כל אלמנה ויתום ל"ת, רש"י ה"ה כל אדם, אבל הר"מ פ"ג ה"י מדעות כ' רק אלמנה ויתום עובר בלאו וכ"כ החינוך ס"ה, ובמשנ"ח ה' דעות סי' ז' הביא סמ"ג סי' ח' כרש"י, והביא פלוג' ר"י ור"ע במכילתא. ובחינוך מביא הרבה דברים, מה שיתומים יותר משאר אנשים, הבא ליפרע מהם צריך שבועה, וב"ד טוענין עבורם, ובמעות שלהם ב"ד מכריחין לרבית דרבנן, גם מכריחין כל אדם שיפקח עיניו על נכסיהן, ואי' עוד במפו' שאפי' אלו שצריכים לימוד והדרכה, בר"מ פ"ו ה"י מדעות, צריך ליזהר שלא לענותם יותר מדאי, וע' שער בת רבים אריכות. ובב"מ ע'. ור"מ פ"ד הי"ד ממלוה אי' רק דחז"ל לא גזרו ביתומים ברבית דרבנן, ובמל"מ מפלפל אי צריך ב"ד להפקיע איסור רבית, דהם יכולים להפקיע ממון, והביא תשו' מהרש"ך אע"ג שמותר ליתומים לתת מעות בא"ר, מ"מ אם נתן אביהם ומת אין יכולים לגבות, ועש"ך יו"ד ק"ס סקכ"ו שכ' שלא ראה מנהג זה שיהי' מלוין ברבית מעות יתומים ורק ע"י היתר וע"ע בברכ"י שצוח על מנהג זה, וכן להלות מעות אלמנה ברבית, וענבי"ק יו"ד מ' שהתיר וע"ש בפ"ת. ובמנ"ח תמה על החינוך דאיך ב"ד יכול לכוף איש שיטריח עצמו בגופו ולהתעסק במעותיהם וההפסד יהי' שלו, וג"כ נסתפק בגר שנתגיירו בני' הקטנים אתו דאין להם דין קירבה דכקטן שנולד דמי, מ"מ אפשר דא"ע בלאו זה דיתום דהטעם שהם תשושי כח, וכאן יש לו אב, רק לענין התורה גזיה"כ דלא חשוב אב, וכן ישראל הבא על שפחה דהבן אינו מתייחס אחרי' מ"מ ל"ה יתום. ועל לאו זה אין מלקות, וכ' החינוך הטעם שיכול לומר שכוונתו לטובתם, ובהגהות מל"מ כ' שלא נח לו בזה, רק לפי שאפשר בלא מעשה דאף בדברים יש לא תענון, וכל שאפשר בלי מעשה אין לוקה אף במעשה, וכחינוך מ' שמ"ה שמ"ו תקפ"ג, ודעת הה"מ להיפך בפי"ג ה"ב משכירות דהיכי דמשכחת בו מעשה אף בלא עשה מעשה לוקה, ומנ"ח נסתפק אי נפסל לעדות כיון דחמור לאו זה: