ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. ובויקהל (ל"ה ב') ש"י תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש, וכ' בתו"מ לרמ"א ד"צ ס"ב דהעובדים כל השבוע יקדשו השבת רובו לה' ללמוד, ות"ח שלומדים כל השבוע ירבו במאכל בשבת, וכאן קאי בעובדים כל שבוע כ' "תעבוד" אז ויום הז' שבת לה"א, ולקמן תעשה על ידי אחרים בת"ח, אז וביום השביעי יהי' "לכם" קדש לצורך לכם, וכ"כ במכילתא כאן באין עושין רצונו של מקום ע"ש, וזה י"ל בשבת קי"ח. כל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, היינו לא בלבד ששומר עצמו ממלאכה רק לומד גם כן ההלכות, והוא שכ' ששת ימים תעבוד וכי המצוה שיעבוד וערש"י גם כל מלאכתך "כל" מה מרבה. ואמר הגר"א ז"ל עפמ"ש בשבת ס"ט: ההולך במדבר וא"י מתי שבת מונה ו' ימים ושומר הז' ובכל יום עושה כדי פרנסתו אפי' ביום הז', וז"ש זכור את יום השבת, כשתזכור תרויח בשתים, א' שתעבוד ועשית כל מלאכתך לא רק כדי פרנסה, וגם תרויח שיום הז' תשבות ל"ת "כל" מלאכה אפילו כדי פרנסה, וע"ע אוה"ח תשא (ל"א ט"ו). ובד"ח חקר ההולך במדבר מה יעשה ביה"כ דאסור במלאכה וכל עינוים, ובראש יוסף שבת הקשה אי קידוש מה"ת יצטרך בכל יום לקדש מספק, וזה תלי' אי מברך ברכה שא"צ דאורייתא או דרבנן, עי' מג"א רט"ו סק"ו, ועמש"ל בפסוק ז'. ובמג"א סי' שד"מ הקשה ניזל בתר רוב ימים ותי' דהוי קבוע ע"ש, אך לתוס' נזיר י"ב. וגיטין ס"ד. ד"ה אסור, באיסור אינו ניכר ל"א קבוע הדק"ל, רק דעכ"פ הוי קבוע דרבנן עי' בכו"פ ק"י. והמקנה קידושין ס"ד:, וירחון היבנה סי' ט', וממג"א הנ"ל מבואר דגם בזמן שייך קבוע וצ"ע מפסחים ז': מעות שנמצא בהר הבית חולין דאזלינן בת"ר השנה, וכן בנדה נ"ז: אחר רוב ימים, ועי' בזה בשו"ת בית יצחק אה"ע ח"ב סי' ב' ונפ"ח או"ח שם: