד"ק לאסק ז"ל והשיב לו דדברי המהמל"ב תמוהים ומפורש להיפך בתוס' שבת ס"ט. ד"ה דידע, דפריך לר"ל דידע במאי, ותימה נימא דידע בעשה דתשבות ותשמרו ע"ש, ונ"ל דתליא בפלוג' דאמוראי בשבת כ"ד: דאמרו טעמים שונים למה אין שורפין קדשים ביו"ט ולא ס"ל דשבתון הוי עשה, לדידהו צדקו דברי המהר"ם דגם תשבות בשבת ליכא ולא קאי על מלאכה, אבל לר' אשי דביו"ט יש עשה ולא תעשה מסתבר דלא חמור משבת וגם בשבת יש עשה, ולפי זה בגמ' דפריך לר"ל שפיר הקשו נימא כר"א ס"ל וידע בעשה, אבל בשבת קל"ב. דקאי לרבא ופשטא בש"ס שבת כ"ד: גם רבא לא ס"ל כר"א, דמשני מהוא לבדו שפיר כ' מהר"ם דגם בשבת ליכא עשה, ולכן הקשה ממילה בצרעת, ותו עדיף להקשות לכולהו אמוראי, ולפי זה הדק"ל לר"א, וגם אין לתרץ כנ"ל דצריך קרא למחמר דעל זה לא קאי עשה כרשב"א יבמות ו', די"ל נמי לר"א כמו ביו"ט דאיסור לאו הוי ואיכא גם עשה, כן נמי במחמר:
ועיקר קושית רא"ם י"ל לריב"א בתוס' חולין קמ"א. נהי דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ העשה נדחה, והו"א שידחה הלאו ולא יהי' בעונש אתי קרא דלא דחי אף ללאו ובעונש קאי, אולם הראשונים חלקו. ונ"ל די"ל טעמים כנובי"ק סוף חו"מ אם לא דחי לעשה הוי מצהב"ע ולא יקיים עשה ולא ידחה ללאו, וי"ל פשוט דרק מצוה בעבירות לאו כמו בגזל לא קיים המצוה אבל לא בעבירת עשה, או כמ"ש הנו"ב דמה אולמי' כו'. והחולקים ס"ל דהוי מצהב"ע ולא קיים לעשה ולא דחי ללאו, ולפי זה בנין בית המקדש דהוי עשה דרבים לא נפסל על ידי עבירה וכמו ר"א דשיחרר עבדו והצטרף לעשרה דפריך בברכות מ"ז: הא עובר בעשה ומשני מצוה דרבים שאני, וה"נ בנין ביהמ"ק, ולכ"ע י"ל דעשה דוחה ללאו גרידא ולא יהי' בעונש וצריך קרא דלא דחי. ולפי זה י"ל דרך פלפול ליישב קושית פנים יפות על גמ' יבמות ו'. דמוקי בלאו דמחמר דק' גבי משכן אך למעט שא"ד שבת הא בעלמא דחי, וא"א למוקמי במחמר דל"ה במשכן דכל דהוי במשכן הוי אב ע"ש. ונראה דלכאורה קשה לתו"כ צו פי"ד, ונכרתה נפש למעט צבור שאינם בכרת ע"ש, ולאיסי ב"י איכא חדא מלאכה שא"ת מיתה בשבת ו', א"כ נימא ברייתא כאיסי וכת"כ וצריך למעט דצבור לא יעשו אותו מלאכה לצורך משכן אף שאינו במיתה לאיסי, ולא בכרת לת"כ ושפיר כה"ג בעלמא דחי (וי"ל עדיף לאוקמי במחמר ולכ"ע, וברייתא י"ל כאיסי וכת"כ). ולפי זה י"ל אם צבור עושין אותו מלאכה שא"ח מיתה לאב"י, וקשה ת"ל דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה כיון דא"ד לעשה הוי