ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, בקידושין ל"ה. למדו מכאן דהשוה הב' אשה לאיש לכל דינים שבתורה, ותוס' ב"ק ט"ו. ד"ה אשר, גיעין פ"ח: ד"ה ולא, ושבועות ב"ט: ד"ה ושבועות, הקשו הא לפניהם קאי על הדיינים והדרוש על הנידונים. ובס' מירא דכיא כ' שכל פעולה שבראשה תי"ו היא שוה לזכר ולנקבה, לזכר ת' נוכח ולנקבה נסתר, כמו תבוא אל הארץ (דברים כ"ו א'), אשר לא תבוא ושתי (אסתר א' י"ט), אם לא תאבה האשה (ח"ש כ"ד ה'), וי"ל דממלת "תשים" נדרש דמשמשת לזו"נ. ובד"ח תי' בזה קו' תוס' קידושין כ"ט. ד"ה אותו, דלמ"ל קרא דאשה פטורה למול בנה ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג, ולהנ"ל א"ש דכ' זאת אשר תשמרו (לך י"ז י'), והוא נוכח לזכר ונסתר לנקבה והו"א דמחויבת. ובחינוך מ' כ"א אשה מחויבת בספור יצי"מ, ותמה במנ"ח הא הוי הז"ג, ולמ"ש ניחא דכ' ולמען תספר (בא י' ב'), וכ' ג"כ "תזכור" (דברים ז' י"ח, וט"ז כ') נוכח לזכר ונסתר לנקבה, ועשאג"א י"ב, ודברי שאול מ"ת דף מ'. אך ק' למ"ל בפסחים מ"ג: דאשה חייבת במצה דכל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה ת"ל דכ' "תאכל", ובקידושין ל"ד. בסוכה טעמא דכ' האזרח הא בלא"ה חייבת והרי הז"ג, והי' לו לתרץ דהו"א דחייבת דכ' "תשבו", וכן ק' שם בגמ', הא במעקה כ' לא תשום, באבידה לא תוכל להתעלם, ושילוח הקן לא תקח וע"ש בריטב"א דבכל הני הלאו רק לקיומא לעשה, ואילו הי' נשים פטורות מעשה היו ג"כ פטורות מלאו ע"ש, ולהנ"ל ק' הא כ' בת' וצ"ע. ובירו' מכות פ"ב ה"ו סמוך לס"פ יתרו שהיו סנהדרין אצל מזבח, והוא בלשכת הגזית בסנהדרין פ"ח:, ובמשלי (כ"א ג') ומשפט נבחר לה' מזבח, ובסנהד' ז': דיין שאינו הגון כאשירה אצל מזבח, ועתוס' ע"ז ח': ד"ה מלמד ותו"ת:
וברמב"ן כ' דהי' ראוי לומר אשר תשים להם, ולפניהם הוא דיינים כגיטין פ"ח: לפניהם ולא לפני כותים והדיוטות, ובס' הדוה"ע כ' לר"מ פ"ד ה"ג ממלכים שרשאי המלך לעשות אף נגד חק המשפט לקחת בהמות ועבדים למלאכתו, וכ"כ בירו' ר"ה פ"א ה"ג, ומשה הי' מלך בזבחים ק"ב., וז"ש לפניהם תשים משפטים ומשה לא הי' בכלל זה. ויש להוסיף למ"ש בדרשות הר"ן די"א דיש ב' מיני משפט, א' משפט הקבוע, ב' הוראות שעה, הא' נאמר לשופטים, והב' נמסר למלך כשרואה שהשעה צריכה לכך, וזה שיעץ יתרו שימנה שופטים קבועים, זולת אם יוצרך להוראת שעה ישפוט משה ע"ש, וז"ש לפניהם יהי' משפטים קבועים, אבל משה וכל המלכים אחריו להם משפט מסוג השני:
והנה מלך יוכל להעניש גם מי שנפטר מב"ד, כמ"ש בר"מ פ"ג ה"י ממלכים שהורג בלא התראה אפי' בע"א, וכ"כ בפ"ב ה"ד מרוצח, ואי יש רשות למלך לפטור מי שנתתייב מיתה ע"י ב"ד, לא מצינו והסברא שאינו יכול, שגם הוא כפוף תחת משפט סנהדרין כמ"ש בסנהד' י"ט, דמלכי בית דוד דנין ודנין אותו, ורק מלכי ישראל אין דנין משום מעשה שהיה, וכ"פ הר"מ בפ"ג ה"ז ממלכים, וע' מכות י"א: דמי שנתתייב גלות אינו יוצא משם ואפי' ישראל צריכים לו, ואם נאמר שמלך יש לו רשות לפטור מדוע לא יפטרוהו מגלות. ובמנ"ח מ' תצ"ז כ' במורד במלכות אם רוצה המלך למחלו מהני מחילה, והוציא מלשון הר"מ הרשות בידו להרגו ע"ש, אבל אין ראי' דעיקר העונש מחמת המלך רשאי למחול, אבל בשאר עונשין י"ל דמלך אין בכחו למחול על מה שנתחייב ע"י ב"ד:
וברדב"ז ח"ב תשע"ב נסתפק במלכי בית דוד אם מלך הרג בשוגג אי גולה, וכ' דאינו גולה כמו רב שהרג מגלין ישיבתו עמו, דכ' וחי עביד לי' כי היכי דיחי' במכות ד"י, כן במלך צריכין לגלות עמו כל עבדיו, ובקומץ מנחה מ' ת"י הק' עלי' דבגמ' אי' רק רב או תלמיד דהתורה עיקר חיותו, כהר"מ פ"ז ה"א מרוצח תולדות אדם וחייו בלא תורה כמתים חשובים, אבל מלך שיש לו עבדים הרבה, וכי מי שהוא עשיר ויש לו עבדים הרבה יפטר מגלות. ובכל"ח אות ו' קיים הרדב"ז לרש"י בפי"ג וגמ', משל הקדמוני שניהם הרגו א' בשוגג וא' במזיד כו', ולכאו"ק כיון דהנהרג עתה נתחייב מיתה, וא"כ גברא קטילא קטל, ואמאי חייב גלות, ואי משום דמוכח דהרג קודם בשוגג הא בד"נ ל"מ אומדנא, ואפי' מודה שהרג אינו גולה. אך ל"ק דגולה ע"י הריגתו של עכשיו, ונהי דמוכח שהנהרג הי' חייב מיתה מ"מ בד"נ צריך עדים והתראה וכאן ל"ה זה, וההורגו במזיד ח"מ ובשוגג גלות, אך בשמים מחשיבים זה לכפרה על הריגת הראשון כיון שזה שנהרג עתה גברא קטילא, וא"כ במלך דיכול להרוג אף בלי עדים והתראה, א"כ אם הרג בשוגג אינו גולה, דאיכא ואלקים אינה בידו, וזה שנהרג הי' ח"מ ורשות בידו להרגו בלא עדות, וע"ל פסוק י"ג:
ובר"מ פ"ג ה"ח ממלכים כ' דאין רשות למלך להרוג רק בסייף, ובכ"מ לא הערה מקורו וע"ע בסה"מ מ"ע קע"ג מותר למלך להרוג בכל ענין שירצה, והגר"ח העלער נ"י הביא דבערבי אי' רק בסייף, וכ"כ הר"מ פי"ד ה"ב מסנהד', ופי"ג ה"ח ממלכים, ובס' עץ חיים דף י' העיר מסנהד' נ"ב: מצות הנהרגין מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, ודחה דזה במלכות עכו"ם מיירי. ובשו"ת חיים שאל ח"א סו"ס פ"ט הביא מקור מרדב"ז על הר"מ, וכ"ה בתוספתא פ"ט מסנהד', וירו' רפ"ז וע"ש במרה"פ, וטעמו עפמ"ש בויק"ר פ"ו מלך כשהוא משביע לגיונות אינו משביע אלא בסייף, כלו' כשיעבור, סייף יעבור על צוארו, ועמש"ל בפ' תשא (ל"ב כ'). ובמנ"ח מ' תצ"ז דרק בעבור כבוד עצמו ל"נ לו רשות רק בסייף, אבל לחזק הדת יש למלך רשות להרוג בכ"ד, וער"מ פי"ח ה"ו מסנהד' שיהושע שרף לעכן ושם הי' לכבוד שמים ע"ש, ובמד' בפתיחה לאיכה ד"ה ר"ח בן פפא פתח איש חכם נשפט וכו', וע' קול סופר פ"ז מ"ג מסנהד', ופי' בזה טוב שבגוים הרוג היינו רק מצות סייף, ועמ"ש בבשלח (י"ד ז). ובאמת קו' המנ"ח והגהות ציו"ר מהא דנשרף עכן לק"מ דזה הי' מפי הגבורה, וכמפורש ביהושע (ז' ט"ו) והי' הנלכד בחרם ישרף באש, וע' סנהד' מ"ד., ורד"ק ז' כ"ה. וע"ע ברשמי שאלה אות ב' והסכמת הגאבד"ק פאביאניץ שליט"א, ובפרד"י וישב דף רצ"א.: ומסנהד' נ"ב: מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה, אין ראי', שהפי' מלכות בערכאות כמש"כ בתפא"י שם:
ובזה"ק משפטים ק"ז: עה"פ מ"א (ב' ח') ואשבע לו אם אמיתן בחרב, וכי שמעי טפשא הי' דאומי לי' דבחרב לא אבל בחנית ובגורי' אין כו', כד הוי בעי לאומאי אפיק חרבא דילי' דחמן הוי חקוק שמא גליפא וחמן אומי כו', נמצא דבחרב הי' כתב שם ובו נשבע ובשם המפורש קטלי' ולא בחרב וחנית, ובס' תולדות אדם ח"ב פ"א הק' להר"מ הנ"ל דמורד במלכות יש רשות להרגו כשמעי בן גרא ורק בחרב לבד, וק' דברי זה"ק דפשט הפשוט דרק בחרב רשות להרגו וצ"ע. ובזה י"ל בש"ב (י"ב ט) מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אורי' הכית בחרב ואותו הרגת בחרב בני עמון, ודרשו במד' היו לך לדונו בסנהדרין. ואותו הרגת כו' אתמהא, וכי בחרב ב"ע הרגת אותו והא כ' ויורו המורים וגם אוריה מת, משמע דנביא הוכיחו שהרגו בחצים ולא בחרב, ולהנ"ל א"ש דסנהדרין רשות להרוג בעדים, ומלך בלי עדים והתראה רק צריך סייף, וז"פ הי' לך לדונו בסנהדרין ושם ל"ה עדים, וא"ת שדנת דין מורד במלכות, ע"ז צריך סייף ולא חצים, וע"ע בירחון אוהל מועד ח"א סי' ג' בזה: ובקו"ד ח"ב סי' ל"א נסתפק אי יש כח ביד המלך להסיר מעליו עטרת מלכותו בלי הסכמת העם ע"ש, ולכאו' ה"ז בכלל מלך שמחל ע"כ, דבהסרת עטרה הוסר ממילא שם מלך ממנו ע"ש בהגהות, ומדוד שהמליך בנו שלמה בחייו (בריש מלכים) אין ראי', דכבר הי' זקן ול"ה בידו להנהיג המלוכה:
והמפו' הקשו למה מהני תשובה הא מלך שמע"כ אכ"מ, והתי' דישראל בנים ואב יוכל למחול. אך ק' שאומרים בתפלה מלך מוחל וסולח, (וע' בשמות א' ט"ו), וע' בפי' ז"א על ספרי בהעלותך, ובקו"ד ח"ג סי' ל"ה, כ' הא דמלך א"י למחול דוקא בהוה או על להבא משום שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על לשעבר יכול למחול, תדע דהר"מ פ"ב ה"ב ממלכים כ' מלך שמחל אכ"מ, ובפ"ג ה"ג כ' המורד במלכות "רשות" ביד המלך להרגו, וכן י"ל גם בדיני שמים על להבא אחטא ואשוב ל"מ תשובה, ועל לשעבר מהני תשובה. ובאמת אי מהא אין ראי' די"ל ל' רשות קאי על ההריגה שאם ירצה להרוג הרשות בידו, כי יכול גם להענישו בעונש אחר במלקות או בממון, אבל למחול לגמרי אפשר אינו יכול אף בלשעבר, ובסה"מ מצוה קע"ג כ' מי שיעבור על מצותי' מותר למלך להרוג אותו, ובחמד"י מ"ע אות ל"ט למד ג"כ מזה דעל לשעבר יכול למחול, ובאמת הוא כן ברמ"ה סנהד' דמ"ח. ובס' מטעמי יצחק פ' יתרו הביא בשם ר"ן בחי' לסנהד' כן, דהא דא"כ מחול רק על להבא כמו חליצה אין בידו למחול, אבל על בזיון שעשו לו כבר מהני מחילתו ע"ש, וברד"ק ש"ב (י"ט כ"ב), ובמ"א (ב' ח') בעובדא דשמעי שהמלך מחל לו, ובחת"ס אה"ע ח"א קנ"א ד"ה ולי יהיבנא נסתפק ג"כ בזה ולא הביא מרמב"ם הנ"ל, וע"ע בציון ירו' פ"ז מסנהד', ובתרגום שני (ב' ה') ושמעי הוי חייב דיתקטל כו', וע"ע חמד"י בל"ת רפ"ח, ושד"ח חלק דברי חכמים סי' מ"ה, וביומא כ"ב: דשאול נענש על שמחל ע"כ, הרי מפורש דגם על לשעבר אינו רשאי למחול, וי"ל שזה הי' בתחלת מלכותו וכמ"ש רש"י שבזה שמחל גילה שאינו ראוי למלוך, אבל לאחר שנתיישב במלכותו י"ל דרשאי למחול על לשעבר. וע"ע בקו"ד חו"ז סי' ל"ו:
ובסנהד' כ': ברש"י דמלך פורץ גדר לעשות דרך לעצמו, ובס' סנהדרי קטנה הק' דמנ"ל זה. דמר"מ פ"ה ה"ה ממלכים מוכח דרק בשעת מלחמה ולבני מדינתו פורץ גדר אבל לא עבור עצמו, וי"ל דרש"י למד מש"א (ח' י"ד) דשדותיכם וכרמיכם יקח, ואם מותר ליקח בחנם כל השדה לצרכו כ"ש דמותר לעשות לו דרך, והר"מ לטעמי' בפ"ד ה"ו שם דרק עבור דמים מותר ליקח ולא בחנם, וע' הגה"מ ולח"מ. אולם בזה"ק וישב קצ"ב: כ' דאחאב הי' מותר ליקח בחנם כרם נבות ולא נענש רק דקטלי' לנבות ע"ש, וכיון דבש"ס לית חולק על הזהר הלכה כן ומלך מותר ליקח בחנם וכ"ש לעשות לו דרך, וע"ש בגליון הש"ס:
רש"י מה הראשונים מסיני. עמ"ש בבשלח (ט"ו כ"ה), ובאוה"ח שמ"ש הרא"ם שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין נר' לומר כי דבר ה' אלו מי' דברות כו', ובמח"כ כרא"ם מפורש ברש"י תענית כ"א: ד"ה אל, שכל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן הי' השכינה בהר וכל המצות ניתנו בקולות ולפידים כיום קבלת עשה"ד, אך בתוס' ביצה ה': ד"ה מכדי, הביאו שפסקו הקולות אחר עשה"ד, וע' בקוי אור, ונר למאור: ובמד"ר כאן ואלה המשפטים וכ' למעלה ושפטו את העם כו' כך התורה דינין מלפני' ומלאחרי' והיא באמצע, ובס' ישרש יעקב כ' כשישראל יושב ללמוד צריך לדון עצמו מקודם לאמור מי אנכי שאזכה ללמוד, וכשפוסק צריך ג"כ לדון עצמו במה אני הולך מהלימוד. ובסידור יריעות שלמה מהגרש"ק ז"ל כ' בתפלת שמחים בצאתם כו', עפמ"ש חז"ל דרב קודם לימוד אמר מילתא דבדיחותא ואח"כ יתיב באימא, עוד אי' כי הוי מסיים מסכת עביד יומא טבא לרבנן (ע' שבת קי"ט. ופרד"י ויחי שמ"ה:) הרי דבתחלת וסוף לימוד הי' שמח, ורק בשעת לימוד יתיב באימה, וז"ש שמחים בצאתם וששים בבואם, אבל באמצע עושים באימה לעשות רצון קונם. וע"ש בפתיחה, וזה הטעם דתקיעה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע, דתקיעה מורה על שמחה כמ"ש (במדבר י' י') וביום שמחתכם כו' ותקעתם, ותרועה מורה על אימה ופחד גנוחי גנח וילולי ילל, לכן לכל תרועה צ"ל להיות תקיעה לפני' ואחרי':
ובתנחומא זש"ה מלך במשפט יעמוד הארץ ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ"ט ד'), אם ישים עצמו כתרומה שמושלכת בזוית, ואמר מה לי בטורח הצבור מה לי בדיניהם ה"ז מחריב העולם, ובדוה"ע תמה וכי תרומה מושלכת הא צריכה שימור ערש"י סוכה ל"ה:, וירו' חלה פ"ג ה"ב, משמרת תרומתי צריכה שימור. ובאבני מלואים בתשובה י"ח כ' להפו' דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן, בתרומה לכ"ע אסור מדאו', דע"י הביטול הוי כהפסד דנהפך תרומה לחולין והוי כמאבד תרומה בידים. ובשו"ת בית יצחק או"ת ק"ה כ' דמה"ט אסור להפקיר תרומה דמצווה על שמירתה, וזה י"ל טעם הר"מ פ"ו ה"ו מתרומות, שתרומה ניתנה רק לכהן ת"ח, שאסור לאכול ת"ט וע"ה בחזקת טומאה, ולכאו' מה איכפת לו מה שיעשה הכהן אח"כ הלא הוא עשה את שלו והפריש, ורק כיון שיש חיוב שמירה, החוב עליו שיתן ג"כ לכהן שישמרנה היטב מטומאה, ודומה לשומר שמסר לשומר דאם השומר השני גרוע מהראשון הוי פשיעה, כחו"מ רצ"א סכ"ו, וכ"מ מתוס' יבמות צ"ט: ד"ה לכולן, דבלא אפטרופוס אין משגרין תרומה לחש"ו דלא ישמרנה בטהרה:
רש"י ולמה נסמכה, ובס' ווי העמודים פי"ז כ' ע"פ הר"מ פ"ו הי"א מביאת מקדש דב"ד הגדול ישבו בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם הי' שדנו הכהנים ובודקין יחוסיהם ומומין, והוא מפ"ה מ"ד ממדות, וזה הסמיכות שתשים סנהד' אצל מזבח והם יראו שיקריבו הראוי להקריב עש"ה. ובסידורו של שבת שורש ו' ענף א' אות כ' עפמ"ש בסנהד' ז': אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים מקל ורצועה שופר וסנדל, ולכאו' למה להביא, דיה לצרה בשעתה אם יצטרכו לעונש יביאו, ורק צריך שיהי' תמיד לפני עיני בנ"י שיש בחינת הדין בעולם, וע"כ ייראו לעשות רע ולא יבא עליהם הדין. וזה ואלה המשפטים א"ת לפניהם ולא עליהם, וצריך כלי הדיינים כדי שבע"ד יראה מה שמונח לפני' ויירא לסרב נגד הדין ויציית ע"ש אריכות, וע"ס קהלת ישורון דבר נכון, ובס' היובל להג' מלובלין ז"ל דף קי"ב:
רש"י ל"ת ע"ד כו' והוא מאמר ר"ע בעירובין נ"ד:, ובלח"ת ביאר בזה מ"ש בפסחים כ"ב. וש"ד ר"ש העמסוני דרש אתין ובאת ה"א תירא פירש כו' וק' מ"ט לא פירש באהבת את ה"א, ועוד למה לא דרש כר"ע לרבות ת"ח (ועמ"ש בבראשית דל"ט דברים נכונים). וי"ל באהבת ידע לדרוש לרבות ת"ח, אך בתירא לא רצה לדרוש, דבלא דרשא גם כן יהיה להם מוראות ת"ח דס"ל כר"י לפניהם אלו כלי הדיינים ובודאי יראו מב"ד ומת"ח, אך ר"ע דדריש לפניהם להראות פנים לתלמידים עד שיבינו, שפיר בעי קרא לדרוש לירא מת"ת:
רש"י לפניהם ולא לפני עכו"ם גיטין פ"ח:, ובמנחת יהודה עם בע"ת הקשה למ"ל קרא הא אפילו גרים פסולים לדון כקידושין ע"ו: וכ"ש עכו"ם, ובדו"ע כ' מה שגר פסול לדון רק בכפייה אבל אם שני הצדדין רוצים יכול לדון כמ"ש הסמ"ע ז' סק"ד, אבל עכו"ם אף בבע"ד מרוצים פסול וכמ"ש רמב"ן כאן ונפסק בחו"מ רס"י כ"ו, וא"ש דבגר מהני אם בע"ד מרוצים. ושם במנח"י תי' דגר פסול רק ביש ישראל אבל אם ליכא ישראל לדון כשר, ותדע דשמעי' ואבטליון היו גרים והיו דנין, וצריך קרא למעט עכו"ם אף אם ליכא ישראל ע"ש. ובברכ"י ז' הביא גם כן תשב"ץ שלא הי' אז בישראל כמותם והם היו היותר ראוים, והתורה לא פסלה גרים רק כשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם הי' גדולים הם קודמים ע"ש, וכמ"ש בברכות ס"ג. דאף שאין מעברין שנים וחדשים בחו"ל, שאני ר"ע שלא הניח כמותו בא"י ולכן עיבר גם בחו"ל. וע"ע בכנה"ג שתמה ג"כ על שמעי' ואבטליון שהיו גרים, ובדורש לציון סו"ד ג' תמה ג"כ עש"ה בזה, ובאמת בתי"ט בפ"א מ"י מאבות הק' כן והוכיח מזה דל"ה בעצמם גרים ורק שבאו מגרים ואמם הי' מישראל, ועמ"ש בזה הרבה בפ' תצוה (כ"ט ל'). ובתומים ז' סק"א בענין דקבלוה מהני בגרים ב' דקבלוה ל"מ רק בממון ולא בד"נ, דא"י לומר הריני מכשיר קאו"פ, ואם יחייב ראשי להריגה יקטלוני, וכל טובו של ב"ד הגדול בירושלים רק לדון ד"נ ודיני זקן ממרא, ול"ה דנין כלל ד"מ, והדק"ל איך היו מקבלין גרים ראשי סנהד' וצ"ל דמלך שאני כיון דרשות ביד המלך להרוג אף בלי עדים, ושמעי' ואבטליון נתמנו ממלכי חשמונאים הכשרים. עי"ל דד"נ ל"ה דנין רק נתמנו לבירור הלכה לעוצם חכמתם, וע"ש בישועות ישראל, קול הרמ"ז בהקדמה לזרעים, והקדמת ס' חומות יהושע אריכות:
וברמב"ן הנ"ל דיש חילוק דבערכאות ל"מ קיבלו בע"ד משא"כ בהדיוטות, ע' אמ"ב ריש ה' דיינים, ובכל"ח כ' דז"ד אם שניהם מרוצים על פס"ד שפסקו ההדיוטות, אבל אם א' אינו רוצה לקיים אע"ג דבקיבלו עליו לאחר פס"ד א"י לחזור, מ"מ הדיוטות לא יוכלו לכופו לקיים הפס"ד שכפי' שייך רק למומחים, דדוקא בקבלו לדון דרק משום שלא ישתמשו הדיוטות בכתר מומחין אסור, לכן במוחלים על כבודם יכולים לדון משא"כ לכפות ע"ש. ובזה א"ש הנובי"ת אה"ע קי"ד שהחזיק בדעת או"ז שגט הוי דין וצריך ב"ד ע"ש, וק' מגיטין פ"ח: דר"י הוי מעשה אגיטין א"ל והא אנן הדיוטות כו', נראה דרק בשביל הכפי' שאל לי' אבל על הסידור גט גופא לא שאל איך מותר בהדיוטות, ולנוב"י ק' על גט גופי', ולהנ"ל י"ל כיון דליכא סמוכין מוחלין על כבודם אבל לכפי' ל"ש זה, והשיב לו אנן שלוחתי' עבדינן. ומרמ"א אה"ע קנ"ד בסדר הגט ס"ד משמע דא"צ ב"ד של שלשה, וכפשטות ב"ב קע"ד:, וערכין כ"ג., אטו כל מגרש בבי דינא מגרש וע"ש בנ"ב ק"ה וקי"ח, ובתומים ט' סק"ב הביא תיב"ע תצא (כ"ד א'), ויכתב לה ספר תירוכין קדם בי דינא, אך בתשו' חיים שאל ל"ט כ' דאין זה התרגום מיונתן ולא חוששין לי' במקום שהוא נגד ש"ס ופוסקים ע"ש. וע' ח"א מהרש"א מגילה ג'., שה"ג מע"ס ע' בשם קרבן מנחה סי' נ"ד, הלכות קטנות ח"ב ק"ע, לחם שמים סוף מגילה, רד"ל במבוא לפדר"א אות ב', ובפתיחה לאהבת יהונתן בראשית. וגם מקידושין ס"ב: מי יימר דמזדקקי לי' תלתא, ופריך מלאחר שיגרשך דל"מ, ומשני נהי דבידו לגרשה אין בידו לקדשה ע"ש, ואי נימא דצריך ג' אמאי לא משני ג"כ מי יימר דמזדקקי לי' ג', ועמ"ש בזה דבר נכון בספרי פרי יוסף בסוגי' דנודרת:
ובגוף הדבר הנכון לחלק כשהגט ברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד, וכשו"ת עונג יו"ט קנ"ה, וא"ש מגיטין פ"ח:, ובזה מיושב הרבה קושיות ומה שפליגו או ע"ח או ע"מ כרתי כקו' נ"ב שם ד"ה והנה במס' גיטין היינו ברצון, ותיב"ע מיירי בע"כ וצריך ב"ד, והסברא דבע"כ הוא בלי ערוה ובלי דבר, בפלוג' ב"ש וב"ש סוף גיטין, הוי דין, אבל ברצון שניהם י"ל שרי בלי ב"ד. אמנם משה"ק מבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן דבידו לגרשה נימא מי יימר דמזדקקי לי' ג', (ועשעה"מ פ"ג ה"ה מיבום) ונהי דברצון א"צ ב"ד אבל בע"כ צריך ב"ד ואין בידו אבל יש לחלק דודאי מקרי לכל מילי בידו כיון שישנן ב"ד ע"י השתדלות וטורח ומעשים בכל יום, רק נגד דשלב"ל דל"מ, ויהי' כאלו בעולם, אמרי' כיון שעכ"פ צריך טורח גדול ל"ה בא לעולם, וכעין זה כ' השעה"מ בפי"ב מא"ב. וקצת ראי' ממהרש"ל כתו' נ"ח: לתוס' שהק' דהוי לדבר שלבל"ע ואף לר"מ ל"מ, והק' רש"ל דהוי בידו ע"ש, ותמוה דמי יימר דמזדקקין לי' ג', ולפמ"ש ניחא לר"מ דמהני דשלב"ל רק צריך לדבר שבל"ע, וכאן הוי בידו עכ"פ ע"י טורח. ובענין זה אי צריך ב"ד ע"ע בשו"ת שבו"י ח"ג ק"כ, שיבת ציון ס"ח, חת"ס או"ח נ"א, ואה"ע ח"ב ס"ד וס"ה, שערי דעה ח"א קע"ד, גט מקושר אות פ', ובס' פתחי משפט חו"מ ט' דבר נכון. ובשו"ת אמרי דוד מהג' מסטאניסלאב ז"ל, סי' רכ"ו העלה דל"ב ב"ד אף בע"כ, והביא ראי' מגיטין נ"ה: אמר לעדים ראו כו' והתם בע"כ ומוכח דל"ב ב"ד עש"ה:
ובר"מ פכ"ו ה"ז מסנהד' ונפסק בחו"מ כ"ו ס"ב, דהא דלפניהם ולא לפני עכו"ם רק אם הבע"ד רוצה לדון בדיני ישראל, אבל אם אינו רוצה מקבל רשות מב"ד והולך בערכאות, ובכל"ח הק' כיון דהוי לאו הבא מכלל עשה, ומחויב ליתן כל הונו שלא יעבור בל"ת ובפרט בקו"ע, ואי"ל כיון שנוטל רשות מב"ד הוי כאלו הב"ד עושים שליחים לדין, דזה שייך אם עכו"ם דנים כדין ישראל אבל היכי דדנים כפי נימוסם, ובדין ישראל פטור איך מותר לילך בערכאות. ואא"ז ז"ל בנתה"מ סק"ג כ' באמת דאסור, ורק אם כבר נתחייב בדין ישראל ואינו רוצה לציית הדין, אז מותר בערכאות, אבל אם לא רצה לבוא לב"ד והב"ד אינם יודעים הדין אם מי, משמתינן לי', אבל אסור ליתן לו רשות לילך בערכאות, אך בישועות ישראל כ' דמנהג העולם לא כנתה"מ. אכן מצינו כיו"ב דמותר להשביע חבירו אע"ג דיודע דישבע בשקר ועובר בלפ"ע, אך מותר במקום פסידא וכמ"ש בתשו' מוצל מאש מ"ה, אך התם הוא בשוא"ת שב"ד מחייבין אותו לשבועה, וגם שם שייך הלטעהו לרשע וימות, משא"כ הכא שעושה האיסור בעצמו כדי להציל ממונו, ורק י"ל דעביד אינש דינא לנפשי' במקום פסידא אפי' ע"י הכאות וחבלות כב"ק כ"ז:, וחו"מ ד', וכיון דמותר לעבור על איסור חבלה ה"ה על העשה דלפניהם. אך ברמ"א שם כ' דלהציל ע"י ערכאות אסור, וקצת י"ל דכל האיסור משום לפניהם א"כ במקום דלא אפשר לפניהם שהנתבע אינו רוצה ליכא איסור תורה בערכאות וצ"ע:
ובשו"ת דברי חיים מ"ת חו"מ ת' ג"כ דן בזה אי יודע שחבירו משקר אי רשאי להשביע, והנה אם יודע שישבע אין רשאי להשביעו וכמ"ש בשבועות ל"ט:, וכל מי שחייב שבועה מחויב לקבל חרם שאינו מביאו לשבועה בחנם כמ"ש הר"מ פ"א הי"א מטוען, וחו"מ פ"ז סכ"ב, ואם כשיודע שנשבע לשקר ג"כ אין רשאי להשביעו, א"כ לא והי' רשאי בשום פעם להשביעו, זולת אם התובע בעצמו טוען שמא במקום שיש שבועה, וזה רחוק מאד, והעיר בזה בהדוה"ע מאמר קצ"ב. אכן ברדב"ז אלף רכ"ג ב' דמותר להשביעו והלטעהו לרשע וימות, וכ' שהעושה כן והפסיד ממון נקרא חסיד שוטה ורק ישביעהו, ורק כ' שראוי להודיעו עונשו אולי יפרוש ויודה, וברדב"ז שנ"ד כ' שמנהגו הי' כשראה שרוצה לישבע בשקר, לעשות פשרה או לפייס הבע"ד שיתרצה בהטלת חרם, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ס"ה בזה וקוי אור קדושים (י"ט י"א):
תשים. גם י"ל כמו בסנהד' י"ט: שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אך ק' על הקו' בסנהד' ז': אשר תלמדם מבע"ל, דמצינו מסירת דברים בל' שימה, בבשלח (ט"ז כ"ו) שם שם לו חק ומשפט, יתרו (י"ט ז') וישם, בלק (כ"ג ה') וישם ה' דבר, וילך (ל"א י"ט) שימה בפיהם, ובמכילתא דריש וישם משה האיר עיניהם, ובסנהד' ק"ח: וישם ה' דבר בפי בלעם, חכה נתן לתוך פיו גם בשאר מקומות יש דרשות מיוחדות. ועתו"ת. ובירו' ע"ז פ"ב ה"ז מה השימה הזאת אינה נגלית כך אין לך רשות לייגע עצמך בד"ת אלא לפני בנ"א כשרים ע"ש, ודריש תשים מל' סימה ואוצר דלפעמים צריך להסתיר ולא לגלות, ובסמ"ג עשין י"ב גרס מה הפנימה הזאת, ודרש מלת לפניהם בהפוך אותיות.