למען ינוח שורך, רש"י תן לו נייח להתיר שיהי' תולש ואוכל, א"א אלא יחבשנו הוי צער, וברמב"ן למען כמו בעבור כו', ועשו"ת חת"ס או"ח סי' ס"ב בזה, וביתרו (כ' י') ל"ת מלאכה אתה ובהמתך היינו לאו דמחמר, ובאמרי בינה ה' שבת סי' א' הערה אם בהמתו של ישראל עושה מלאכה בעצמה או נכרי עושה מלאכה עמה אם מחויב למחות, ומרש"י א"א אלא יחבשנו כו', ובשבת קכ"ב. ותוס' הקשו איך ס"ד שיחבשנו שתנוח הא דומי' לבן אמיתך כו', ואינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו אבל לעצמו יכול לעשות כמו כן בהמה, ואולי הי' ס"ד דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש לדעתה וליכא איסור מ"מ כיון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור, קמ"ל דאין זה נייח, ולעולם י"ל בשאר מלאכה גם אם הבהמה עושה מעצמה, ואין הבעלים נהנים ליכא איסור כמו בן אמה, ועמג"א ש"ה סקט"ו, ופמ"ג בא"א ש"ד סק"ו ומנ"ח, ועפני"פ דלכך כ' בבן אמה וגר תושב וינפש ולא מנוחה, דהם רשאים לעשות מלאכה לעצמן ואין להם מנוחה אלא שלא יעשו לרבם, וזה ל' וינפש עושה מלאכה לעצמו ורצונו, ומשמע דבבהמה דכ' ינוח שינוחו מכל אפי' ממלאכת עצמן, ועריטב"א ע"ז ט"ו ומאירי ר"פ מי שהחשיך וחילוק בין ש"ב למחמר, ש"ב רק בבהמה שלו, ומחמר בכל בהמה אף בשל עכו"ם כר"ן, ולהג"א ע"ז ט"ו: רק בבהמתו. וביו"ט ש"ב פלוג' עמג"א רמ"ו סקי"ב, ותצ"ה סק"ג, וע' תפא"י בכלכלת שבת כל דיני ש"ב, ואביא רק הערות חדשות: בב' ישראלים שותפים בבהמה שניהם עוברים בש"ב, ואם א' עכו"ם נסתפק במנ"ח במוסך השבת אות ל"ט, ועאמ"ב סי' ג', וגם בבהמה אסור להניח לעשות מלאכה ח"ש כמו באדם, ובפנ"י שבת נ"א: תד"ה במה כ' דש"ב רק מלאכות גמורות כחרישה וטחינה אבל הוצאה אין הבעלים מוזהרים מה"ת, דהוצאה מלאכה גרוע וכל הפרק במה בהמה רק מדרבנן דאסרו גם הוצאה, ובר"ן ע"ז ט"ו מבואר להיפך, וע' שו"ת מחזה אברהם סי' ס"א, גם שביתת עבדו ל"ש בהוצאה ע"ש:
ובחת"ס סי' ס"ב בשם בית אפרים ב' ג"כ דש"ב אינו מצווה אלא לעשות מלאכת ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר, וראי' מרוקח בב"י רמ"ו וטו"ז סק"ד, והסכים עמו להלכה, ובאמ"ב סי' א' חולק ומסיים דאין להקל כלל. וע"ע שו"ת שערי דעה ח"א י"א, הא דחילקה תורה דבהמה למזונותי' מותר לעבוד כרש"י הנ"ל, ובאדם אסור בשבת אוכל נפש, דבהמה עיקר שביתתה משום צעב"ח כמ"ש רע"ב בפ"א מ"ה דשבת ומכילתא בתוס' קכ"ב. ד"ה מעמיד, ומשו"ה במקום צער לא נאסרה, שאין ביכולתה לשלוט ברוחה בענין אלקי משא"כ באדם ששולט ברוחו, ומה"ט ב' בחו"י סי' ק"ל דבאדם אין צעב"ח נוהג כלל, ועתשו' רשב"א ל"ב מ"ע עזוב תעזוב לא שייך באדם דיש לו דעת, ל"ה לו לקבל משא יותר מכתו, וה"ה לשביתת בהמה כן, (וע"ל כ"ג ה' בזה), והר"מ פ"כ ה"א משבת השוה ש"ב למחמר, ותד"ה במה בדנ"א:, כ' דרק בעשה ומחמר בל"ת, ואם רק בעשה הוי רק בשבת ולא ביו"ט דהקרא כ' בשבת, אבל אי באזהרה גם ביו"ט, ואי ש"ב משום צעב"ח ג"כ בשל אחרים ואינו מועיל הפקר, ובע"ז ט"ו: מוכח דרק בבהמה שלו, וע"ש בר"ן שתי' קו' תוס' הא דנקט מחמר ולא ש"ב, דש"ב רק על שלו ומחמר אף בשל אחרים ועמנ"ח ופמ"ג בפתיחה לשבת, תי"ט פ"ד מ"ג מפסחים, צ"צ ל"ה, הקובץ על רמב"ם, ושו"ת מהרשד"ם או"ח סי' ב', וע"ע בפסקי תוס' ע"ז אות י' דצבע"ח רק כשמצערה בלי ריוח, וע' במשניות ווילנא שבת פכ"ד מ"א באור גדול שם מזה, וע' אה"ע סוס"י ה', ובאה"ט יו"ד כ"ד סק"ח, ופ"ת סק"ב שתמה בזה, ובנובי"ת יו"ד סי' י', ובקמא יו"ד פ"ג דלהמית בריה ל"ש צב"ח, ועפרד"י תולדות דקפ"ג: ולעיל (כ"ב ל') מ"ש בזה:
ואם נשים פטורות בש"ב דרק הוי עשה, נסתפק הפמ"ג במ"ז ש"ה סק"א, ותבת גמא בשלח ותזריע וראש יוסף מגילה ז': ובתוס' רע"ק פ"ה ע"א דשבת כ' דהוי הז"ג אף דחייבת בקידוש היינו זכירה, אבל שאר מ"ע י"ל דפטורות, ובר"ן כל כתבי כ' דכל מילי דשבת שווין לאנשים, ועב"י סס"י רצ"א, ומלשון גמ' בפרתו של שכנתו כו' מוכח דנשים מצווין על ש"ב, ולהאבודרהם וכל בו דמשו"ה נשים פטורות ממ"ע שהז"ג דמשועבדין לבעליהן, וזה שייך רק בקו"ע ולא בשוא"ת, ועריטב"א קידושין כ"ט. שתי' קו' תוס' שם למ"ל במילה אותו ולא אותה ת"ל דהוי הז"ג, וכ' דרק במצות שבגופו כציצית, אבל למול הבן אשה ג"כ חייבת ע"ש וכ"כ בפנ"י, א"כ ה"נ ש"ב דאינה בגופה חייבת, וכ"כ באו"ז הגדול ה' מילה סי' צ"ו, שו"ר במנ"ח במוסך השבת אות ל"ט שהערה בזה, ועשו"ת שם אריה או"ח סי' ב' בזה, בשו"ת יהודה יעלה צ"ב, בהגהות הגר"מ שטרשון שבת שם, וברשמי שאלה אות ד', ועשאג"א פ"ב, עקו"ח תל"א בתשביתו בנשים, מנ"ח מצוה ט', ראש יוסף מגילה ז':, לימודי ה' מ"ט, בית יצחק יו"ד ח"א ה"ה, ובס' משנת אליעזר מ"ת אריכות בזה וע"פ יתרו (כ' י"א):