מצהב"ע, ול"ש דמצוה דרבים לא נפסל משום מצהב"ע, דזה רק כשרבים עושים מצוה ויחיד עובר עבירה כעובדא דר' אליעזר, אבל כשרבים עוברים בעשה לא נדחה עבירה דרבים בשביל מצוה דרבים, וכאן דהעשה לא נדחה הוי מהב"ע ולא קיים העשה וגם הלאו לא נדחה וה"ל אין עשה דוחה עשה ולא תעשה. וכ"ז במקדש אבל במשכן י"ל דלא נפסל מהב"ע דמה שמהב"ע נפסל נלמד מחג הסוכות תעשה לך למעט גזילה ושאולה כשרה, וכתב הרשב"א סוכה ט'. דתורה פסלה משום מהב"ע וזה הקרא נאמר במשנה תורה, ובמדבר עוד לא נפסל מהב"ע וצריך קרא לציבור כשבונין שאינם חייבין מיתה לאיסי ואינם בכרת לת"כ, והו"א שעשה ידחה ללאו ואתי קרא דלא דחי:
ובסגנון זה י"ל דבפני"פ הק' דל"ה בעידנא ולק"מ דהמג"א הביא בשם ר"ת בתמ"ו סק"ב, דבמצוה דרבים לא בעי בעידנא והסברא י"ל דכשאיננו בעידנא הוי מהב"ע וברבים לא נפסל מהב"ע, ול"ק כנ"ל אבל במשכן לא נפסל משום מהב"ע, ועמג"א צ' סק"ל. ויש להעיר להחכ"צ מ"ט דבפחות מכ' שנה אינו בכרת, ובפרד"י ר"פ חיי שרה דקל"ט. הארכתי בזה, ולאב"י איכא מלאכה שא"ח מיתה, נוקמי קרא דגם לזה פחות מכ' אסור לבנות, וי"ל עדיף מחמר שאתי' לכ"ע, (וגם י"ל דאתי לאסור ח"ש בכלים שלא יגמרם ורק אסור מטעם ח"ש):
אמנם נראה כתוס' קידושין ל"ד: ד"ה מעקה דלאו עם עשה שהזמן גרמא, אף דעשה זו ליתא בנשים מ"מ כיון דאיכא באנשים מאלם הלאו גם לנשים דלא יהי' נדחה נמי עשה, הה"ד כאן שבלאו זה כרת עאלם אף לצבור ופחות מבן כ' אף שהם אינם בכרת. וי"ל דתליא בפלוג' לר' אשי דאי שורפין קדשים ביו"ט משום שיו"ט עשה ולא תעשה וגם נשים אסורים ע"כ שעשה מאלם לאו לנשים אף שהם פטורים, הה"ד לענין כרת מה שאין כן לאינך אמוראי לא נשמע זאת:
עי"ל קושית הרא"ם דצריך למעט ע"י שנים שגם כן איסור תורה כח"ש, כמ"ש החכ"צ ולכה"פ בעשה, וקו' מהר"ם על תוס' שבת שהק' מצרעת ולא משבת י"ל דתוס' סברו דמילה הוי עשה שוה בכל, ועשו"ת חדות יעקב מ"ת ל' וקמ"ו, וכמ"ש באב"נ רצ"ב, דמילה הוי שוה בכל דאשה כמו דמהילי דמיא ע"ש, ודוחה לעשה ולא תעשה דשבת שאינו שוה בכל דנשים פטורות ולכן הק' מצרעת דעשה ולא תעשה שוה בכל, ועכל"ח קדושים אות ב':
והרא"ם קדושים הביא בשם ר' ישעי' דבנין ביהמ"ק אינו דוחה לאו דשבת דחמורה, ותמה עלי' הא בגמ' דחי לה שם ביבמות, ועי' בחדו"י תנינא מ"ט, שכ' די"ל דכל עדל"ת משום דעשה מאהבה ולא תעשה מיראה כרמב"ן, ובשבת שאומרים באהבה כ' בלבוש דשבת קבלו באהבה במרה ולא הוצרכו לכפיית ההר, והלאווין דשבת מאהבה קבלו וחמירי כמו העשין ואין עשה דוחה ללאו דשבת ע"ש. ולפי זה י"ל למה דפליגו בשבת פ"ז. ששי בסיון למאי רבא אמר לחנייתן וראב"י למסען, ופליגו אי איפקדי על הוצאה, רבא אמר לחנייתן אבל מסען היה בשבת דלא אפקדי על הוצאה, ולראב"י נמי על הוצאה אפקדי, וגם למסען הי' ביום חנייתן דבשבת לא נסעו ע"ש, ואם נסעו בשבת שהיה להם חמורים ומשאות, ע"כ גם על מחמר לא אפקדי, ולפי זה למ"ד דלא אפקדי על הוצאה ומחמר, וע"כ קבלו בסיני בכפיית ההר ולא קבלו מאהבה, והוי ככל ל"ת שנדחה מקמי' עשה, ושפיר אין לחלק בין שבת לשאר ל"ת ולהכי לא אמרינן שאני לאווין דחמירי, אבל ר' ישעי' סבר כמ"ד גם אהוצאה אפקדי, וגם מחמר קבלו מאהבה וי"ל שאני לאווין דשבת דחמירי:
ועי' גליוני הש"ס על ירושלמי זרעים כרך ד' אות צ"ג שהביא ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ח שבטלה ממנו מצות כיבוד, וצ"ע הא גם לאחר מיתה יש מצות כיבוד כמ"ש בפ"ק דקידושין ל"א: ע"ש, וכה"ק ביגדיל תורה תרצ"ה חוב' א' סי' ב'. וע"ש בתפא"י סקנ"ד דכיבוד אב ואם אחר מיתתם רק מדרבנן, וי"ל באם הכיבוד הוא שצוה מחיים לעשות דבר לאחר מיתה חמור מהכיבוד שנולד אך לאחר מיתתו, וע"ש בח"א מהרש"א לחלק עובדא דר' אסי משאר כיבוד, ועי' ס' תרשיש שהם במילואים שם דף ק"ג ע"ד:
ובענין כיבוד אבי אביו עמ"ש בפרד"י ויגש דף שכ"ח., ובבראשית די"א. הבאתי הרבה מענין דאסור להזכיר אביו ורבו בשמם ע"ש הרבה חדשות, ובויחי דשנ"ד. הבאתי קו' שם (מ"ט ל"א) שמה קברו את יצחק הא אסור להזכיר את שמו כמ"ש ביו"ד ר"מ ס"ב, וכעת ראיתי בשו"ת דודאי השדה בסופו שתי' דשם יצחק דה' בעצמו אמר וקראת שמו יצחק היה כבוד גדול לאביו, משו"ה היה מותר לקרות בשמו ואדרבה זה כבודו שקורין אותו בשם שה' צוה לקרות, וכ"כ בהכתב והקבלה, וע"ע בקובץ וילקט יוסף שנה ב' סי' צ"ה. ובזה א"ש מ"ש יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם (תולדות כ"ח ד'), משום דאברהם היה גם כן כבוד גדול אב המון גוים, וע"ס אמרי נועם ח"ג בסוף בשו"ת סי' י"ג י"ד שכתב לתרץ מ"ש בויחי (מ"ח ב'), ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף לא פרש"י שהוא אפרים, משום דאפרים ל"ה אומר בנך יוסף דאסור להזכיר אביו בשמו, וע"ע שו"ת בנין ציון פ"ד, ברכ"י יו"ד רמ"ב אות י"ז, בשיו"ב שם אות ט', נפ"ח או"ח פ"ד, ובפרד"י דברים (א' י"ד) כתבתי עוד בזה, וע"ע יעיר אוזן מער' ח' אות כ"ז, בשל"ה ויחי, כתב והקבלה, ושו"ת נחלה לישראל ל"ז.