לא י"ל. ערש"י מנין שלא יקיים, ורמב"ן ואור החיים, וחינוך מ' כ"ו הביא גם כן רמב"ן דלא תמצא לעולם שיאמר אלהים אחרים רק על אמונת הלב, אבל על עשיי' ל"ש לא תעשו אלהים אחרים כי לא תפול בל' עשיי' אחרים, ובמשנת חכמים ה' יסוה"ת סי' א' הביא הר"מ שם דלהזהיר על המחשבה בא ולא כרש"י, ותי' בזה קו' יפ"ת ויק"ר פכ"ד סי' ה', דפרשה זו בהקהל נאמרה מפני שי' דברות כלולין בתוכה וכו', וק' דלי"ל הוא להזהיר על אמונת עכו"ם ע"ש, ולפ"ד המד' בשי' מכילתא אזיל דלי"ל שלא יקיים ע"ז בביתו ע"ש, ועי' בקדושים (י"ט ד') אל תפנו אל אלילים פרש"י לעבדם, ובסנהדרין מ"ה. והנשאל בהם באזהרה ופרש"י דאל תפנו אף בלא מעשה, ובתוס' הק' דרש"י בעצמו חזר בו בגמ', וע' מהרש"א וכה"ק בתו"ת עירובין י"ז:, והגר"י פיק הק' דמתוס' שבת קמ"ט. ד"ה ודיוקני משמע דבצורות אשר לנוי מותר להסתכל, ובתוס' ע"ז נ'. ד"ה ה"ג כ' דדוקא בדבר שהוא רגיל לראות תמיד מותר בצורתא דזוזא, אבל בלא"ה אף לנוי אסור, ועתשו' בית אפרים או"ח ט"ז ובסי' י"ז השיב לו שכבר הק' כן במג"א ש"ז סקכ"ג, ועברכ"י יו"ד סוס"י קמ"ב, והנה ודאי דלא לקי אראי' לחוד כמ"ש בר"מ פ"ב ה"ג מעכו"ם, ובסה"מ ל"ת י' וחינוך מ' רי"ג, וע' ריש כריתות במשנה, וד"ג: דרק על אוב וידעוני בואל תפנו, ונשמע מכ"ז דבלאו מעשה ליכא לאו, ואף דמגמ' שבת וע"ז בבנן של קדשים ר' מנחם לא אסתכל בצורתא דזוזא, וכ"כ החינוך שם וברכ"י דלכתחלה נכון שלא להסתכל בצורתא, אכן הבית אפרים הביא ירו' כל הצלמים הי"א, מהו מיעבר קדם צלמא א"ל נחום איש קודש עבר וכו', ועכצ"ל מ"ש לא אסתכל היינו בענין הלב לחשוב מזה כמ"ש רמב"ם וחינוך אהא דר"י אל תפנו להתבונן בהם, והבטה טפי מראי' וכתוס' ריש ב"מ אהא דראי' בעלמא ל"ק, והא דב"מ קי"ח. הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהוא אלמא דהבטה הוי טפי מראי', ועמג"א רכ"ה סק"כ בענין אסור להסתכל בפני רשע דמחלק בין ראי' להסתכלות, וכ"כ מג"א קכ"ח סקל"ה להסתכל בכהנים ור"י וב"י או"ח ע"ה לענין טפח מגולה באשה, ועמ"ש בפ' חקת (כ"א ט') על והביט אל הנחשת דמקור הוא בירו' ר"ה פ"ג דהבטה יותר מראי' וע"ש בקר"ע ומנ"ח מ' תקי"ג ומשנ"ח מצוה נ' שמפלפל מעירובין י"ז:, ועמ"ש בפ' בא (י' כ"ט), ולקמן (כ' כ'):
ובר"מ פ"ט ה"ב ממלכים כ' דב"נ אסור להקים מצבות וליטע אשרה ולעשות צורות, ונו"כ לא העירו מקורו, ובחמד"י בדיני ב"נ אות ה' כ' ע"פ רש"י הנ"ל דאסור קיום ע"ז א"כ לריו"ח דיליף איסור עכו"ם מאלקים ומקרא ל"י לך, בודאי אסור בב"נ גם עשיית צלמים וקיומם, ואף דהר"מ פסק דלי"ל לאסור אף עכו"ם וכרמב"ן עה"ת, מ"מ לחומרא חשש למכילתא דב"נ מוזהר על עשיית עכו"ם, ועשו"ת רמ"א ו'. ועמנ"ח מ' נ"ז שהביא פנ"י ר"ה סופ"ב, דאהרן עשה עגל היינו לנוי ולא עשה איסור כלל, כיון דלא