רש"י בע"כ מיירי, אי' בשם הגר"א ז"ל דכלל גדול כ"מ שנסמך עבד ואמה מיירי בכנעני דבעברי לא משכחת, דאי בגדולים הא אמה לא משכחת גדולה שיוצאה בנערות, ובקטנים, עבד א"י להיות קטן שאין אב יכול למכור בנו, רק כשהוא גדול מוכר עצמו, וע"ס שמשא דשמואל דף ז' אריכות בזה:
בשבט ערא"ם ושפ"ח וא"ת בשבט למ"ל כו', ובכנה"ג בלשונות הרא"ם דקמ"ח הק' הא ל"א אעמה"ד רק אם ק"ו בעי לחומרא אבל כשהק"ו להקל יש לילף מק"ו, דבעי בעבד שיש בו להמית אפי' בלא קרא דבשבט, וי"ל דאם יבא ע"י הקולא לחומרא אעמה"ד, ואם אומרים דלא בעי שיעור כדי להמית אם הרגו גוה"ד כשרודף אחר העבד אינו נהרג עלי', אבל אי בעי שיעור נהרג עלי', ואע"פ שכ' הר"מ בפ"ו ה"ה מרוצח אם הרג בע"א או שלא בהתראה אם הרגו גוה"ד א"ל דמים, ע' בכ"מ דאיירי בעדות מיוחדת, ואינו דומה לזה דמעיקרא אין עליו חיוב מיתה אפי' בעדים, וע' לימודי ה' סי' י' בזה ובכנה"ג בלשונות הר"מ פ"ב מרוצח דקל"ו, ובבעה"ת כאן:
וכי. ערש"י ורא"מ, ויבין שמועה כלל קמ"ג אריכות, ושו"ת חיים שאל ח"ב ע"ג, ובאוה"ת הביא ר"מ פ"ב הי"ד מרוצח דרק אם הכה בשבט אז נידון ביום או יומים, אבל בד"א חייב לעולם, ובס' צפנת פענח הביא ראי' ממכילתא פ"ז יש שורו שהמית עבדו חייב מיתה אף ששהה יא"י, וק' הא כמיתת הבעלים כך מיתת השור, אע"כ דגם הבעלים אין להם רשות להמיתו ע"י ד"א רק בשבט, ובשו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ב, ובס' הזכרון שלו צד רל"ג האריך בזה ונדפסה התשובה ג"כ בהפרדס שנה ב' סי' ה', אך ק' מסנהד' פ'. תד"ה בשור, דכ' שיצא חץ מביניהם, ואפי' א' אבא חלפתא שידוע שלא הרג, מ"מ השני פטור דא"ה בד"נ אחר אומדנא, אבל בשוורים כה"ג חייבים משום ובערת, ותמוה דהא לא קרי' בי' וגם בעליו יומת וע"ע בסנהד' ל"ו: י' דברים בין ד"מ לד"נ וכולם א"נ בשוה"נ חוץ מכ"ג: