כי ערש"י ובפי' ריב"א ופע"ר הק' איך ס"ד דע"כ יהי' נרצע הא אמרי' אוזן ששמעה על ה"ס כו', וע"כ לא שמע, ובשמע שלמה תי' דה"פ א"א אלא אף עבדו של עברי וקרא תרתי קאמר דתרוויי' נוהג בהו יצא לחפשי, אלא שדין רציעה אינו חוזר אלא לעברי ממש. ומצאתי בגליוני הש"ס שבת קמ"ו. שהביא מגמ' שם מזליי' הוי, וכן בשבועות ל"ט. גרים מנין ת"ל ואת אשר איננו, ועבד כנעני כגר ומזלייהו הוה, ושפיר שמע:
רש"י מיד ב"ד. וק' דתפשוט מדכ' והגישו אל אלקים שצריך לימלך במוכריו ש"מ מיד ב"ד קאמר, וע' שמע שלמה והמקנה קידושין י"ד: ברש"י ד"ה מכרוהו:
רשב"ם ויש מרבותינו שמשוה דינם בגז"ש ויש שנותן חילוק ביניהם, ובס' מנחת יהודה על או"ח בסופו כ' דבקידושין י"ד: אי' במכרוהו ב"ד דיוצא ביובל גם קודם שש, בזה לית מאן דפליג דמקרא ושב אל משפחתו יליף, ורק אי מוכר עצמו אי יוצא בשש יש פלוגתא וקיי"ל כת"ק דאינו יוצא בשש, בר"מ פ"ג הי"ג מעבדים. וז"ש דיש שמשוה דינם בגז"ש דגם מוכר עצמו יוצא בשש, והא דכ' שם עד שנת היובל היינו שאם יובל קודם לשש יצא ביובל, ויש שנותן חילוק ביניהם ר"ל דדוקא מכרוהו ב"ד יוצא בשש ולא מוכר עצמו. ובחו"מ של"ג ס"ג פועל יכול לחזור אפי' בחצי יום מטעם כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים ואעפ"כ מותר להשכיר עצמו לפועל, ודוקא לעבד א"י למכור עצמו כיון שאינו יוצא קודם שש או יובל, אבל פועל שיכול לחזור אפי' בחצי יום מותר להשכיר עצמו, ובתשו' מיימוני ה' קנין סי' ל"א הק' הלא פועל דיכול לחזור ילפי' מע"ע דשם נתן פדיונו ויכול לחזור, וא"כ למה מותר להשכיר עצמו ולא למכור עצמו. ובח"ס תי' ע"פ ר"ן פ"ב דפסחים דבמחוסר ממון ל"א הואיל ואי בעי לפדות, וא"כ בשלמא בעבד צריך להחזיר מעות לרבו שפיר אסור למכור עצמו דמי יימר שיהי' לו מעות לפדות, אבל פועל שא"צ ממון כי שכירות אינה משתלמת רק בסוף לכן מותר להשכיר עצמו, ועש"ך סקי"ז. ולפ"ז פסק בעיר שרצו לקבל רב שלא יוכל לחזור ה' שנים, וזה אסור שאין להשכיר עצמו יותר מג' שנים (ועא"ע ראה ט"ו י"ח), יתנו כך, אם הרב ירצה לחזור מכל וכל, גם כשלא יהי' רב בעיר אחרת אז רשאי ולא יצטרך ליתן להם מעות, אבל אם עיר אחרת רוצים ליקח אותו לרב מחויבת אותו העיר ליתן להם כך וכך, וזה שפיר שאם הרב רוצה לחזור של"י רב בשום מקום א"צ ליתן להם מאומה, א"כ חזרתו ל"ה חסרון ממון והוי כפועל שמותר להשכיר עצמו, ושפיר יכולין לפסוק קנס אם ילך לעיר אחרת, וע' בזה בח"ס או"ח ר"ו, חו"מ כ"ב וקע"ב, ובתשו' הרד"ד קמא או"ח נ"ז:
ובתיב"ע ובשביעית יצא לחפשי כ' ובמעלי שביעתא, וכ"ת בדברים (ט"ו י"ב), ועזה"ק בהר ק"ח, ומשמע דבערב שביעית יצא, ותמוה דהא יצא בתחלת שביעית, והמפרש פי' בתחלת שביעית כמו במעלי שבתא דגמ', וצ"ע שהביא ראי' לסתור דמעלי שבתא פי' בע"ש, ע' חולין ס':, ב"מ מ"ט:, וגיטין ע"ז., וער"מ פ"ב ה"ב דיצא בתחלת שביעית, ובמל"מ שהוא מירו' פ"א ה"ב מקידושין ובשביעית פי' בתחלת שביעית, וערמב"ן ראה (ט"ו א'). ובערכין י"ח: זמנין דבשביעית נמי יעבוד. ר"ל נמכר בניסן ובתשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן, ודייק מדלא כ' ובשנה השביעית. ול' השביעית משמע שביעית שלי, כמו בב"מ קי"ג: בחוץ תעמוד והאיש כו', מנחות נ"ה. לא תאפה חמץ חלקם, ומכות כ"ב: מ' יכנו לסוף פסוק הקודם לו, ותוס' חולין ס': ד"ה אמרה וע' תו"ת. ובירו' הנ"ל ויוצא בתחלת שבע, ונ"מ בשנת עיבור יוצא בסוף אדר שני ע' בשיירי קרבן:
ובמגיד משרים להב"י כ' על הא דשבת ס"ט: מונה ששה ימים כו' דאין זה מענין ספק רק דנעשה דבר עצמו דשביעי ששיבת בעצם שבת שלו, וכזה מה שע"ע יוצא בשנה הז' ג"כ שמיטה שלו, וכ"כ ברדב"ז ח"א ע"ו, וע"ס משנת חכמים חאגיז אות תקמ"ג, וגליוני הש"ס שבת שם, ועמ"ש בפ' תשא (ל"א י"ג). ובהדוה"ע הק' על ט"ז חו"מ ע"ג ס"ט, דמי שלוה וקבע פרעון בחנוכה יוכל לשלם ביום האחרון, נימא בחנוכה עם "בית" משמע תחלת, ויש להביא ראי' מכתו' צ"ד: בב' שט"מ חד ה' בניסן וחד בניסן אוקמי לההוא בה' בניסן, ונפסק בחו"מ מ"ג סמ"ג, וי"ל דהוראות ב' אינה ברורה ויש לפרשה לכאן ולכאן ויד המוחזק על עליונה, ובדינו של ט"ז א"צ לשלם רק בסוף חנוכה, אבל בעבד שהוא מוחזק כמ"ש המהרי"ט בשניות אה"ע כ"ז בשם הרא"ש, כשם שאדם מוחזק בממונו כן אדם מוחזק בגופו, ולכן בהגיעו תחלת שביעית אין להכריחו עוד לעבודה. ועמנ"ח מצוה מ"ב אות א' אם הגיע זמן לצאת בר"ח ניסן, תיכף בכ"ט אדר לא יוכל האדון לעבוד בו, דשמא יקדשו ב"ד החודש למחר ונמצא למפרע הי' בן חורין, והעיר אם ל"ש לומר חזקת מרא קמא מספק, ולהנ"ל אדרבה יש להעבד חזקה בגופו, וע"ע בירחון אוצר החיים שנה א' צד ס"ט:
באוה"ח אם יהי' ע"כ וע"ע יקדים העברי כו'. משמע כתשו' רמ"א ס"י דגם כשגוי מוזיל השער יש חיוב או קנה מיד עמיתך וכ"כ בתשב"ץ ח"ג קנ"א, אבל מתוס' ע"ז כ'. ד"ה ור"מ, וחולין קי"ד. ד"ה עד, מבואר דדוקא בדבר מיעוט דינא הכי, וערש"י בהר (כ"ה י"ד). ובתשו' רמ"א העיר מב"מ ע"א. אם כסף תלוה עמי קודם, ואפי' לעכו"ם ברבית ישראל קודם, ואי"ל דשא"ה דאינו מפסיד מכיסו רק שאינו מרויח, וכה"ג אי' בשבת קנ"ג. במציאה, ובפוסקים בחוה"מ דלא מיקרי דבר האבד רק הפסד ממש באו"ח תקל"ט ס"ו. אבל ז"א דברפ"ב בפסחים באקדומי נתינה לגר למכירה דנכרי, ופרש"י דאם יש גר לא תמכור לנכרי ע"ש, ועחת"ס חו"מ סס"י ע"ט, ובתשו' תועפת ראם או"ח כ"ב הק' מתוס' ע"ז כ'. הנ"ל ע"ש. וביותר יש להפליא מתוס' ב"מ ק"ח: ד"ה משמתינן ורא"ש, וחו"מ קע"ה סמ"א דאינו חייב למכור לישראל בפחות אפי' היכי שמגיע היזק לשכנו ע"ש, וא"כ ה"ה דמותר לקנות בזול מגוי, וצ"ע על הרמ"א וח"ס מזה. ובס' אשל אברהם פא"נ סי' כ"א תמה באמת על תוס' ע"ז מב"מ, והעלה דבהלואה איכא מ"ע להלוות לכן דוחה להלואות עכו"ם ברבית, וגם לר"מ דאיכא מ"ע לנכרי תשיך מ"מ הך עשה אלים טפי, וסיים בצ"ע במה שלא נהגו קדימה דמכירה לישראל גם אם העכו"ם מוסיף רק קצת. וע"ע בשער משפט צ"ז סק"א שהעיר ג"כ דהשמיטו טוש"ע דין הקדמת הלואת ישראל בחנם מלעכו"ם ברבית, וע"ע ס' מגלת אסתר על סה"מ שורש ו' די"ל דגם בריוח גדול מצוה להקדים לישראל. ובשו"ת מהר"ם שיק חו"מ ל"א העלה בתגר הקונה ומוכר להרויח לפרנסתו ל"ש דין קדימה גם בריוח קצת, אבל אם אין שם רק טרחא יותר לקנות מישראל או למכור מחויב לטרוח, וע"ע בח"ס חו"מ קל"ה, ומשפט שלום סי' קפ"ט ובס' בית נאמן סי' י"ג אות ס"ז, פרשת מרדכי ח', ותרשיש שהם פ"ט, ומש"ל (כ"ב ב"ד):