הי' לשם ע"ז אינו אסור רק צורת אדם, רק הערב רב עשו אותו אח"כ לע"ז ע"ש, לפ"ז למאן דיליף דעשי' אסור מחטא עגל גם עשי' לנוי אסור, אך באמת ז"א דהרי א"נ דעשו עגל לנוי ל"ה איסור בעשי', לא יתכן לומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה דאסור בעשי', דהא ל"ה שום איסור בעשיית עגל, וע"כ דגמ' ס"ל דנעשה לשם ע"ז, וא"כ אין הוכחה רק לאסור עשיית ע"ז, אבל בעשיית צורות לנוי מנ"ל דאסור בב"נ:
ובפרד"י וישלח דרנ"ט. הבאתי רמב"ן (ל"ה ד') הא ויטמון אותם יעקב, הא ע"ז אינו מהנקברין וצריך פירור וזורה לרוח, וכ' כי כבר נתבטלו מקודם ומותרת, ויעקב צוה רק להסיר לטהרת הקודש ודי בקבורה, וע' פני"פ. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד כ"ט הק' מע"ז נ"ב: נתברינהו כו', הרי דאי לאו דבעי שלימות הי' בונים בהם המזבח ע"י ביטול העכו"ם בע"כ להקריב קדושת עצמו עלי' וכו' ולא משני הש"ס דמשום מעלה לטה"ק גנזום, וה"נ יעקב למה גנזום מטעם זה ע"ש. וי"ל דהש"ס קאי לר' אסי בן שאול דבכלים לא קנסו ומאחר דמותרים להדיוט מותרים לגבוה, אבל הרמב"ן כ' להלכתא כרבי דאפי' היכי דמותר להדיוט מ"מ מאיסי לגבוה ומחובר ובע"ח וע"ז לאחר הביטול מאיסי למצוה באו"ח תקפ"ו ותרמ"ט ויו"ד קל"ט סי"ג, ועמ"ש בזה בשו"ת בית יחזקאל סי' ד': ושם ג"כ הבאתי אי ב"נ אסור להנות מע"ז, וכעת ראיתי בשו"ת רמ"ע מפאנו ל', דבשניהם בע"ז ויי"נ מותר בהנאה ואינם אסורין רק לעבדה כמ"ש בפ"ו מ"י דדמאי, ועטו"א חגיגה י"א: וי"ג, ויבמות מ"ז: ובהגהות מצפה איתן, קול תורה שנה ב' סי' ה' אות י"א, ובחי' הר"ן ע"ז נ"ט: כ' להיפך וע"ש בהגהות דבק שלמה בזה:
על פני. ערמב"ן ובס' כנ"י כ' דיניקת סט"א מאחוריים ולא תגרום ח"ו בחטא לינק סט"א גם מפני אלקים כרמב"ן, ולטעם יש פסיק בין לא לתרצח, דשרי לרצוח לחייב מיתה כזה"ק צ"ג:, וכ"כ לגנוב דעת רבו, ותנאף לרמז להתיר למקדש בביאה לעשות למפרע בעילת זנות, לקיים הגט בביטלו שלא בפני ב"ד כגיטין ל"ג., וגם ממ"ש בסנהד' י"ז. דכולם מחייבים פטור א"כ משכחת במזכה מחייבו ולכך פסיק בין לא לתרצח לומר דבכולם מחייבים להנידן ואחד אמר לא, בזה גרם לרציחה, וגם לא תהי' אחרי רבים לרעה וכפ"א דסנהד' לכן הפסיק בין לא לתרצח בקמץ לומר קמוץ פיך מלהסכים, וכסמוכים לא תרצח כטעם תחתון מנוקד בפתח לומר פתח פיך להסכים, וכמו כן באשה המכה בקמץ כמ"ש בפ' פנחס (כ"ה ט"ו) וע"ל בפסוק י"ג:
אוה"ח עי"ל כי אל זר הוא השופט נקמה מעובדהו כו', ע' בקוי אור שהביא כמ"ש במגדף (במדבר ט"ו ל"א), הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה, כלו' כי תכרת מעצמה דעון מפעפע כארס וממית, ובמד' תהלים עה"פ כי ישר דבר ה' אמרו מלה"ש לאדה"ר מי גרם לך שתמות אמר אני בעצמי משל לרופא שאמר לחולה אל תאכל ואכל וכו':