Pardes Yosef, Exodus 23:4

כי תפגע שור איבך או חמרו תעה, עפרד"י וישב דרע"ב., ויל"ד דהו"ל שור או חמור איבך, ול"ה צ"ל חמורו, וראיתי דאי' בב"מ ל'. מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זה אבידה, פרה רצה בין הכרמים ה"ז אבידה, וק' אמאי ל"א פרה וחמור רצין, וכן ק' על הר"מ פט"ו ה"ב מגזילה חמור או פרה רועין כו', אבל אם מצא חמור כו', ובה"ג חמור או פרה רועין באפר ראה פרה רצה כו', וי"ל ע"פ רש"י ישעי' (א' ג') ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, כי שור יודע בעליו וחמור אטום בדעתו ואינו מכיר רק האבוס שלו, ואפ"ל הא דמחלק גמ' בין אפה גבי דברא אי גבי מתא, דוקא בשור ופרה שמכירים בעליהם וכיון דאפה גבי מתא לא נקרא תועה אבל חמור לעולם תועה, וזה שרמזה תורה והפסיקה בין שור לחמור לחלוק דחמור נקרא תועה, אף שאפה גבי מתא או מצא ברה"ר ולא כן בפרה:
וע' חינוך תקל"ח ותקל"ט דמ"ע ול"ת, השב תשיבנו לו, ול"ת להתעלם בתצא (כ"ב א'), ובר"מ פי"א מגזילה, וחו"מ ה' אבידה, ובפי' רא"ש נדרים מ"א: תורה לא ציותה לרפאות בהמה ש"ח, ובס' טל תורה תמה מב"מ ל"א. דכל ענין הצלת ממונו ש"ח בכלל השבת אבידה, ובאמת הוא קו' הרשב"א שם, וי"ל דרא"ש מיירי לא שהבהמה מסוכנת למות, רק שלא תצלח עוד למלאכה, ולא חייבה תורה להשביח חפץ חבירו, אבל היכי שתמות אם לא ירפאנה חייב:
וכהן באבדה בביה"ק אינו מטמא, שטומאת כהן עול"ת, ובב"מ ל'. ב' טעמים, א' אעדל"ת ועשה. ב' לא דחינן איסורא מקמי ממונא, ולטעם אעדלתו"ע אם עבר חולקים ריב"א ופו' בחולין קמ"א. אי לוקה דדחי עכ"פ הל"ת, ולטעם ב' לא נדחה כלל ולקי בעבר והנמ"י הביא שם פלוג' אי הוי בעידנא בביה"ק דהתחיל במצוה, וענבי"ת אה"ע קמ"א, ובשטמ"ק כ' הטעם דלא דחינן איסורא קמי ממונא ככתו' מ'., דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, היינו עשה דיכולין לעקור א"ד לל"ת, ה"נ עשה דממון אם האובד אינו רוצה שישלם לו אין להמוצא חיוב אין דוחה, ובשו"ת שערי דעה ח"א נ"ז כ' דאע"ג דעשה דוחה לא תעשה החמור מעשה, היינו מפני שעיקר כוונתו לקיים המ"ע ולא לעבירת הלאו, והו"ל עבירה ל"ת דוגמת אי אפשר ולא קא מכוון דקיי"ל בפסחים כ"ו. דפטור ומעתה ז"א אלא במצות שבין אדם למקום שעיקרו באין בכוונה לצאת, ואפילו למ"ד מצוה אינה צריכה כונה היינו מפני שסתמן לשמן קאי, אמרינן שכוונת המ"ע מתיר העבירה שהרי אין מכוון לעבור רק לקיים, מה שאין כן מ"ע דממונא דאשכחן אפילו מחשבה לתועלת עצמו אינה פוסלת בזה, משו"ה אין דוחין שום ל"ת החמור מעשה, ועמ"ש בפרד"י בראשית דף א':
וראיתי בחכמת שלמה חו"מ תכ"ו שחידש דאם אינו לפי כבודו א"ח להציל חבירו אם טבע, וגמ' קרי לי' רק חסיד שוטה ולא רשע ע"ש, והוא פלא לומר כן וגמ' מפורשת בסוטה כ"א: דאף באינו לפי כבודו צריך להציל, וע' בס' טוב עין דף מ' בזה, וע"ע בשבועות ל': ת"ח באיסור חייב להעיד דאין חכמה כו' וכבוד התורה נדחה מפני איסור, ועמ"ש בכל"ח תצא אות ז' שחולק עלי'. ועשו"ת בשמים ראש קי"ח וקומץ מנחה מ' רל"ז דמאבד עצמו לדעת אין חייבין להצילו, ובאמת בתשו' מהר"מ מרוטנבערג ל"ט, והובא ברביד הזהב כ' להיפך ואין לדמות גופו לממונו, ואפי' צוח אל הצילני מחויב להצילו, וע"ע ברכ"י או"ח ש"א ס"ו, ישועות ישראל חו"מ כ"א, ועפרד"י נח דס"ה. מ"ש בזה, ועסמ"ע תכ"ו סק"ב, פ"ת יו"ד רנ"ב סק"א מג"א תקע"ד סק"ו, ס"ח תרע"ד תפא"י כתו' פ"ז, אות נ"ו, שו"ת חבלים בנעימים ח"ג ק"ח, ומ"ש בפ' יתרו (ב' י"ג), ובקובץ כנסת חכמי ישראל סי' קט"ו:
ובסה"מ ל"ת רצ"ז שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפשות, וע"ש מ"ש הגר"ח העללער שליט"א שהביא ג"כ כ"מ פ"א הי"ד מרוצח בשם ירו' דמותר להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו, ותמה למה השמיטו הר"מ וש"פ, ומסנהד' ע"ג. מבואר להיפך, והעיר בזה בשו"ת יד אליהו מלובלין סי' מ"ג, אבל מחי' הר"ן סנהד' שם שהק' כיון דמצוה להרוג הרודף כדי להציל הנרדף ל"ל קרא דל"ת על דם רעך, ותי' דמקרא לא שמעי' אלא במי שברור לו שרוצה להרגו, וכן ברור לו שיטבע אם לא יחוש לעזרו, ואיצטריך קרא ל"ת אף על ספק ע"ש, ולפ"ז אין סתירה לירו' מסנהד', והא דהביא הפ"ת בחו"מ שם בשם ס' אגודת אזוב דמש"ס דילן מבואר לא בירו', והוא מנדה ס"א. והביאו תוס' משאלתות דפי' שמא הרגתם ואם אטמן אתכם חייבתי ראשי למלך כו' וכן הביא ראי' זו ביד אלי', אבל ז"א חדא דבמהרש"ל שם כ' אין ראי' מכאן להציל ההורג אפי' בעת שבטלו ד"נ מ"מ אסור להציל, וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם, אלא להכי שרי להציל דספק הוי וס"נ להקל ע"ש, ובחו"י קמ"ו העיר ג"כ משם, וכ' דאפ"ל דכל שנתפס ע"י רציחה ובזמן הזה שאין בידינו עכ"פ לא נפעל להצילו וכו'. ועס"ח תרפ"ג, כ' במשלי (כ"ח י"ז), אדם עשק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אם רוצח בורח אלין אל תקבלהו, בין יהודי בין נכרי כמעשה דר"ט. בנדה ובשאילת יעבץ ח"א מ"ג כ"כ מקרא הנ"ל מדנפשי', מלבד זה התם הסכנה בשעת מעשה ל"ה ברורה כ"ב וגם בלא"ה אין ראי' דהתם אם יוודע שהוא יטמין אותם, אז גם הוא לא ינצל ובכה"ג פשיטא דלא ניתן לדחות, וע"ש בח"ב ט'. ובחו"י הוכיח מב"מ ס"ב. כירו' דדוקא בשתיהן ימיתו ודאי, משא"כ בספק י"ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי הרי מחויב להכנס לס"נ אפי' בספק הצלה, וע' רדב"ז ח"ב בלשונות הר"מ סי' רי"ח וח"ג תרכ"ז, אמנם גוף הירו' בתרומות סופ"ח עד דאנא מקטל כו' דפי' או אני אהרוג או אני אהרג אלך ואציל אותו. ולע"ד שהראשונים פי' פשט אחר בירו' שמוכח להיפך, והק' רשב"ל עד דאנא קטל פי' אם אלחם אתם, וטרם שאהרגם אנא מתקטל, יוכל להיות שיהרגוני ולזה איני מחויב כלל, אנא אזל ומשיזוב לי' בחיילא, מוטב לי שאפדנו בממון וכך עשה אזל לפייסן, ומעתה כמובן לק"מ על הא דהשמיטו הפו'. וע"ע תוס' ע"ז כ"ז: ד"ה יכול, ר"מ פ"ה ה"ד מיסוה"ת ומל"מ, ומרה"פ ירו' פ"ג מסנהד' ד"ה אילו, וי"ל דגם ירו' סובר דאינו מחויב להכניס א"ע בסכנה להציל חבירו רק פליגו עד"ז דר"י ס"ל דגם אינו רשאי כר"מ, ור"ן ס"ל כתוס' דאם ירצה רשאי, ולזה הערני אחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א. ומ"ש הלח"מ שם מר"ן שבת מאלישע ודניאל כבר כ"כ בס"ח תשפ"ז והוא מברכות ל"ג., ועט"ז או"ח ס"ו סק"א, ורדב"ז ח"ד צ"ב. ודניאל ראה שהדור פרוץ וראוי לגדור גדר ולפמשה"ד עביד, ומהא דאמרו המרגלים לרחב נפשינו תחתיכם הרי דהבטיחו לה שיכניסו עצמם לסכנה להצילה, אפשר דרק מחמת יראה אמרו כן ולא לאמת, וע"ע בס"ח רי"ט ובאזולאי ומקור חסד שם, ובמשנת חסידים, ומהרי"ק שורש פ"ח, ובס' אמרי כהן מקץ דקל"א, ופרד"י נח רס"ה וע"ע ירו' סנהד' פ"ח ה"א, ובס' טל תורה על ירו' דף מ"ח., וע"ע א"ר או"ח שכ"ט, וש"ע הרב שכ"ט ס"ה: