וכי יגח. בב"ק מ"א. א"י שהוא נבלה מת"ל ולא יאכל את בשרו שאם שחטו לאחר גמ"ד אסור, והק' בתוס' דלמא איצטריך לבן פקועה דל"ב שחיטה, ותי' הרשב"א דלא אקרי שור רק דרך לידה כמ"ש שור וגו' כי יולד, אבל שה אפי' ב"פ אקרי שה לענין פט"ח, ובג"וו בפתיחה ד"ה יש טועין ומקשין, למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלמא איצטריך לא יאכל לעוף דילפי' שור שור משבת דאפי' בכ"מ דכ' שור אפי' חיה ועוף בכלל, אבל זה טעות דעכ"פ נחירה בסימנין בעי, ואם סקלינן בסימנין זה שחיטתו ע"ש, אך ק' לתוס' ב"ק נ"ה. ד"ה המנהיג דילפי' בהמתך בהמתך משבת דשייך גם בדגים ודלמא איצטריך לא יאכל אדגים דאפי' נחירה בסימנים לא בעי, וזה ק' לכ"ע, וכן הק' לי הרה"ג ר' חיים פוטעלניק שיחי' מקראקא מח"ס זרע חיים, ולכאו' י"ל דכ' את בשרו, ובשר דגים ל"מ בשר לרבנן דר"ע בנדרים נ"ד: אבל ז"א דדוקא בנדרים ס"ל כן דהולכין אחר לשון בנ"א ומידי דמימלך עליו שליח לאו מיני' הוא, אבל בלשון תורה מצינו דבשר דגים מקרי בשר, כמ"ש בפ' בהעלותך מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו', ובאמת ק' מדוע לא הביא הש"ס ראי' מכאן דכל מילי דמימלך שליח מיני' הוא, שהרי הם שאלו בשר ומ"ר אמר כל דגי כו', והלא אפי' ימצא להם עכ"ז לא ישקטו תאותם בהם כיון דמימלך עלי' שליח ולא יחשב להם כבשר:
וגם יש להעיר במה שחידש הצל"ח פסחים ע"ג שכ"מ שהתורה אסרה השחיטה אמרי' אעל"מ ואין השחיטה מועלת והוי נבלה ומטמאה, וכאן כ' סקל וצריך לקיים מצות סקילה, הרי דשחיטה אסורה וכאלו נכתב לא ישחטנו ממילא אפי' שחטו אין השחיטה מועלת והוי נבלה. ומה תי' בש"ס דלא יאכל לשחטי' משחט הלא גם בשחיטה נבלה הוי. ואי"ל דכאן הוי רק לאו הבא מכלל עשה סקל דנשמע מזה דלא ישחטנו, וזה ל"ה בכלל דארל"ת אלא בלאו מפורש, אך ז"א דהצל"ח מיירי בשחטו שלא לאוכלי' דגם שם אין לאו מפורש, רק איש לפי אכלו כתב דג"כ להבמכ"ע ואפ"ה הוי בכלל דארל"ת וצ"ע, ולמהרי"ט וחו"ד סי' א' דאם לא יתוקן האיסור מהני א"ש, ועשעה"מ פ"ג הי"ט מגירושין, ותשו' רע"א קכ"ט. וראיתי לתרץ דרק אם העבירה מצד עצמה, וכאן עצם השחיטה אין שום עבירה רק שגורם לבטל מצות סקילה, אבל צ"ע מכתו' פ"א: כיון דאמרו רבנן לא ליזבן ל"מ וגם שם המכירה אין איסור וצ"ע, ובתשו' רע"א שם ובסי' קע"ד כ' דמכתו' אין ראי' דגם באיסור דרבנן אעל"מ, דכ' הפמ"א ח"א ל"ד דהתם הוא הפקעת זכותא דאחרינא וחסו חז"ל שלא להפקיע זכותו גם דיעבד ל"מ ע"ש, (וע' מהרי"ט ח"א קט"ז וארעא דרבנן ו') ופלא שלא הביא שקדמו בזה הט"ז או"ח תקכ"ד, ועמ"ש בשו"ת ברית אברהם אה"ע קכ"א אות י"ב:
ועל קו' תוס' ב"ק הנ"ל דדלמא איצטריך לב"פ כ' בשטמ"ק בשם תוס' רי"ד דאף ב"פ בעי נחירה, ואם מת מיתת עצמו אסור באכילה והוא דבר חדש, וע' חולין ע"ה. פלוג' אי ב"פ מקבל טומאה מחיים ופסקינן דלא מקבל דמ"מ חי הוא ודומה לדגים וער"מ פ"ב ה"ו מטומאת אוכלין. ולענין שבת אם שחט ב"פ ודאי חייב משום נטילת נשמה, וכמ"ש פמ"ג או"ח שכ"ח במ"ז סק"ט, ובשי"ח מ"ז סק"ב כ' להיפך דרק מדרבנן, וע' אור חדש הנספח לכת"א וירא דמקלקל הוא ופטור, אך אי ב"פ אסור לב"נ חייב דמתקן, ועח"ס יו"ד י"ד ומה שכתבתי בזה בפ' בראשית דט"ו., ובקול תורה שנה ג' סי' ד', וגם בלא"ה צ"ע דהרי גם איכא משום ל"ת על הדם כמ"ש בפר"ד ד"א ובאחרונים ביו"ד י"ג. ואפי' אם נאמר דהוי רק מדרבנן מ"מ במה ששוחט הוי מתקן, וכיון דבל"ז מדרבנן אסור באכילה ואיך נאמר דמקלקל וצ"ע בזה:
ובתוס' רי"ד קידושין נ"ו כ' דב"פ שהמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מעולם, אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא הוו, ודמי לשור ששחטו בו רוב ב' סימנים והמית אדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט ע"ש ובריטב"א, ובעדות פ"ו מ"א ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג נפש, ולכאו' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הול"ל דאינו נסקל, וסתם משנה לכ"ע אף למ"ד א"ש לעוף מה"ת, והלא הוי כב"פ לתוס' רי"ד, ועכצ"ל דל"ה כשור הנסקל לגמרי אלא דנסקל אבל ל"ה אסור באכילה כנ"ל, ומצאתי שהעיר בזה באמה"צ שם, וכ' להנ"ל דב"פ בעי נחירה מה"ת א"ש דבחולין כ'. בתד"ה לא כ' דאף דא"ש לעוף מה"ת אבל נחירה בעי מה"ת א"כ הא דנסקל תרנגול דהוא ממש כמו שה"נ דאסור בהנאה, וכעת ראיתי באמה"צ בקונ' פלפול חברים שהאריך בזה, וג"כ נסתפק בדג שהרג נפש נהי דדינו כשוה"נ שמצוה להרגו משום ובערת הרע, אבל מנ"ל שיהי' אסור בהנאה כמו שה"נ, וראיתי בשו"ת חמדת אפרים יו"ד ג' ג"כ נסתפק בזה אי דג שהרג נפש אסור בהנאה, ע"ש. וברא"ם כאן ומה שהק' עליו בכנה"ג בלשונות רש"י דקמ"ח, ולימודי ה' סי' כ"ו פתיחה לגו"ו ד"ה וראיתי להרא"מ, בס' עפר יעקב בשם אורים גדולים אריכות בזה, ובפ' נח (ט' ה'), ויתרו (כ' י"ג), הארכתי מענין סקילת השור, אי מצד עונש או מטעם ובערת הרע:
ושם בבראשית דט"ו. הבאתי תוס' רי"ד ומנ"ח אם הרג טריפה בשבת פטור, ותמוה מפסחים ע"א: בשחטו ונמצא טריפה בסתר פטור אבל בידע חייב, ומביצה ל"ד. בטרפה בכותל עש"ה, ושמעתי שהבי"צ ז"ל הקשה זאת להמנ"ח ז"ל, והשיב שנעלם ממנו זאת, אולם הקו' ביותר על התוס' רי"ד, אבל בתוס' סנהד' ע"ח. ד"ה ההורג ב' הטעם דלמ"ד טריפה חיה פטור בהורג טריפה משום דסופו שימות בחבלה ע"ש, הרי משום שסופו שימות חשוב כאינו חי אף אי טריפה חיה, ולשי' הרשב"א בתשובה דטריפה יתרת חיה יחיה אלף שנים, ועש"ך יו"ד נ"ז סקמ"ח משמע דבא למעט, דלא דמי למ"ד טריפה חיה, רק יחיה לעולם, שלא יגרום טריפה זו שום מיתה כלל, ויתחייב ההורגו, דהא לא ימית כלל מחמת זו דהוי כחי גמור, ובאמת במלא הרועים ערך טריפה אות כ"ד נסתפק בזה. ולפ"ז גם בטריפה יתרת יתחייב גם משום שבת משום נט"נ, כמו דחייב על הכאת טריפה יתרת, וי"ל דמשנה פסחים מיירי בטריפה יתרת, ואף שבר"ח פסחים אי' דלא מיירי בטריפה יתרת, מ"מ הריב"ם י"ל דס"ל כן וא"ש, וכן כתב לי החו"ב ר' צבי עדעלמאן נ"י מלאדז. ומהא דביצה י"ל דשם בעל האיבעי' הוא ר' ירמי', וברש"י חולין ע"ו: כ' דר' ירמי' תלמידו של רב ואמר לה לשמעתתא דרב ובשבת קכ"ח: אי' דתלמיד ס"ל כרב, ורב ס"ל בשבת ע"ה: דשוחט חייב אף משום צובע, וא"כ א"ש אף דבטריפה א"ח משום נט"ש מ"מ חייב משום צובע, ור"י ס"ל כרב רבו, ושפיר איבעי' לי' אי מותר לשחטו בי"ט, וער"מ פ"ב ה"ד מיו"ט ובכ"מ, ופי"א ה"א משבת ובהה"מ, ויהי' ראי' לרמב"ם דבטריפה ליכא נט"ש, וע"ע בחבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ה:
ור' בחיי כ' הא דבנגיחה לאדם כ' כאן יגח, ובבהמה כ' בפסוק ל"ה יגוף כמ"ש בב"ק ב': אדם אי"ל מזלא כ' יגח, ובהמה דלי"ל מזלא כ' יגוף כלו' אדם שעשה במתכוון ובהשגחה פרטית, ובהמה בדרך מקרה. ובס' איי הים שם כ' דמה יעשה ממקראות הרבה המדברים מהשגחה עליונה וכ' ל' נגיפה, ונגף ה' את מצרים (ישעי' י"ט כ"ב), ואלקים נגף את ירבעם (דה"ב י"ג ט"ו), יגפנו וגו' (ש"א כ"א י'), ואם נאמר דקאמר מצד השגחה מכוונת ושל אדם השור בפרטות להרגו, ואת שור רעהו אין מתכון להרגו רק ההכאה באה מאתו דרך מקרה, אין זה משמעות אי"ל מזלא. והמאירי כ' באדם קראו נגיחה הואיל ואימתו עליו וא"א לנגחו פתאום כ"כ, אלא צריכה אומד וכוונה בשעת נגיחה, ואף הוא יש לו צד בהצלה שנגיחה ל' מלחמה כת' אונקלס ה' ילחם לכם לכון קרב, אבל בבהמה אחרת א"צ אומד אלא שנגחה פתאום ואין שכנגדה טבע להשתדל בהצלה ע"ש בשטמ"ק ואמה"צ. והא דאי' שם בב"ק מ"א. דשה"נ לאחר גמ"ד אסור בהנאה, ואי שחטו קודם גמ"ד מותר בהנאה ואי אם רשאי לשחטו לכתחלה ונ"מ בזה"ז דליכא גמ"ד דליכא סנהדרין, עפ"ת יו"ד קנ"ג סק"א מתשו' בית יעקב דאסור לכתחלה לשחטו וביד אלי' חולק ע"ש. ובס' חקר הלכה באיסור שה"נ הביא ראי' מב"ק מ"ה:, בפלוג' בשור שנגמר דינו בבית שומר והחזירו לבעליו אי מוחזר, והק' שטמ"ק שהו"ל לשומר לשחטו קודם, ותי' דאינו רשאי לשחוט של אחרים, ואי נימא דאסור לשחוט לכתחלה מה הק', וע' רביד הזהב דמכאן מקור הא דכ"מ כל העומד לשרוף כשרוף דמי, מנחות ק"ב: וכן שאר דברים, בכתו' נ"א., וב"ק ע"ו: ע"ש אריכות:
ושור טריפה שהרג פטור דכמיתת הבעלים כך מיתת השור אף דבאדם פטור משום דהוי עשאאי"ל ובשור ל"ש זה מ"מ גזה"כ מיתת שור כאדם, וכן שור של אדם טריפה, ובראב"ד פ"י ה"ז מנזקי ממון כ' אם הרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך, והר"ם השמיט, וכ' הה"מ דבערת ל"נ רק באדם, וצ"ע מחולין קמ"א. עוף שהרג נהרג משום ובערת, וכ"כ רש"י סנהד' ל"ו: בשה"נ וע' תו"ת, ובמנ"ח מנ"א נסתפק בשור של ב' שותפים וא' טריפה אי נהרג השור, ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו ראיתי שפשט מב"מ צ"ו. בשאלה בבעליו, מבעי' אי שאל משני שותפין אי בעליו כולו בעינן או אפי' מקצתו ע"ש, ועחו"מ שמ"ו סי"א דהוי ספק ואי תפס אין מוציאין מידו, ודינו של שור בכ"ג ושורו של ב"נ אינו נידן בע"א ודיין א' כבעלים עחכ"צ קי"א. ושור שהמית עבד חייב ל' שקלים והוא קנס ומודה פטור, ודעת ראב"ד בפ"י הי"ד מנזקי ממון אף דלא משלם כופר במודה מ"מ משלם ממין דמי שווי', ובמנ"ח הק' משבועות ל"ו: המית שורך את עבדי והוא אומר לו המית פטור דאינו משלם עפ"ע ואי נימא דחייב דמי שווי' יחייב בק"ש דהא איכא כפירת ממון ונשאר בצע"ג, ובמח"כ לא ראה שבירו' פ"ה ה"ו משבועות הק' כן הא עכ"פ מה ששוה העבד אינו קנס ותי' במוכה שחין, ועשו"ת זרע אברהם ט"ו אריכות בזה, ובמשובב נתיבות סי' ל"ח, ומנ"ח מנ"ב. וראיתי בירו' פ"ב דפסחים בעי' בפטר חמור שהרג אדם אי דנין בעריפה או סקילה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד בפסחים ל"ה בזה. ועתו"ס סנהדרין ע"ט: ד"ה בשור, דשה"נ אינו נאסר מחיים רק לאח"מ ובחיים מותר בגיזה ועבודה ודעת הר"מ אינו כן, ובזה"ז שה"נ אינו נוהג ומותר באכילה, עט"ז יו"ד קנ"ג סק"א, ובחכ"צ פ"ה אריכות, ובמנ"ח הק' הא דיומא ס"ד. דחייתו לצוק זו שחיטתו כיון דמצותו בדחיי' הוא במקום שחיטה, ואם כן בשה"נ דמצותו בסקילה ראוי לומר סקילתו זו היא שחיטתו, ומה פריך בש"ס בפשיטות שהוא נבלה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה זקיני הגז"ל מלאסק בחידושי הרד"ד פסחים דכ"ו:, והביא הא דחולין פ"ב: לענין ע"ע עריפתו זו היא שחיטתו, ומנחות ק"א: לענין טומאה ומגודל אריכות לא העתקתי, ובשו"ת שדה יצחק סי' י"ג כ' דבסנהדרין מ"ה: מנין שאם א"א להמית במיתה זו שאתה ממיתו בכל מיתות שנאמר מות יומת מ"מ, ובשה"נ אף שבסקילה אי' בריש סנהד', וב"ק ט"ו: כל הקודם להרגו זכה, משמע גם כן דיכול להרגו בכל מיתות והטעם דכ' סקל יסקל מ"מ, וי"ל הא דהכשר מצוה הוי כמצות שחיטה, ז"ד במליקה או עריפה ודחי' לצוק שאסור לשנות מהכשר דבר, אבל בשה"נ שאפשר להמיתו גם בשאר מיתות לא שייך סקילתו זו שחיטתו, ומדוקדק ל' הש"ס דהו"ל להקשות מכדי השור בסקילה כו', ורק הק' כ' סקל יסקל השור כפל הלשון, דאתי להורות שתוכל להמיתו בכל מיתות, אם כן אין הסקילה הכשר מצוה ול"ש סקילתו שחיטתו, וראיתי עוד בחרע"ק בלקוטים על ב"ק דמ"א שכ' דמ"מ טהרת מידי נבלה כמו טריפה והביא ראי' ממנחות שם, ועי' מהר"ם שיק על מצות נ"ב הגהות רש"ש סנהד' קי"ב, שו"ת חמדת אפרים יו"ד ג', והמאסף תרע"א סי' מ"ח, ותרע"ב מ"ה וס"ב, בכורי שלמה יו"ד ס"י ומהאריכות לא העתקתי:
ובב"ק י"ג. נגח ואח"כ הפקיר פטור, ובפלפלא חריפתא על הרא"ש אות ע' הקשה א"כ לא משכחת מועד שישלם מעליה, דפשיטא שיפקירו וכתוס' ב"ק כ"ב. ד"ה אשו, דאשו משום ממונו אין הפשט שיהי' אש שלו דיפקיר הגחלים וידליק גדישו ש"ח, ונשאר בקו', ובאמת נמצא הקו' בשטמ"ק דמ"ה. דלעולם יפטור עצמו על ידי שימכר המזיק שורו לאחרים ע"ש. ועיקר קושייתו על תם דרק משתלם מגופו ומכיר אותו, ומשו"ה לא הק' שיפקיר או יקדיש דאכתי יפסיד גוף השור ולא יהי' ריוח לו, ומשו"ה הוכרח הש"מ דבמכר גם כן דנין השור דאכתי מקרי דיש לשור בעלים, אבל במועד הדק"ל דיוכל לפטור עצמו אם ההיזק יותר משווי' של שור המזיק, ויוכל לפטור עצמו לשלם מעליה, ובאמה"צ שם אות נ"ז תי' על פי פלפול, וע"ע בזה בחי' מהגרצ"ה קאלישער במשניות ווילנא פ"ד מ"ו מב"ק ומהאריכות לא העתקתי. ועי' דגל התורה שנה ב' סי' מ' דרק התורה מיעטה דב"ד א"י לחייב היכי דהנגיחה והעמדה בדין וגמ"ד אין שווין כאחד, אבל חיוב יש על הבעלים לשלם, ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומועיל תפיסה כט"ז חו"מ א' לענין קנס, וא"ש קו' העולם דיחייב משום דדג"מ, ולהנ"ל א"ש דבקל האדם יוכל לתפוס כמ"ש הכ"מ פכ"א ה"ד מעדות וא"ש קו' הש"ש ש"ו פ"ג עש"ה: ובענין זה עי' ריש מעשרות דחייב רק שיהי' נשמר למעוטי הפקר, ובירושלמי שם ופ"ג מ"ב מדמאי, דמרח קודם שהפקיר אין הפקר מוציאו מידי חיוב, וכ"ה בתוס' ב"מ כ"א: ד"ה ופטורות, ועשעה"מ הלכות לולב פ"ח ה"ב ד"ה ושל דמאי, ועמנ"ח מ' שצ"ה שהביא ראי' מיומא פ"ג. באחזו בולמוס בטבל ותרומה איזה קל, ואי הפקר מהני יש עצה להפקיר ושלא יהי' שום חיוב וע"כ דל"מ הפקר לאחר חיוב, אבל לפמ"ש בפר"ד דרוש י"ט דהגמ' ע"כ כשאין הבעלים כאן ע"ש, ואם כן אין ראי' דהא ליתא לבעלים שיפקירו, ועי' אמה"צ מרובה אות מ"ג, ואומץ יוסף או"ח תנ"ז:
ובשו"ת רע"א קצ"ו הק' לרא"ש ב"ק י"ג: דרבנן ור"י לא נחלקו רק למיתה, אבל לנזיקין מודי דנגח ואח"כ הפקיר פטור, אם כן מה הק' בדצ': ולדייני ד"נ ואח"כ ד"מ, הרי אם יגמור דינו של שור תחלה נעשה הפקר וא"א לדונו אחר כך ד"מ דהוי כמו נגח ואחר כך הפקיר ונשאר בצע"ג, ומצאתי הקושיא בקצה"ח ת"ה סק"ב, וגם בחת"ס חו"מ קס"ה השיב לחותנו הגרע"א על זו הקושיא ע"ש, ויען שהם ספרים מצוים לא העתקתי:
ובמנ"ח מנ"א הביא ש"מ שהק' למה יהי' הקדש של הניזק הקדש, הא הוי אינו ברשותו, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים אף הנגזל אינו יכול להקדיש, ותי' לאחר שגבאו, וכן בגזל אם הקדישו הנגזל ואחר כך העמיד לגזלן לדין והוציאו מידו ה"נ דקדוש, והא דר"י דאינו קדוש היינו כשלא הוציאו בדין, ובמנ"ח הקשה דמשמע דכל דיני דשלבל"ע אף בבא לעולם אינו קדוש ואינו מכור ונשאר בצע"ג, ודברי הש"מ הם בב"ק דל"ג. ד"ה מתני' מני דבאתה לידו בסוף מהני הקדש למפרע, ועחת"ס חו"מ קס"ט, ובחידושי הרי"מ ה' קידושין כ"ח סק"ב ע"ש היטב. ובענין זה יש לעיין היטב דבקידושין ס"ב. אי' אף דאין תרומה במחובר אי אמר כשיתלשו חל למפרע במחובר, ומתוספתא פ"ב ה"ז מתרומות והובא בר"ש פ"א ה"ה שם משמע דרשאי לאכול עראי אלמא דלא חל התרומה ואף לבסוף כשיתלוש לא אמרינן דחל למפרע, ומתוס' יבמות צ"ג. ד"ה קניי' משמע דאינו חל רק משעת תלישה, ועי' במקנה דס"ג וחוסן ישועות על יבמות. וע"ע מהרי"ט אלגזי סו"ה חלה אות כ"ג, בשם מהרי"ט ממס' חלה פ"ד מ"ד הנוטל חלה מקב אי חל אח"כ למפרע ע"ש (ועי' אתוון דאו' כלל כ"ה), וצ"ע על הריט"א שלא הביא דעת רש"י ותוס' הנ"ל, ועמנ"ח מ' רמ"ז אות ה', ואמרי הצבי בסוגיא דצנועין אות מ"ז:
Loading...
Exodus 21:28
1
Loading...