לא תזבח, שוחט פסח שהי' לו כזית חמץ ברשותו או לא' מבני חבורה חייב השוחט מלקות, ועמנ"ח פ"ט כל הדינים, ובפסחים ס"ג. השוחט על החמץ עובר בל"ת, ובתוס' הפסח כשר דלא שנה הכתוב לעכב וכ"כ בתוספתא, והק' אחרונים דמתוס' מוכח דל"צ קרא להכשיר רק כיון דלא שנה הכ' ממילא מוכח דכשר, ובירו' דרש חזקי' דזבחי אתי' דכשר ע' קה"ע, ובמל"מ פ"א ה"ה מקה"פ, ולתוס' למ"ל זבחי ועאו"ח, ונ"ל דהמהרש"א הק' אתוס' דהא שנה לעכב לא תזבח ולא תשחט, ותי' דצריך לעבור בב' לאווין, ול"א שינה לעכב רק היכי דל"ל לטפויי לאווי קאתי, וק' לתוס' ב"מ ס"א. ד"ה לעבור, דהיכי דלא לקי ל"ש לעבור בב' לאווי, והכא לכאו' לא לקי דהוי התר"ס שמא ביטל החמץ קודם פסח, וכמו שהק' השאג"א סי' ע"ז ומהני ביטול כפסחים מ"ט. ההולך לשחוט פסח כו' יחזור ויבטל, הרי דביטול מועיל גם ללאו לא תשחוט, ועמקו"ח תל"א, פמ"ג פתיחה לפסח ח"א פ"א אות ד', ונובי"ת או"ח סי' ס"א, ונ"ל דמשכחת בב' אנשים דהם בני חבורה היכי דשוחט אין לו חמץ ולב' יש לו, דהאחר אינו חייב כתוס' בע"ב ד"ה או, דלא חייב רק השוחט וזורק דלא תשחוט כ', ועוד דהוי לשאב"מ וניחא דל"ה הת"ס שמא ביטלו, דשוחט א"י לבטל דחמץ אינו שלו ורק השני, ובכה"ג ל"ש הת"ס, דאי"ל שמא ביטלו בעל החמץ קודם פסח כיון דלא תלה בדעת עצמו רק בדעת אחרים, כמ"ש רמב"ן כתו' ע"ב. בהוחזקה נדה בשכנותיה ע"ש, ובשטמ"ק כתו' ג': ול"ה הת"ס דביטול הוי בדעת בעל חמץ ולא בשוחט, אמנם כה"ג ביש חמץ לא' מבני חבורה ולשוחט אין לו, ולכאו' איך יעבור לפמ"ש בקידושין מ"א: דשוחט הוא בתורת שליחות מושחטו אותו כל העדה וילפי' מיני' שש"א כמותו, וכה"ג הוי לדבר עבירה ואשלד"ע, והשליחות בטיל' כתוס' ב"מ ד"י: ד"ה דאמר, והוי כמו א' בסוף העולם דאינו עובר כמ"ש בגמ' כאן בע"ב, ונראה דהטעם דאשלד"ע המעשה בטל כ' בנובי"ק אה"ע סי' ע"ה דטעם כ"מ דארל"ת אעל"מ, וק' למה בשוחט פסח ע"ח כשר נימא כ"מ כו' וצ"ל דגלי קרא דמהני דכ' זבחי, ועתוס' תמורה ד': ד"ה רבא, וכיון דגלי קרא דמהני שוב אין השליחות בטל', ושפיר עובר השוחט ביש לא' מבני חבורה ולקי, וא"ש קו' או"ח על ירו' דאיצטריך זבחי, דאי ל"ה כתיב, ל"ה שמעינן דפסח כשר מדלא שנה לעכב, ז"א דהו"א כ"מ כו' ושליחות בטל דאשלד"ע ולא משכחת דיש לא' מב"ח חמץ, דלא יתחייב שוחט דאשלד"ע והוי כמו א' בסוף העולם דא"ע, ושוב ל"מ גם כאן דשליחות בטל, ואי"ל דטעם אשלד"ע משום כ"מ כו' וכאן כשר דכ' זבחי, ז"א דהא לא כ' זבחי ולא משכחת שילקה ביש לא' מב"ח, וע"כ בחמץ של שוחט והוי הת"ס וכיון דלא לקי ל"ש לעבור בב' לאווין, ושוב ק' קו' מהרש"א אמאי כשר דהא שנה ל"ת ול"ת, ואי"ל דאתי לעבור בב' לאווין דבכה"ג דלא לקי ל"ש זה, ומנ"ל דפסח כשר, ושפיר כ' ירו' דמוכח מזבחי דכשר, ול"ק דהוי הת"ס שמא ביטלו, דמשכחת ביש חמץ לא' מב"ח ולקי השוחט ול"ש אשלד"ע, ז"א דהטעם ב"מ כו', וכאן כ' זבחי דמהני וישלד"ע ולקי שוחט, ול"ה הת"ס שמא ביטל בעל חמץ דתולה בד"א ל"ש הת"ס:
וא"ש בזה מה שהק' עוד באו"ח דר' יהודה דדריש זבחי לרבות שוחט תמיד על פסח בדס"ד. א"כ צריך זבחי ומנ"ל דפסח כשר, ולהנ"ל א"ש דלר"י דסובר א"ש פסח על יחיד כמ"ש בדצ"א. וקידושין מ"ב. ושוב ל"צ זבחי דבלא"ה כשר מדלא שנה הכ', ואילה"ק כמהרש"א ל"ת ול"ת, די"ל לעבור בב' לאווין, וכ"ת דלא לקי דהוי הת"ס, ז"א דמשכחת בב' אנשים, וכ"ת דיפטור שוחט דאשלד"ע ובטל ול"ה שליחו, ז"א דאיתא בב"מ ח'. דשותפין שגנבו חייבין ול"א אשלד"ע דאמרי' מגו דזכה לנפשי' זכה לחברי', וכ' אא"ז בנתה"מ ק"ה סק"ג הא דמגו דזכה כו' דוקא היכי דלא יכול לזכות לנפשי' אם לא יזכה עבור חבירו, וכן חבירו לא יוכל לזכות אם לא זה, וזכות של זה תלה בזה כמו במגביה מציאה, דאם לא יזכה א' נעשה כמו שמונחת ע"ג קרקע, אבל אם יוכל לזכות אחד בלא זכות חבירו ל"א מגו כו' ע"ש, ונמצא היכי דשייך מגו אמרי' ישלד"ע, א"כ לר"י דא"ש פסח על יחיד, לא יוכל לעשות בלי אחר, ובעל תמץ לחוד לא יוכל לשחוט פסחו וצריך ע"כ לאחר ואמרי' ישלד"ע, ושפיר לקי שוחט אם הוא של א' מב"ח ול"ש הת"ס דתלוי באחרים, ואי דלא לקי דאשלד"ע, ז"א דישלד"ע, ועובר השוחט בב' לאווין, ושוב לא שנה הכ' כמהרש"א, דצריך לעבור בב' לאווין כיון דלקי דישלד"ע, ושפיר דריש ר"י זבחי לתמיד, דלדידי' ל"צ קרא להכשיר הפסח, דבלא"ה כשר מדלא שנה הכ' דצריך לעבור בב' לאווין:
ע"יל בפשיטות קו' או"ח על ירו' למה דחק דפסח כשר מזבחי, אמאי ל"א מדלא שנה לעכב, דאכתי תקשה נימא כ"מ כו' ועכצ"ל דשא"ה דגלי קרא זבחי, וכתוס' תמורה ושפיר נקט טעם דזבחי:
ובקו' שאג"א דשוחט פסח הוי הת"ס ומכח זה הוכיח דבחמץ שקיבל אחריות א"י לבטל, דבאמת דהגל"מ לאו כממון רק דגלי קרא לא ימצא כפסחים ה': ורק לחובתו ברשותו לעבור בב"י אבל אינו שלו דלאו כממון דמי, ואיירי הא דשוחט עה"ח בקע"א, והנה לטו"ז ת"מ סק"ד דלר"ש דגול"מ כממון, א"כ אין כאן חידוש בחמץ יותר משאר דברים דהוי כממון ע"ש, והק' הפמ"ג דהא בגמ' פריך לר"ש דגול"מ כממון למ"ל לא ימצא, ומשני הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותא קמ"ל, הרי דאף ר"ש מודה דבאיתא בעין לאו כמ"ד, וכ' ביד אפרים דרק אי לא רבתה תורה בחמץ דהוי כממון הוי חילוק בין בעינא לליתא, אבל כאן דגלי לא ימצא אף בבעינא גול"מ כמ"ד שוב גם בעלמא כן ואין חידוש בחמץ ע"ש, וכן משמע בסנהד' קי"ב: דאף בבעין גול"מ כמ"ד לר"ש כמ"ש הקצה"ח שפ"ח סק"ז, וע' ברוך טעם סוגי' דגול"מ, וא"כ לר"ש מהני ביטול בחמץ שקע"א דהרי גול"מ כמ"ד ואין חידוש, ול"ש סברת שאג"א, א"כ חוזר וניער הקו' דהוי הת"ס, ור"ש בעצמו סובר במשנה דס"ג, דשוחט על חמץ לוקה, אך באמת ל"ק כמ"ש במקו"ח שם כיון דהתרו בו וקיבל התראה בודאי לא ביטל דאל"כ הי' טוען ע"ש, וראי' לדברי' מתוס' יבמות קט"ז. ד"ה הכא הא דבזוממין לא חיישי' לגמלא פורחא דהי' להם ליטעון כך ע"ש, אכן שוב יקשה כיון דמשנה איירי אף ביש חמץ לא' מב"ח לוקה השוחט והא' מב"ח אינו לוקה כתוס' הנ"ל, ושוב ק' איך לוקה השוחט דהוי הת"ס שמא ביטל א' מב"ח שחמץ שלו, ואי"ל דהתרו בו דהא אינו לוקה כנ"ל ונסתר תי' המקו"ח, וגם תי' השאג"א ל"ש לר"ש דגל"מ כמ"ד מהני ביטול, ומצאתי בפמ"ג בפתיחה לפסח שם שכ' כמקו"ח ונתקשה ג"כ בא' מב"ח כנ"ל:
ונלפע"ד למ"ש במנ"ח מ' פ"ט דלמ"ד שה לבית אבות דאו' וצריך להמנות על קטן, אי יש חמץ לקטן והוא מב"ח לוקה השוחט, דהוי כגדול שיש לו חמץ כיון דשה לב"א דאו', וע' פסחים צ"א. דר"ש הצריך הפסוק דאיש לב"א דאיש זוכה ואין קטן זוכה, וע' קידושין מ"ב. ותד"ה איש, דשה לב"א דאו' וצריך להמנות עלי', וקמ"ל קרא דאין קטן יכול לזכות לאחרים דאין יד לקטן ע"ש, ומיושב לנכון קו' שאג"א, דלר"ש בשה לב"א דאו' משכחת ששחט על חמץ של אחד מב"ח כגון דאית לקטן חמץ, וקטן א"י לבטל ולהפקיר:
ולא ילין רש"י יכול אף על המערכה, ע' משכיל לדוד וקול הרמ"ז ריש ברכות, ומנ"ח מ' צ' בזה: