ואנשי קדש ת"ל ובשר וגו', ותיב"ע טעמין חולין בדכותא, ומכאן שאוכלי חולין בטהרה נקראים אנשי קודש, ועתוס' חולין ב': ד"ה טמא, ובהגהות רי"פ כ' שלא ידע מקומו, ובהגהות שם מנוב"י כ' שהוא בילקוט תצא ע"ש, וט"ס והוא בילקוט תשא רמז שפ"ו, והייתם קדושים אזהרה לבנ"י שיאכלו חולין בטהרה כו', ובזה"ק משפטים קכ"א. תואר קודש גדול במעלה מקדוש דקודש הוא שמעצמו הוא קדוש, וקדוש מורה שיקבל השפעת קדושתו מאחרים וע' אה"י, ונרמז בזה הבטחה שאם יהי' אנשי קדש אז לא יבואו לאכילת טריפה, וכחולין ה': השתא בהמתן ש"צ אין מביא תקלה ע"י צדיקים לא כ"ש, וע"ש בתוס' דוקא באכילת איסור, והובא בס"ק מעשיות מקדושים שנתנו לפניהם מאכלות אסורות ואירע סיבות שונות ולא שמו לפיהם, וע' חדושי מהרא"ך או"ח תרמ"ח בזה והביא שהחוזה מלובלין ז"ל הביט ביין ואמר זה כשר וזה נסך:
ובס' נוצר חסד פ"ד ה"ט מאבות כ' הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, בשם צדיק א' שאמר קודם פטירתו ששלשים שנה הי' רב ולא אירע כתם באשה ולא שאלה בפסח, ולא בעניני תערובות או"ה, ולא שרפה בעיר, וז"ש הגס לבו בהוראה, מתמה עליו התנא, שוטה, האיך יהיה זה רשע וגס רוח, שהרי בכל אלה אתה חייב שאתה רשע, ואחר כל זה יש לך גסות ע"ש, ובזה"ק כאן קכ"ב. ובגין דאינון קדש אסור לאינש למיקרא לחברי' בשמא דגנאי ולא לכנאה שמא לחברא וענשי' סגי כו', ההוא דלייט לחברי' א"ל ר' ייסא כרשע עבדת, א"ל רשע לא קאימנא לי' אלא כרשע דאחזי מלה כרשע, א"ל ודאי לא אתחייב מנלן דכ' (איכה ב' ה') היה ה' כאויב ולא אויב, היתה כאלמנה ולא אלמנה, דאזיל בעלה למדינת הים, ועי' בפסקי מהרא"י מתה"ד קל"ה ורנ"ז, שאלה בזה בקורא לחבירו אתה כממזר אי הוי כמו שקראו ממזר, וערדב"ז תצ"ב, ובהגהות נצוצי אורות על זה"ק דפוס ווילנא, ועב"י חו"מ ת"כ, ורמ"א סעיף י"ח, ועמד"ר איכה א' עה"פ היתה כאלמנה, ואסתר א' עה"פ כשבת, בשבת אין כ' רק כשבת המלך, ישיבה שאינה ישיבה כו', וע"ע ביומא ל"ז: כטבלא, ועמ"ש בזה בחכ"צ ע"ז, וע"ע שו"ת בית נאמן כ"א אות ה' בענין דאף למ"ד כל העומד לעשות כעשה דמי, מ"מ ל"ח כעשה ממש רק לענין דינא חשבינן לי' כעשה אבל לא דבעצם כן הוא, ועשו"ת מהרשד"ם יו"ד מ"ו גבי מליח כרותח ועמ"ש בפ' בא (י"א ד'), ותרומה (כ"ה מ') וע"ע יומא כ"ב: כבן שנה כו' אחויאו כו', ועי' בגליוני הש"ס שם. ועי' מקו"ב ח"ג ד' תתכ"ד דמ"ט נקראו רבנים דיינים וחזנים כלי קודש, ועי' בזהר שמות רי"ח, ברות (ב' ט') והלכת אל הכלים אילין צדיקיא דאקרין כלי ה', נושאי כלי ה' בישעי' (נ"ב יא), ואלה האנשים משתמשים הציבור בהם להוציא דבר ה' כל אחד לפי ענינו:
עוד כ' בזהר כאן דקכ"ב. כ' דינו לבקר משפט עד דלא ייכלין ולא ישתון דכ' ל"ת על הדם, דכל מאן דדאין בתר דאכל ושתי כאלו חייב דמא דחברי' בממונא וכ"ש בד"נ, ועי' שבת ד"י. וחו"מ ה' ס"ג, ולא הוזכר כלל שאסור לדון אחר אכילה, ובסנהדרין ז': מ"ד דינו לבקר משפט אם ברור לך כבקר אמרוהו וכו', הרי דהגמ' לא אוקמי' הקרא על קודם אכילה, וגם קרא ל"ת על הדם דרשו הרבה דרשות בסנהדרין ס"ג, ובפענח רזא ויקהל כ' דמשה עד זמן אכילה של חצות ישב לשפוט, ובס' רזא דמאיר שם כ' בפירושו לזהר הנ"ל, ועי' כריתות י"ג: אין שתויי יין רשאי להורות, ובשבועות י"ח: עש"ה בזה:
ובשר בשדה טרפה ל"ת, עסה"מ כלל ט' דלוקין ול"ה לאו שבכללות, עתו"ס מכות י"ח. ד"ה ולילקי, ויומא ל"ו: ד"ה לאו, וכ' דיש מ"ע בטריפות להשליך לכלבים, אך מוני המצות לא מנו זאת למ"ע, וגם אי' שם בנבלה שמצוה לגר, וג"כ לא מנו למ"ע ועמנ"ח מע"ז, ובפיוט אתה הנחלת במוסף יום א' שבועות מביא טריפה להשליך ונבלה למכור, וצ"ע שלא הזכירו ראשונים ואחרונים שיהיה מ"ע בפ"ע, והכ"מ פ"ד הי"ז ממ"א כ' דכל דבר שהוא מב' שמות אין מצטרפין כגון נבילה וטמאה, אבל נבילה וטריפה מצטרפות, והטעם דטריפה תחילת נבילה, ועלח"מ ואור חדש קידושין נ"ז ד"ה בפיסקא ברש"י כאן, ובא"ע כ' דטריפה יש בה חולי סם המות וגרוע מנבילה, ולכך לא נתן להאכיל לגר, וצ"ע מחולין ל"ז. דנבלה גרועה מטריפה ע"ש, ובשבת ק"ח., ועי' דברי שאול מ"ת:
רש"י ק"ו לטרפה, עי' ברכת אברהם פסחים כ"ב שהק' דבסמוך פרש"י בשר דתלוש מן חיוא חיתא כת"א והיינו במה"ח, ובחולין קכ"א: קיי"ל נכרי מוזהר על אבמה"ח ובמה"ח, ולפ"ז מה ק"ו איכא מנבילה לטריפה דבנבילה ה"נ דמותר, אבל אבל בטריפה במה"ח אסור ליתן לנכרי משום לפ"ע, ונ"ל עפמ"ש בחולין ק"ב. ר"י ל"ת הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ופרש"י, נפש משמע דוקא אבר שלם, ובשר בשדה טרפה במה"ח, ור"ל ל"ת הנפש עם הבשר אבמה"ח ובמה"ח, ובשר בשדה טרפה זה בשר מן טריפה, ונ"מ בין ר"י לר"ל דבסנהדרין נ"ז. ב"נ מצווה על אבמה"ח מאך בשר בנפשו דמו ל"ת, וכ"כ ר"מ רפ"ט ממלכים, א"כ לר"י דלא יליף מהנפש רק אבמה"ח, גם בשר בנפשו דקאי אב"נ לא נצטוה רק אאבמה"ח, ולר"ל דמהנפש גם במה"ח אז ב"נ מצווה גם על בהמ"ח, ובכ"מ הק' על הר"מ בפ"ט הי"א ממלכים דב"נ מצווה על במה"ח מאך בשר בנפשו, ובפ"ד ממ"א פסק כר"י דא"ח בישראל על בהמ"ח אלא משום טריפה, וע"כ פירושו כמ"ש הנ"מ בין ר"י לר"ל, וא"ש רש"י שפירש בשר בשדה טריפה על בהמ"ח היינו כר"י, נמצא דמהנפש לא מרבינן רק אמה"ח, א"כ בשר בנפשו דכ' בב"נ קאי רק על אמה"ח ולא נצטוה כלל במה"ח ושפיר ק"ו מנבלה:
רש"י אין ה' מקפח כו', ובח"ס כ' עפמ"ש בב"ב ח'. פרנסינו ככלב וכעורב, דרבי לא רצה לזון ע"ה, אבל באמת גם להם זכות בתורה במה שמחזיקים לת"ח, ואף אלו שאין מחזיקים ת"ח, יש להם עכ"פ זכות במה ששותקין מלחרוץ לשונם נגד ת"ח, ובאליהו שעורבים הביאו לו בשר ולחם (מ"א י"ז ו'), ובכלבים מצינו זכות שלא חרצו לשונם במצרים (בא י"א ז'), וז"ש פרנסינו כעורב וכלב שגם לע"ה יש זכות כמו עורב וכלב:
וברמב"ן כאן עחת"ס ח"ו בחדושיו לע"ז דל"א, שהק' אחרי שכל רפואות מטבעי גופים ואיך ראי' מגופי עכו"ם לישראל וכמ"ש בגמ' אינהו חבלי גופיי' ע"ש, ובירחון אהל מועד שנה א' סי' ה' בשם הגר"מ אריק ז"ל כ' מגיטין ע'. דר' שימי עביד לעכו"ם רפואה, והק' תוס' דאסור לרפאות, ותי' דעביד להתחכם שידע לרפאות לישראל, א"כ מבואר דלמדין מעכו"ם לישראל, ומחלק ע"פ רמב"ן כאן, ובעל עקדה שער ס', דהכוונה דחביל גופיי' היינו שמטמטם המוח ושכל בלבד ולא הגופים ע"ש, אכן יש לחלק בין להוודע המחלה דיכולין מגוף לגוף אחר משא"כ להוודע הרפואה, ובהדי' אי' בנדה ל': איכא גופא דלא מקבל סמא, והח"ס אפשר דאיירי בדרך כלל:
באברבנאל באנשים שהולכים ליצד ביערות, ענובי"ת יו"ד סי' י' דלא מצינו רק בנמרד ועשו ואיך ימית ישראל בע"ח רק לבלות זמנו ע"ש, ומה שהבאתי בזה בפרד"י תולדות דקפ"ג:, וצ"ע שלא הביא גמ' ע"ז י"ח:, ואו"ח שט"ז ס"ב דאסור לצוד חיות, ועשו"ת שמש צדקה יו"ד י"ח ונ"ח, וס"ח תרס"ז, תשו' מהר"י מברונא ע"א, מו"נ ח"ג פי"ז לא שנשחט ע"ד אכזריות ושחוק כו', ובסנהד' צ"ה. נפק לשכר בזאי ובערוך, ובחולין נ"ד. דר"י רישבא, ומקו"ח על ס"ח שם ובענין דלצורך אדם לית בי' משום צעב"ח, וגם אי מותר לגרום צב"ח, ע' שבו"י ח"ג ע"א, יד אפרים קט"ז, דרכי תשובה כ"ד סקנ"ט, ומאסף אחיאסף חו"א סי' ה', ויגדיל תורה תרצ"ג חו"א סי' ז' אריכות. וע' פמ"ג או"ח ש"ח באשל סקס"ח אף למ"ד צב"ח דרבנן, בשבת דאו' דכ' למען ינוח עשה לו נייחא, ובס' טל תורה שבת קנ"ד: הק' דמגמ' שם משמע להיפך, וי"ל דהפמ"ג איירי בבהמה שלו, אבל בשל חבירו או הפקר אפי' בשבת דרבנן, לכך לא דחה צב"ח בישול כלי מהיכנו דאפשר להפקירו כשבת קל"א: