ואם רש"י לפעמים חובה, עשו"ת מנחת שמואל או"ח סוף סי' מ', וברמב"ן כאן ובענין שמיר עמ"ש במהרש"א סוטה מ"ח:, והמזבח לא נבנה מאבנים שנגע בהם ברזל, וער"מ פ"א ה"ח מביהב"ח דוקא אם בנה האבן שנגע בו ברזל לוקה, אבל מזבח בנוי שנגע בו ברזל נהי דאותו האבן נפסל מ"מ אינו עובר בלאו, כי הנפת ברזל אינו איסור אלא שפוסל, והאיסור הוא שלא יבנה אותו למזבח אבל אם לא בנה אין לוקה, ובאמת ברמב"ן כ' להיפך דבכל מזבח יש איסור בנגיעת ברזל ונשמע מקרא כי חרבך הנפת עלי' ותחללה, ואין זה נתינת טעם על הקדום רק איסור חדש, ולא כרמב"ם וסה"מ מל"ת ע"ט, ועחמד"י דכ"ד בזה, ומל"מ ומנ"ח, ועתו"ס סוכה מ"ט. ד"ה שכל דיש לחלק בין קודם שהוקדשו האבנים למזבח דעודן חולין, או אחר שהוקדשו ע"ש, משמע דוקא לאחר שהוקדשו ונפסלים אבל קודם הקדש לא נפסלו ומותרים לעשות בהם למזבח, והמל"מ בהט"ו הביא זה בשם באר שבע סוף סוטה ודחאו, ולא הביא שכ"כ בתוס' ועמנ"ח:
ובר"מ ה"כ כ' דכלים דנעשים להדיוט אין משתמשים לגבוה, וכ"ה באו"ח קמ"ז ס"א ועמג"א סק"ה, ובפר"ד דרוש י"ב הק' על הר"מ שכ' אף בלא נשתמש רק שחצבן אסורים לגבוה הא הזמנה לאו מילתא, ובאמת הר"מ הוציא כן מתוספתא מגילה כמ"ש הכ"מ שם ועמנ"ח, ובפ' קרח (י"ז ב') וירם המחתות כי קדשו פרש"י שעשאן כלי שרת, וברמב"ן כ' לא ידעתי טעם לאיסור זה שהרי קטרת זרה הקריבו, וזר שעשה כ"ש להקטיר בחוץ באיסור אינו קדוש עכ"ל, ובאמת בר"ע פ"ט הי"ד מביאת מקדש דעתו כרש"י דכ"ש דנשתמשו בחוץ טעונין גניזה ואי לא קדשו ישתמשו בהם הדיוט, וע' בקומץ מנחה, ובפרד"י וירא (כ"ב ב'), ויצא (כ"ח י"ח) הרבה חדשות בזה, וע"ע שו"ת חבלים בנעימים ח"א סוגי' ל"ב, וע"ע בהגהות בית שאול על משניות תמיד פ"ד מ"ג נטל הסכין דצ"ל דלא חשוב עבודה דאי הוי עבודה ל"ה רשאי בכלי ברזל, כמ"ש רמב"ן יתרו דל"ה שם ברזל במקדש ובית עולמים לבד הסכין דשחיטה לאו עבודה, וע"ע ברמב"ן דמשו"ה ל"ה ברזל שהוא אלקו של עשו כו', וע' יע"ד ח"א דרוש ד' וח"ב דרוש ג' בזה עש"ה, ובשו"ת אבן שתיה או"ח סי' ב'. וברוקח סי' של"ב כ' דמה"ט יש לכסות הסכין בבהמ"ז שהשלחן כמזבח, ועמג"א ק"פ סק"ד הטעם דבשבת אין מכסין דבשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח:
וראיתי בס' ישועות מלכו בפ"א מבהב"ח שנסתפק בהא דלא תניף ברזל אי דוקא ברזל או כל מיני מתכות (וחת"ס או"ח קצ"ז, וח"ס נדרים נ"ה ומ"ש בפ' ויקרא ב' י"א, ועמל"מ פ"ה ה"א מאיסורי מזבח אי דוקא דבש דבורים או כל מיני מתיקות וערדב"ז תתקס"ב דוקא מז' מינים הוי דבש, וע' ציונים לתורה כלל מ') ויש להביא קצת ראי' מע"ז נ"ב: באבנים ששיקצו מלכי יון היכי ניעבד, משמע דכל מיני מתכות אסור דאל"כ הוי מצי למסרינהו בסכיני נחשת או ברזל וכיוצא בו עכ"ל, ופלא שבמת"כ לא ראה ברמב"ן כאן שכ' בפירוש דדוקא ברזל, וע' ג"כ בתוספתא פ"ז ה"ב מב"ק וכי מה ראה לפסול ברזל יתר על כל מיני מתכות, מפני שחרב נעשה ממנו וחרב סימן פרעניות ומזבח סימן כפרה וכו' ומבואר כרמב"ן וכ"כ במס' שמחות פ"ח ועפמ"ג או"ח ק"פ באשל סק"ד דלטעם מזבח י"ל דשאר מתכות מותר להיות על השלחן בבהמ"ז והעיר מע"ז נ"ב: והניח בצ"ע, וע"ע תוס' סוכה מ"ט. הרגישו משמיר, ותי' דא"א שלא יחגור בה צפורן ע"ש אבל מכלי כסף צ"ע. ומצאתי עוד בשו"ת אור המאיר ע"ג כ' ג"כ מזה והעיר מע"ז נ"ב ולא הביא הנ"ל, וע"ע בשו"ת מחזה אברהם או"ח קכ"ה אריכות בזה, ובירחון אה"מ שנה ג' סי' ל"ה הביא ראי' לרמב"ן מתוס' זבחיס נ"ח. ד"ה ק"ק שכ' טעם שלא לשחוט בראש מזבח שמא תרביץ גללים, ולכאו' תפ"ל לתוס' זבחים מ"ז. דשח"ק בעי כ"ש, ומבואר בסוכה נ':, סוטה י"ד:, ומנחות כ"ח:, דאין עושין כ"ש של עץ וא"כ משו"ה אין שוחטין בראשו של מזבח דחיישי' שמא יגע הסכין במזבח, וכה"ג אי' בפ"ג ה"ד ממדות דל"ה סדין המזבח בדפוס של ברזל דלמא יגע ויפסול, וע"כ דמשכח"ל בשאר מתכות וע"ע בקובץ קהלת אשר סי' כ"ח, ובהגהות מהרש"ם על יומא מ"ב מ"ש ברמב"ן כאן, ובשו"ת זיו הלבנון סי' י"ט:
גזית ע' סה"מ ל"ת ע"ט, ואם בנה מהם מזבח פסול, ובפ"א הט"ו מבהב"ח כ' דלוקה וכאן לא הזכיר מלקות, ועלח"מ סופי"ט מסנהד' דתמה אמאי לא הביא רבינו זה במנין הלוקין והניח בצ"ע, ובקרית ספר לא כ' דלוקה ע"ש אזהרה קצ"ח:
והסמיכות לא תגלה ערותך לפ' משפטים, ראיתי דידוע מצב הרבנים במדינת החפשים שאם הרב דורש ויגיד להם פשעם אז יכעסו עליו ופרנסתו בסכנה, ולכן הרבנים נאלמו דומי', ועי"כ נעשה חביב עליהם, וכמ"ש בכתו' ק"ה: האי צ"מ דמרחמין לי' בני מתא לא משום דמעלי רק דלא מוכח להו במילי דשמיא, אבל יש רבנים שאין יכולים לשתוק, וגם מתיראים להוכיח, עושים כך כשעולה לדרוש בדברי מוסר יאמר: לא לכם אני אומר כי אם לעצמי, אני מוכיח לעצמי ובני ביתי ותולה ערות הקהל ע"ע, ומתוך כך יתודע גם להקהלה גודל ענשם של עבירות, ואפשר שישובו מדרכיהם הרעה, אך באמת דרך זה לא טוב, כי כשישמעו דבריו סוברים שהדברים כפשוטם, כי הרב צריך לחזור בתשובה ולו נאמרה התורה ומצות שהוא חי מזה ופרנסתו מהם, אבל הם שפרנסתם ממסחר או מעבודה ואם יחסר יום א' בשבוע לעבוד אז יהי' בהפסד גדול ועי"כ עובדים בשבת וכדומה שאר עבירות, ולכן העיקר שלא יפחד כי מאן דיהיב חיי יהיב מזונא כתענית ח':, ולא יקבל ערות הקהל על עצמו, וזה הסמיכות, אם תעלה על מזבח הבימה לדרוש "לא תגלה ערותך עליו", לומר שכוונתך רק עליך ועל בני ביתך, רק ואלה המשפטים אשר תשים "לפניהם" ולא לפניך:
והובא משל ארי הי' לו ריח הפה והגרון, ורצה לידע מה אומרים עליו, וצוה לשה לשום חוטמו לפיו, ושה התמימה הריחה ואמרה אמת שבפיו ריח רע, הארי נהם בחרי אף, עז פנים, כה תדבר על מלך החיות וקרע אותו לגזרים, אח"כ צוה לזאב ופחד לומר האמת, א"ל בחניפה הנני מתענג מהריח הטוב שבפיך, הארי שרק תואנה ביקש לכל אחד, חרה אפו וא"ל אני שונא חניפה והרגו, אא"כ פנה אל השועל, הפקח הזה ידע היטב שכל מה שיאמר לא יהי' טוב, א"ל אדוני מלך לא אוכל להריח עתה כי אטום חוטמי ואין לי חוש הריח, וערומתו הצילתו משני ארי, הנמשל בזמנינו המלך הוא הקהלה והעם ויש להם חולי פה וגרון, לא יהגו בגרונם תורה ומטמאים אותם בלה"ר שקר וכו' ומקבלים רב ומוכיח שיריח פיהם ויאמר להם תוכחה, ואם הוא כשה תמים ויאמר האמת, יתנפלו עליו, ואם חונף להם, גם זה לא טוב שידעו שרק חונף להם והרב שקרן, והרבה מוכיחים יאמרו טוב לעשות חוטמיהם אטום שלא ירגישו ריח רע שלהם, ויקוים מחז"ל בערכין ט"ז: תמיהני אם יש בדור הזה מי להוכיח, אבל האמת יורה דרכו שהרב יהי' קצת כשועל, אבל יותר יהי' לו מדת השה, ולא יהי' לו שום חלק מזאב, כמו במשה שהוכיח תחלה ברמז, אח"כ כשראה שלא רצו להבין א"ל בגלוי, ועמד"ר דברים רבה א', עה"פ משלי (כ"ח כ"ג) מוכיח אדם אחרי תן ימצא ממחליק לשון, ועמ"ש באהבת ציון דרוש א' בזה:
ובערכין שם פלוגתא הוכחה אי על ידי הכאה או קללה או נזיפה, והר"מ בפ"ו ה"ז מדיעות פסק הכאה, וע' רמ"א או"ח תר"מ ס"ב ומג"א וברכ"י, ובס' חסידים תי"ג דביודע שאם יוכיחנו ינקום ממנו אין להוכיחו וע' יבמות ס"ה: וב"ב ע': ובתוס' וירו' תרומות ספ"ה, ובשו"ת כתב סופר אה"ע מ"ז ב' דזה רק באדם פשוט אבל לרב ואב"ד לא יחוס על עצמו רק על כבוד ה', וע"ע בשו"ת מהרש"ל כ"ה, שער אפרים סי' ס"ה, מבי"ט ח"ג ר"ז, מהריא"ז ענזיל צ"ב, חינוך מ' רל"ט, לחמי תודה דקכ"ג, וס' מתן שכרן של מצות חקירה ה':