ל"ת, ראיתי לרמז בזה מ"ש תוס' חולין י"א: ד"ה ליחוש, דהא דסנהד' ע"ט: הנסקלין בנשרפין נדון בקלה, ול"א בת"ר דממיתה למיתה ל"א ב"ר, וי"ל הטעם ע"פ ר"ן חולין ס"ד. באין לוקחין בצים מנכרים, דלב' מיעוטי חיישינן מיעוט טמאים ומיעוט טריפות ומגרעין כת הרוב, ועכו"פ ט"ו סק"ג דמה"ט מחמירין בספק נפל משום מיעוט נפל ומיעוט טרפה וכן בס"א סקי"ד. (ועמנ"ח מ' ר"ס בלאו מקלל או"א וחתן סופר שי' רוב בח"ד) וכל רוצח דל"א שמא טריפה דאזלי' ב"ר, וכשנתערבו נסקלין בנשרפין צריך עוד רוב והוי ב' מיעוטי, מיעוט טריפות ומיעוט נסקלין ול"א ב"ר, ומה שחלקו על כו"פ בהבנתו בר"ן דלא איכפת בב' מיעוטי דא"כ ג"כ ב' רובא, מה לי חד מיעוט נגד חד רוב, או ב' מיעוטי נגד ב' רובא, ואי אמרי' רוב מטעם ודאי הטענה נכונה אבל אי כשטמ"ק ב"מ ו': דרוב רק ספק, והתורה התירתו והוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דדוקא נגד חד מיעוט אזלי' ב"ר, ולא נגד ב' מיעוטי, וזה שרמז ל"ת אחרי "רבים לרעות" ב"פ לרעה, אחרי רוב כגון נסקלין בנשרפין, ול"ת על ריב זה לנטות, שצריך לנטות אחר דעת נוטה שהסברא מחויבת לילך ב"ר ואין חילוק בין חד מיעוט לב', לא תאמר כן כי א"ה אחה"ר מצד סברא, רק אח"ר להטות, כי מספק עליך להטות אחה"ר ע"פ חידוש, ואין לך בו אלא חידושו דרק נגד חד מיעוט:
באוה"ח כ' לפמ"ש בסנהד' י"ז. אם כולם חייבו זכאי אם יראה א' מדיינים שכל חביריו פתחו לחוב והוא חושב שזכאי, ויתחכם שאם יאמר זכאי שהוא האמת לדעתו, הנה יצא חייב כי רוב מחייבין ויהי' היפך דעתו, ויתחכם לומר חייב וממילא יצא זכאי, בא הכ' לומר שאל יתחכם רק יאמר כפי שדעתו מסברת ע"ש. ובס' דברי יוסף פי' בזה בשבת י': כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו', ונתקשה הב"י חו"מ ר"ס א' על כפל אמת לאמיתו, ועט"ז, ולאוה"ח הכונה שאסור לומר היפך דעתו אף שכונתו להוציא דין לאמתו, ע"י שיאמר בשקר וממילא יבא לאמת, ודייקו אמת לאמיתו שצריך שיהי' פיו ולבו שווין ויאמר מה שבדעתו, ועמנ"ח מ' ע"ז אות ז' שנסתפק ג"כ אם ראו כולם לחוב, ובאותו יום ראו קצת בשכלם זכות אי מותרים לומר הזכות ועי"ז יהרגו אותו ע"ש, ובמח"כ לא ראה האוה"ח, וע' לקוטי אורות תהלים (ק"ה ב"ט). ובאמת גוף הספק לא יכולתי להבין, הרי לא אמר עדיין טעמו רק יש לו ללמד עליו זכות ואולי כולן יסכימו לו, וא"כ איני בירור דע"י שיאמר הזכות יהי' רוב לחוב ויהי' נידן, דאפשר דיודו לו, ופשיטא שצריך לומר דעתו לזכות וצ"ע דברי'. וע"ע בע"נ נצבים תקס"א. וגוף הדבר דכולם מחייבים זכאי קשה להבין, למה יהי' חוטא נשכר יותר ממי שהרג בלי התראה, או בעדות מיוחדת שמכניסין אותו לכיפה עד שמת מאליו בסנהד' פ"א: וזהו פטור מכלום, וע' בהגהות מהרצ"ח וצ"ע דברי', ולעיל בא (י' כ"ב) - וכן מפרשים בסנהד' צ"ח. אין משיח ב"ד בא אלא בדור שכולו חייב או זכאי, מה"ט דכולה חייב ג"כ זכאי:
ובמקור ברוך דף תרפ"ט הביא בשם ס' קהלת יעקב ע' פטר בשם הרמ"ה סנהד' שאמר הפשט על הא דסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, הפשט להיפך שהורגין אותו מיד ואין מלינין את דינו עד למחר, כי בודאי לא יראו בו זכות עוד יען שכולם הסכימו לחוב, ופשט פוטרין לא שפטור רק כמ"ש בשבועות ל"ט. שפרש"י פוטרין אותו "מחייבין אותו" ע"ש, וגם אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ברכות ל"א. ועירובין ס"ד. שיגמר ראייתו ועניני' עמו, וכן נפטרו זקני ירושלים סוטה מ"ח: שפי' גמרו ענינם, וכן אומרים על המת נפטר, ברכות י"ז. תמורה ט"ז. שפי' שגמר עניני' עם העולם, וז"פ הפטרה סיום, וג"כ הפי' בדיינים פטור פי' שנגמר עניניו, וביבמות ק'. ופוטרים אותה, וכן כאן פי' פוטרים אותו כלו' מחייבין אותו מיד ואין מלינין עד מחר. וגם ראי' מר"ה כ"ו. תו לא חזי לי' זכותא, ולהפי' הפשוט מה איכפת לן אם יראו כולם לחובה הא אז ממילא פטור וע"ש בטו"א, אבל לפי' רמ"ה א"ש, והוא דבר חדש והוא להיפך מכל הפו' ור"מ פ"ט ה"א מסנהד' דפוטרין אותו ממש, וע"ע בתו"ת כאן:
ובגמ' הנ"ל אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה, ובמד' כגון יחיד ורבים הלכה כרבים, ופי' הר"ר העשיל ז"ל, הלוית אורחים גדול מאד, והמלוה יאמר הפ' כי מלאכיו יצוה לך, סו"ת יוה"ך, והוא שם השמירה, ונוטריקין יחיד ורבים הלכה כרבים. עי"ל מ"ש שמתוך כך זכרהו, וק' ל' מתוך, רק אם אומר לחבירו אף דבר פלא ישכח, אך אם אומר בעת הפרד ממנו והתחיל לומר לו, ובעוד לא גמר הוצרך לנסוע וטבע להשתוקק לדעת את הגמר, וז"פ מתוך ד"ת שלא גמר דברי' ועי"ז חושב מה ששמע, ומשים על לבו לזכור גמר הדבר:
ובדהי"ב (ז' י') וביום כ"ג לחדש וגו', ובמ"א (ח' ס"ו) אומר ביום השמיני והיא כ"ב לחודש, הביא הרד"ק מרז"ל כי ביום הז' נטלו רשות ממנו ולא נסעו וחזרו ונטלו רשות למחר, והוא במו"ק ט'. והר"ן חולק הא דצריך לחזור וליטול רשות מרבו אי לן, דוקא שלא אמר לו שרוצה ללין אבל אם הגיד לו א"צ ליטול רשות, וכ"ז השמיטו הר"מ וטוש"ע רק הרמ"א הביאו בסי' רמ"ב סט"ז וע"ש בט"ז וש"ך מה שהק' על הר"ן ומנ"ל לחלק כן, וראיתי באומר השכחה להגרי"פ אות מ"ז די"ל דסתם הנפטר הוא מתוך דבר הלכה, וכ"ש תלמיד כשנפטר מרבו בודאי הרב יאמר לתלמידו איזה דין להלכה, ומצינו בשבת קל"ז: ויבמות ל"ו. א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי, לצפרא הדר בי', וכה"ג נמצא עוד ביצה כ"ד: אנא ולוי הוינא קמי' דרבי כי אמרה להא שמעתא, באורתא מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל, אנא דהוי בי מדרשא הדרי בי, וכן בבכורות ל"א: הא מילתא איקשי' לי' לר"ש באורתא ושני' בקדמותא, הרי בתלתא אתחזק, שכן רגילות לשית לב לחזור על מה שעסק מכבר לידע בצפרא אם עומד בדיבורו, ואשרי לדיין שמחמץ דינו עסנה"ד ל"ה., וזה טעם תלמיד שלן צריך לפטור מרבו עוד הפעם כדי שידע שנתקיימו דברי' של רבו שא"ל אמש, ואם הדר בי' יאמר לו רבו. ועתה מבואר חילוק הר"ן דז"ש כשלא א"ל ללין אז נתיאש רבו וסבור שכבר נסע מזה למחוז חפצו, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות שרוצה ללין בעיר, אין צריך לחזור ליטול רשות שהרי אם חזר הרב מדברי' יכול לשלוח אלי' להורות לתלמידו, ועי' שו"ת בנין ציון סי' ע' ביאור רחב לסוגי' זו:
ל"ת ע"ר לנטות, ערש"י ובסנהד' ל"ו. ד"נ מתחילין מן הצד, וכ"ז מצד חמלה כחינוך מ' ע"ז, אבל פתח הגדול בזכות אפשר דא"ע בלאו עמנ"ח, ובבל"ע דרוש ז' דאין ה' נוהג בר"ה כן אלא הוא נותן קולו ומודיע סברתו לזכות ישראל קודם שידבר א' מחילו, ולא יניחם לסדר טענותיהם קודם דלמא ימצאו טענות חזקות נגד ישראל, ועמנ"ח אות ז' דאין למדין מדברי אגדה, ובשו"ת רדב"ז ש"ח שאלת בל"ת כו' ודרשי' ל"ת על רב מופלא וק' וכי א' מסנהדרין שראה המופלא טועה לא יוכל לחלוק עלי', ולא עוד אלא שעובר בלאו והא כ' מדבר שקר תרחק, תשובה, אין אזהרה זו על הקטן שלא יחלוק על הגדול בדין אלא עיקר אזהרה על הגדול שלא יתחיל ויאמר דעתו תחילה דלמא יפתח בחובת הנידן ושאר סנהדרין קטנים ממנו לכבוד המופלא לא יחלקו עליו, לפיכך יתחילו מצד, כי שמא לאחר שישמע טענותיהם יהפך בזכותו אע"פ שבתחילה הי' כוונתו לחובה, מיהו אם רוצה הקטן לחלוק על הרב הרשות בידו, ושיעור הכ' כך הוא, לא תתחיל לדבר כי שמא לא יענה על רב ונמצא תתחייב שלא כדין ואזהרה על הגדול, וכ"כ בשם ר' דוד תלמיד הרמב"ן, וא"ת דהא בד"מ מתחילין מגדול, ולפ"ז צ"ל דהכא בד"נ מיירי, והלא הקרא איירי נמי בד"מ דכ' לנטות דבעינן ב"ד נוטה אפי' בד"מ בריש סנהד', וי"ל דקרא איירי בד"מ וד"נ, אבל דרשא דל"ת על רב מיירי רק בד"נ דבעי ושפטו העדה והצילו, א"נ דכ' על רב וקרינן על ריב וסתם ריב ד"נ, ואיכא תנא דס"ל דכולה קרא בד"נ ולא בד"מ עכ"ל:
ויש להעיר בדין דבר חשוב שאינו בטל וזה רק מדרבנן, עט"ז יו"ד ק' סק"א, והכו"פ שם העיר מתוס' מעילה כ"א: ד"ה פרוטה שהק' ולבטל הפרוטה שנפלה ברוב ותי' דמטבע חשוב ול"ב, ונ' דמה"ת ל"ב. ובשאילת יעבץ ח"א קנ"ח הביא ראי' מהפסוק ל"ת על רב, דילפי' שלא יאמר המופלא שבסנהדרין דעתו בתחילה למען לא יחלקו עליו דהוא דבר חשוב ול"ב, ומוכח דמה"ת ל"ב ע"ש, אבל אף דמן הדין שלא יתבטל, רק מ"מ בטל מה"ת דבר חשוב שהרי מעורב במינו, וגם המבטל הוא דבר חשוב ואין חשיבות להאיסור יותר מההיתר וזה תינח בכל מקום, משא"כ בהך דל"ת על רב, דהבטל ר"ל המופלא שבסנהדרין חשוב יותר משאר הדיינים ומה"ת ל"ב, וא"כ במטבע של ע"ז במטבעות של היתר בטל מה"ת שהמבטל ג"כ חשוב, אבל בנתערב פרוטה של הקדש בפרוטות חולין, דבהקדש עליו להוסיף חומש, הרי דחשוב יותר ממטבע של חול שפיר כ' תוס' דמה"ת ל"ב עי' בירחון המגיד ש"ז חו"ט:
וראיתי לפרש בגיטין נ"ז. בבר קמצא דאכל קורצא וכו, ענותנותו של ר"ז החריבה ביתינו ופרש"י סבלנותו וע' הגהות רצ"ח דהו"ל צדקתו או חסידותו, ולפמש"ל א"ש דנראה מגמ' שרצו להרגו שרדף אחר כלל ישראל והבא להרגך השכם להרגו, ור"ז לא רצה להרגו, והם לא רצו לחלוק עליו משום ל"ת על רב, וק' איך הגיד דעתו תחילה הלא ד"נ מתחילין מן הצד, וצ"ל שהי' עניו והחזיק עצמו מן הקטנים ושפיר ענותנותו החריבה ביתינו. וי"ל בפשט ל"ת על ריב, כשתרצה למנוע מריב ומחלוקת, לא תענה למי שהתחיל עמך לריב ולהתקוטט ועי"ז המחלוקת תשקוט, וכמ"ש במשלי (כ"ו ד') אל תענה כסיל כאולתו:
אחרי רבים להטות, בויק"ר פ"ד, גוי א' שאל כ' אח"ר להטות ואנו רוב ואתם חייבים לילך אחרינו, ויש כמה תי', א', בדבר הברור אפי' אלפי אלפים אומרים כנגד אין שומעין להם, ואנו ראינו בה"ס וקבלנו התורה ואין שום ספק שייך בזה. ב', ישראל יש להם דין אשה ובעלה ול"ש רוב. ג', אנחנו בנים ול"ש רוב בבן. ד', דיש לנו חזקה מכח אבותינו וחזקה מכח סברא עדיף מרוב (וכחזקה א"א פורע תו"ז, עמהרי"ט ח"ב אה"ע כ"ז, וכסף נבחר רוב אות ל"ו). ה', ע"י מילה ול"ש ביטול בדבר הניכר. ו', בנועם אלימלך במדבר לפמ"ש ביומא כ"א: כ' והיו מספר וכ' אשר לא יספר כאן בעושין רש"מ כו', ואם ישראל דבוקים בה' קיי"ל צריך ס' נגד הדבוק ול"ש ביטול, משא"כ באין עושים רש"מ יבטלו. ז', ישראל יעמדו לתחה"מ ונעשו המרובים והוי רוב ישראל. ח', הדין דבר שבמנין ל"ב וישראל נמנו כמה פעמים. והחי' הרי"ם ז"ל תי' קו' תוס' ב"מ ו': ד"ה קפץ א' מן המנוים דיבטל ברוב ואף דהוי דבר שבמנין ול"ב, זה הוי רק מדרבנן ע"ש, ותי' דבדבר שהוא מצוה מה"ת למנות ל"ב מה"ת, וישראל ג"כ מה"ת נמנו ולכן לא יבטלו ברוב עכו"ם, וראיתי בשו"מ רביעאה ח"ב קל"ז שהק' דבהזאת פר ושעיר שמצוה מה"ת למנות ואפ"ה בעירה דם הפר לשעיר ונחלקו במנחות כ"ב. אי עולין או מב"מ ל"ב, והרי שם דבר שבמנין מה"ת ול"ב, וגם לפ"ז בנרות חנוכה שמדרבנן מצוה למנות מהראוי שלא יתבטלו, וע' או"ח תרע"ג ס"א בזה, ובס' דבש לפי, ובאר שלמה מער' ר' אות ה':
ובחינוך מ' ע"ח כ' ג"כ כזה דל"ש רוב רק כששני הכתות החולקות יודעים בחכמת התורה בשוה, ולא כשכת א' מועטים בחכמה ל"ש רוב, וע' תענית ל': וירו' פ"ג ה"ד דלא משמע כן וע' בתורה תמימה כאן. ובאמת הוא גמ' ערוכה ביבמות י"ד. ב"ש מחדדי טפי ע"ש ובמנ"ח ועמ"ש בשמות (א' י'): וגם ישראל קרובים להשי"ת כתהלים (קמ"ה י"ח) קרוב ה' לכל קוראיו, ורוב וקרוב אזלי' אחר קרוב ב"ב כ"ג:, וז"ש בואתחנן (ד' ו') ושמרתם מל"ת ועשיתם מ"ע, ולא תקשו אמאי לא נלך בת"ר עז"כ כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ועוד כי מי לנו גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, ואזלי' בתר קרוב. וז"פ בתהלים (י"ט ח') עדות ה' נאמנה, אך ק' איך יקוים אחה"ר להטות, ול"י אלהים אחרים, לזה אמר מחכימת פתי, ומחדדי טפי ול"א בת"ר, וע' ארץ חמדה על תהלים שם, וע"ע תוס' חגיגה ט"ז: ד"ה לא, ירו' ריש הוריות, ב"י חו"מ סוס"י י"ג, וכנה"ג, וגם ל"ש רוב רק כשפלפלו יחד ולא כשאין אומרים טעם, וע' במאמר עין התכלת להג' מראדזין ז"ל דף קי"ט שהאריך מאד בזה, בשו"ת דברי מלכיאל ח"א ל"ה, חבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ט ובספרו ימין ושמאל פ"ג בזה, נפ"ח או"ח תרל"ב, ותשו' הרי"מ יו"ד ט'. וגם רק אם הם פנים בפנים אבל לא מתוך הכתב וספרים, ולא תכריע ההלכה ברוב, וע' תו"ת, ושו"ת רלב"ח דף רע"ט וס' טל אורות עירובין מ"ו.:
והדין ג"כ שהמיעוט צריכים לבטל דעתם ולעשות כמו הרוב ואם א"א להכריע, בד"ת הלך אחר המחמיר ובדרבנן אחרי המיקל, ובזה כ' המנ"ח שהחכמים החולקים יכולים לעשות כסברתם, ובגט פשוט בקונ' הכללים כ' ג"כ דהא דאזלי' בת"ר רק כששני הכתות נו"נ יחד פא"פ, אבל אם רק נתנו דעתם בספרי הפוסקים, אף דרוב מסכימים לדעת א' ל"א בת"ר, דאפשר אם היו נו"נ הי' הרוב מודים למיעוט, וג"כ כ' בכוונת תוס' ב"ק כ"ז: בדיינים צריכים המיעוט לחזור ולקבל דעת הרוב, ובחות יאיר קמ"ז, שצריך ג"כ לחתום על פס"ד של רוב אף שלדעתם הוא שקר, וכ"כ בתומים בקיצור ת"כ אות קכ"ב, ובאורים י"ט סק"ד, ועשו"ת אבני חפץ ז', וע"ע ירו' סנהד' פ"ג הי"א, ובסנהד' ל'. דצריכים לשלם כל אחד שליש ובהגהות רצ"ח ברכות ל"ז., ונפ"ח או"ח קס"ח סי"א, ובשו"ת זיו הלבנון סי' ל"ח מזה, ובי"צ או"ח סי' ב' אות ו', וזה י"ל הפי' בפסקי תוס' תענית סי' ח' ת"ח דרכו להודות בין על אמת בין השקר, ע"פ הנ"ל דצריך להודות להדיינים אף שלדעתו הוא שקר, ועמ"ש בזה בפרד"י חיי שרה דף קס"ג., ומ"ש בהערות לדף קכ"א, ובס' מקור חסד על ס"ח סי' מ"ד כ' שהם שני פסקים, א', ממ"ש תוס' ז'. ד"ה וכל, ומזה הוציאו כי ת"ח מודה לחבירו ולא יקנטרנו. ב', משם ע"ב גשמים אין נעצרים אלא בשביל לה"ר, ע"ז כ' שלה"ר הוי בין על אמת בין על שקר, וע' פה"מ להר"מ אבות ספ"א שרק על אמת נקרא לה"ר, ועל שקר נקרא מוצא ש"ר, וצ"ע משבת ל"ג: בעון לה"ר אסכרא בא כו', כי ה' יסכר פי דוברי שקר, ובסנהד' ק"ג. לא יגורך רע ובמהרש"א ובב"ב קס"ד: כלך מלה"ר, וע"ע בדעת תורה סי' ד' וכ"ז, והגהות מהרש"ם על תענית, שו"ת דודאי השדה סוס"י ק"י, ילקוט החנוכי מאמר י"א, קובץ אהל תורה סי' ב"ה, נפ"ח או"ח קנ"ו, שו"ת בית נפתלי ל"ג, וילקט יוסף ח"ג סי' י"ז:
ובתוס' ב"ק הנ"ל שהק' אמאי א"ה בממון אחה"ר ליגמרי מד"נ, ותי' דאיכא חזק"מ ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, והק' אמאי בדיינים אזלי' ב"ר ותי' שאני דיינים חשוב מיעוט כמאן דליתא, ואינו מובן, ועתשו' מהר"א ששון ר"ז, וקונ' הספיקות לאחי הקצה"ח כלל ו', ותומים שם תי' דברוב לרדיא ומיעוט לשחיטה שניהם אמת דרוב קונים לרדי' ומיעוט לשחיטה ואם תדין כולם לרדיא אתה עושה עול בדין דישנם באמת אנשים הקונים לשחיטה, אבל בדיינים דא' טועה בודאי ויש כאן שקר, דאם חייב ל"י להיות זכאי ויותר מסתבר דיחיד טועה מרבים עש"ה, ועדיין אינו מובן היטב דהא דיחיד טועה יותר מרבים ג"כ אינו ברור כ"כ, דלפעמים רבים טועים, רק ברוב פעמים יחיד טועה יותר ושוב ק' דא"ה בממון אחה"ר ורק א"ש ע"פ ת"י כתו' ט"ו., ובעה"מ שם דהיכי דאיכא רוב וחזקה מוציאין ממון, ועפ"נ רפ"ב דכתו' וקו"א סי' נ"א, והטעם דהא דא"ה בממון אחה"ר משום חזק"מ וסמ"ל כנ"ל, והיכי דיש רוב וחזקה אוקי חזקה לגבי חזקה, וברוב מוציאין ממון, לפי"ז י"ל היכי דיש לתובע ב' רובא ג"כ מוציאין ממון דהא רובא וחזקה רובא עדיף, וא"ש דיש ב' רובא רוב דיינים ורוב פעמים יחיד טועה, וע"ע ש"ך יו"ד רמ"ב בהנהגות או"ה, ובס' בית יהודה פ' בחקתי - ותו"ת אות כ"ג:
ובמנ"ח אות ה', כ' דבב"נ אף דנהרג בדיין א', מ"מ אם ב' חולקין א' אומר זכאי וא' חייב אין הורגין מספק, ונסתפק אי הא דרוב לחיוב אפשר בב"נ ל"א בת"ר, אך אין סברא שיהי' ישראל חמיר מב"נ, ועפמ"ג יו"ד ס"ב מ"ז סק"א ומלה"ר רוב, ובנובי"ת אה"ע מ"ב כ' דלחומרא אף בב"נ אזלי' בת"ר ע"ש, ומיושב מאשת אב בב"נ דלמא לאו אביו, וע' נחלת יעקב בתשובה ג', שו"מ תליתאה סי י', וברית יעקב או"ח כ"א, והארכתי בזה בפ' חיי שרה דקס"ה., וישב רס"ט. ע"ש הרבה חדשות, ולתומים הנ"ל דאם ל"א בת"ר בדיינים המיעוט יכריע הרוב וזה שייך גם בב"נ, ואפ"ל גם בא' אמר לחוב אזלי' בתרי', דבישראל גזה"כ דאין א' מכריע לחוב, וכ"כ בחת"ס יו"ד ע', וע"ע בשו"ת שדה יצחק סי' א' דבב"נ אזלי' בתר חזקה וקרוב עש"ה: ובב"נ ל"ש קבוע דבישראל נאמר וארב לו, ויהי' הדין בט' חנויות בשר שחוטה וא' אמה"ח, אם לקח ישראל מקבוע אסור, ולב"נ מותר דאזלי' בת"ר, וכן להיפך בט' אמה"ח, בישראל אין לוקין דהוי ספק וב"נ נהרג, וג"כ אי נמצא ביד ב"נ הו"ל כלקח ישראל מקבוע, דאצלו לא נולד כלל הספק כי נבלה מותר לו, ומה לי אם נמצא ביד עכבר או ב"נ, וע' בזה בש"ך חו"מ רצ"ב סקכ"ט, קצה"ח סק"ב נה"מ סקי"ז, ורביד הזהב באריכות:
והפמ"ג בריש פתיחה לתערובות הק' בהא דחד בתרי בטל באו"ה דלא דמי לסנהדרין דאמרי' מיעוט כדליתא, אבל באו"ה דמותר לאדם א' לאכול שלשתם בב"א להרא"ש דנהפך איסור להיתר, ואפי' לפו' דאסור, רק חומרא דרבנן וא"כ פוגע בודאי איסור, ועי' מה שתי' בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד ק"ד וקכ"ט, גם י"ל דבסנהד' אמרי' דנתבטל דעת השלישי ברוב, והו"ל כאלו ג' הסכימו כאחת דאל"כ הוי שנים שדנו דאינו דין, וגם דמוכרח לבטל להשנים ואסור לעמוד על דעתו וליכא כלל מיעוט וכמש"ל, ועשו"ת מבי"ט ח"ב קע"ג, חו"י קמ"ז, וסנהדרי קטנה ב'. ועפרד"י וישלח דרמ"ה: בענין אי צריך רובא מכולה, והבאתי חת"ס או"ח ק"מ, וע"ל וארא (ז' כ"ב), חתן סופר סוגיא דרוב, ובירחון אוצר החיים שנה ט' חוברת ג':
ובפמ"ג בפ"א משער התערובות נסתפק אם היתר נפל לאיסור אי נהפך היתר לאיסור והוי כולה איסור ולוקה, והביא מ"כ ח"א פ"א דאין היתר נהפך לאיסור, וע"ש בח"ג פ"ה ד"ה באופן, פתיחה פסח ח"ב פ"א אות ה', הנהגות או"ה ב' אות נ', מ"ז תל"ט ה', תמ"ז י"ח דאין לוקה אם אכל א' מהם, ובשפ"ד ק"י ט"ו וט"ז ד"ה אמנם כ' דלקי, וע"ע בשו"ה כלל י"ד ד"ה ודע, ותפא"י בכורות פ"ט מ"ז, ובמל"מ פ"ז ה"ו ממעילה כ' ג"כ דל"א נהפך היתר לאיסור, ומצאתי בבית מאיר סוף מעילה שהק' הא קיי"ל סוקלין על חזקה ורוב עדיף מחזקה ואמאי לא יחייב מלקות וסיים בצ"ע, ובתשו' הרי"מ יו"ד סי' ט' וכ' ובפסחים מ"ג: כ' טעם דל"א נהפך היתר לאיסור דהא דילפי' ביטול ברוב מאחרי רבים להטות רק אם מיעוט סותר לרוב כרא"ש פא"ט, (סי' כ"ה ברוב ומיעוט מכחישין שבקינן מיעוט ואזלינן בתר רוב, וערא"ש פ"ז סי' ל"ח, ושו"ת הר"ן סי' י', ולח"מ פ"ט ה"ה מנדרים) והיינו דע"כ יהיה נוטה רוב אחרי מיעוט או מיעוט אחרי רוב, אמרינן דמיעוט צ"ל נוטה אחר רוב, ובנפל איסור ברוב היתר דאם לא יתבטל יאסר הכל, ויהיה הרוב נוטה אחר מיעוט, אמרינן אחרי רבים להטות, אך בנפל היתר לאיסור אף של"י היתר נהפך לאיסור, אעפ"כ יהי' אסור לאכול כל התערובות ואינו סותר כלל המיעוט לרוב ל"א נהפך, והוא כעין סברת התומים בדיינים כמש"ל, וע' בזה בס' מאה שערים שער ח', ובהסכמת הגר"י שור ז"ל שם. וע"ע ירו' תרומות פ"ה ה"א, פ"ח ה"א, ופי"א ה"ה, וגליוני הש"ס על ירו' זרעים כרך ב' אות ס"ה, וכ"ג אות מ"ו. וראיתי עוד בקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קס"ד שהק' מתוס' ב"ק ק': ד"ה אומר בבצל נימא קמא קמא בטיל באיסור, והא דלא אמרי' חוזר וניעור שנהפך היתר לאיסור, ואי נימא דהיתר לתוך איסור ל"א זה, ל"ש לומר קמא קמא בטיל, דאח"כ חוזר וניעור, וע"ש בס' קצ"ג שהג' מהרש"ם ז"ל מברעזאן דחה זה לפמ"ש בכו"פ סו"ס צ"ט הא דחוזר וניעור רק מדרבנן הרי א"א להקל עי"ז, אבל מתוס' בכורות נ"ו. סד"ה אין, דטעמא דק"ק בטיל לא יתכן דחוזר וניעור, ולעיל כ' דבימי משה לא גזר גזירה דרבנן, מוכח דחו"נ מה"ת, ועתוס' יבמות פ"ב: ד"ה נתן מ"ש רוב מבטלים המים במ"פ, מוכח דהיתר בטל ונעשה איסור, וע"ש בישרש יעקב וגם בתוס' ב"מ ו': ד"ה קפץ, פטור בטיל בחיוב, וערש"י עירובין כ"ד. ד"ה בטיל, וביצה י"ד: ד"ה מי, והגהות הגרב"פ או"ח תרע"ג: ובענין אם נתערב דבר מיעוט שאינו ראוי לצאת בו ידי חובת מצה ברוב שראוי לצאת בו אי בטל ברוב, שישלים זה שאינו ראוי לשיעורו, נתחבטו בו האחרונים, ובנפ"ח סי' א' והובא ג"כ בחי' מהרא"ך לאא"ז ז"ל או"ח סי' תרמ"ח כ' דאינו בטל וכמו טומאת משא בבכורות כ"ג. ובחלק"י קמא או"ח סי' ל"ב הביא כן מירו' רפ"ג מפסחים, וזקיני ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא סי' מ"ב כ' דל"ק מאו"ח תרכ"ו ס"א דסכך פסול בטל ברוב כשר, אך במג"א סק"ג כ' דלאו מטעם ביטול רק הלמ"מ דפרוץ כעומד כשר, ולכן אף שיכול להסירו בטל, וע' בזה בתפא"י פרה פ"ט אות ג', סו"ס שער שמעון דף כ"ט ע"ד תשובה מהגרע"א ז"ל בזה קובץ שע"ת ח"ד סי' כ"ו, שו"ת הרד"ד מ"ת או"ח באמרי כהן סי' י"ז, בכורי שלמה או"ח סי' כ"ה אות ל"ז ובהסכמות שם, חדות יעקב תנינא סי' ו', משיב שלום סי' קנ"ז ור"ב ע' היטב בכ"ז כי היא אריכות גדול':