ותכלת רש"י צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירק, וכ"כ במל"מ פ"ח הי"ג מכלי מקדש שתכלת הנזכר בכ"מ הוא נצבע מחלזון, וכ' רש"י מנחות מ"ב. שעולה מארץ, ובשבת ע"ד. כ' רש"י שהוא דג קטן וא"כ הוא בים, ובסנהד' צ"א. כ' רש"י שהיא תולעת שעולה מים, וכ"כ במגילה ו'. וכ"מ מירושלמי שבת פ"א ה"ג שכ' שאין בו גידים ועצמות, ור"מ פ"ו ה"ב מבכורות, וע' תפארת ישראל בכללי בגדי כהונה, שהביא ג"כ ר"מ פ"ב ה"ב מציצית שהוא דג שמראיתו תכלת ודמו שחור כדיו ומצוי בים המלח, ועי' גם כן בתוס' יבמות קי"ד. ד"ה וקסבר, וענבי"ת או"ח ג' מזה (אם כן יש בריות בים המלח, לא כמו שיחשבו העולם שלכך נקרא ים המת שאין בו בע"ח) והק' הרי ים המלח היה בחלקו של יהודה כיהושע (ט"ו ב'), וחלזון הי' בחלק זבולון כמגילה שם, ועו"ק דבשבת כ"ו. ציידי חלזון הי' מסולמא דצור ועד חיפה, ומקומות הללו הם עוד עד היום על שפת ים הגדול, והם כנגד חלקו של זבולן, ובערוך חלזון הביא מד' בשלח שחלזון הוא בריה שיש לו נרתק על גבו וצובעין מדמו פורפור בלויא ע"ש, וכן מצאתי במד"ר תבא החלזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו ע"ש, ובזה"ק ווילנא בנצוצי אורות מאזולאי בפ' תרומה קמ"ט: תכלת נונא דימא דגונוסר דאיהו בעדבי' דזבולן, והק' דים גינוסר בחלק נפתלי, וחלזון בים הגדול שבחלק זבולן, והרמ"ק תי' דלאו בים הגשמי מיירי אלא בשל מעלה, ולע"ד לא דייקו דחלזון ל"ה גדל בים הגדול רק בים כנרת והוא ים גנוסר כמ"ש המתרגם ביהושע (י"ב ג'), ואע"פ דבקעת גינוסר ל"ה של זבולן ים גינוסר הוי שלו וכו', וע"ע זהר בשלח מ"ח: זבולן לחוף ימים ישכון וים כנרת הוה בעדבי' ומהכא אשתכח חלזון ותכלתא וכו', וע"ע בהעלותך ק"נ. בחלקי דזבולן ימים וכנסת ישראל אקרי ים כנרת ותכלת נפק מתמן, הרי להדי' דחלזון בים, ובס' מאמר שפוני טמוני חול מהג' מראדזין ז"ל תי' קו' הנ"ל דים כנרת ל"ה בחלק זבולן, והביא ירושלמי מגילה פ"א ה"א דב' מקומות היו שנקראו כנרת על שם שהי' מגדלין כינרים, והוא מין אילנות טובים כמ"ש בב"ב מ"ח., ופסחים קי"א:, וכ"'כ בב"ר פצ"ח כל חוף ים של טבריה נקרא כנרת ע"ש, ונראה דגם בחוף ים מערבי בחלק זבולן ג"כ הי' מגדלין כינורים, ונקרא גם כן כנרת, ומ"ש הר"מ דהוא בים המלח דרכו לקרוא ים המלח לכל הימים שאין מתוקים כמ"ש בתשובותי' סי' קנ"ד, - ובהקדמה לס' עין התכלת, ובתפא"י שם הביא ר"מ פ"ח מכל"מ דבתכלת שבבגדי כהונה ל"צ חלזון, וכ"מ בירושלמי פ"ז ה"ב משבת, ופלא שלא הביא ש"ס דילן בשבת ע"ד: ציידי חלזון קושרין ומתירין הרי להדי' שהי' חלזון במשכן, ומצאתי שהעיר בזה באב"נ או"ח ט"ו, ובהקו' שהבאתי בסמוך דלא הוכשר רק בשל טהורה, הוכיח דלא בעי' של חלזון דוקא וכשר אף בשאר צבעים, ושוב כשר אף בחלזון כסברות הב"י או"ח ל"ב, כיון דתולין במטלית שלא שייך בו כשר ופסול גם כל קלף חזי לכרוך בו, ובציצית אף דבעי חלזון דוקא, מ"מ הויין רק תשמישי מצוה וכשר של טמאה, ודוקא בשופר נסתפק הר"ן משום דזכרון קאתי, ולא כמג"א תקפ"ו סק"ג דבכל מצות בעי טהורה עש"ה, ובתשו' רמ"ע מפאנו ז"ל, ועבתשו' בשמים ראש סי' רמ"ג, ובס' דרישות ציון בתשובות רע"א, אבל בתוספתא פ"ט מנחות אי' תכלת בג"כ שעשאו שלא מן החלזון פסולה וצ"ע:
וראיתי עוד בס' פתילי תכלת פ"א שהקשה על מ"ש לעיל דאע"ג דבקעת גינוסר ל"ה של זבולן, ים גינוסר היה שלו, ובב"ק פ"א: ים טבריה בחלק נפתלי, וכ"ה בתוספתא שם פ"ו, הרי דים כנרת בחלק נפתלי ולא בזבולן, והאריך מאד בזה והדברים עתיקין ולא רציתי לכתוב בזה, ועשו"ת ישועות מלכו מהג' מקוטנא ז"ל או"ח סי' א' ב' ג', ויו"ד ע"ב, מענין תכלת בזה"ז, וגם אי לקבור בתכלת וע"ע בשו"ת אמרי דוד סי' קצ"ז דהוי לועג לרש ואסור לקבור בתכלת עש"ה:
וארגמן רש"י צמר צבוע מעין צבע ששמו ארגמן, והר"מ בפ"ח הי"ג מכל"מ כ' שמראה אדום, משמע שכל מין אדום כשר, עי' מל"מ, וראב"ד כ' צמר שארוג מב' ג' מיני גוונין ונוטריקן ארוג ג' מינים, וע' תפא"י שם בזה, וצ"ע משבת צ'. שארגמן מין צבע מיוחד הוא, וכ"פ רש"י שם ארגמן צבע שצובעין בו משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום:
ותולעת שני בר"מ פ"ח הי"ג כ' שהוא צמר צבוע בתולעת, ובפ"ג ה"ב מפרה ביאר יותר שהתולעת הוא גרעון שהוא אדום ביותר ונקרא תולעת מפני שיש כמין יתוש בכל גרגיר, והר"מ בפה"מ פ"ג מ"י מפרה כ' שהוא הצבע אדום שקורין קארמאזין, וערש"י ישעי' (מ'י "ח) כ' ג"כ שהוא צבע שנעשה מגרגרים שיש בהם תולעת, וע' תפא"י, ובנבי"ת או"ח סוס"ג דכ' ראי' מכאן דתולעת לאו דבר טמא הוא וע"ל בפסוק ה' ובירו' כלאים פ"ט ה"א מה תולעת שיש בו רוח חיים אף כל שי"ב ר"ח וצבעו אדום ומזה סתירה לר"מ, וצ"ל שנטה מירו' דלא הוכשרו רק דבר טהור:
ושש רש"י פשתן, והוא פשתן לבן הבא ממצרים עא"ע, וע' ישעי' (י"ט ט') ובתפא"י, ומה שמסיים בא"ע שש ורקמה במצרים עהדו"ע שט"ס וצ"ל שש ברקמה במצרים והוא ביחזקאל (כ"ז ז') וע"ע בט"ז י"ג, וברש"י בראשית (ב' י"א) נילוס נקרא פישון שמגדל פשתים, ובראשית מקץ (מ"א מ"ב) דבגדי שש חשוב במצרים, וע' יומא ל"ד: לובש כה"ג פילוסין, פרש"י בגדים שנעשו מפשתן של מדינת פילוסין, ופילוסין רעמסס כתרגום ירו' רעמסס פילוסא, וערע"ב יומא פ"ג מ"ז:
תחשים רש"י מין חיה ול"ה אלא לשעה בשבת כ"ח. וע"ש במהרש"א, וירו' שבת פ"ב ה"ג, ופ"ז ה"ב, וק' מנין שססגונא פי' על תחש דלמא שמו כן בארמי. ועו"ק למה עשה רש"י פי' על התרגום כאן דוקא, ואי' בשם ר"ר העשיל ז"ל דלכל בהמות וחיות קרא אדה"ר שמות ובדור הפלגה נתחדשו לשונות, ול' ארמי ג"כ נתחדש אז, ורש"י כ' דתחש ל"ה רק לשעה. נמצא דבדור הפלגה ל"ה תחש וגם עתה ליכא, וק' למה קרא התרגום ססגונא מנין לו לחדש שם זה, רק הול"ל כלשון המקרא. לכן כ' לפי שמתפאר, ובאמת אין זה השם של תחש, ובשו"ת מים חיים בקונ' אוצ"ח כ' דרש"י שכ' ולכך מת' ססגונא לא קאי רק על הרבה גוונים שיש לו, רק קאי גם על מ"ש ול"ה אלא לשעה, דבחולין ס'. כל מעשה בראשית לצביונים נבראו כרש"י בדמות שבחרו להם, וק' למה מתפאר תחש בגווני', הא כ"א בחר דפוס שלו ויפה לו גוונן שלו לכך פרש"י תחלה של"ה רק לשעה ולא מ"ב, ובזה יתרון לתחש, דאם הי' במ"ב הי' כאו"א בוחר בגוונן זה, וא"ש שמת' ששש כו', וע"ע במרגניתא דרב דבר נכון, ובירו' שם וקה"ר א' סכ"ח מין חיה טהורה הי', וע' מהרש"א דהי' בריה בפ"ע ל"ה ממש כמו מקומות אחרים אלא ספק, וכה"ג כ' תוס' יבמות פ"ג, באדרוגנוס ברי' בפ"ע, וע' קובץ בית מאיר תרצ"א סי' ג' תשובה בזה מדודי הג' מלאסק ז"ל, וע' גו"א, וס' זכרון יעקב, ושו"ת בית יעקב סי' מ"א:
ובקו' הנ"ל דרש"י כ' חיה ובשבת לא הכריעו, י"ל דבתנחומא מפורש דעת ר' יהודה שמין חיה הוא וכן בירו', ובחולין פ', כוי זה איל הבר לא הכריעו, והק' תוס' ולבדוק בקרנות, וי"ל דלא יכולים לברר חדודות וכריכות יפה, ומסתמא לא פליגו בזה אך ת"ק סובר כיון דעכ"פ חדודות וכריכות אע"פ דאינן יפה חי' היא, ולרבנן מספקא להו ורשב"ג סובר בהמה, ובתחש ג"כ ק' לבדוק בקרני', וצ"ל דל"ה חו"כ להכי לר"מ ספק אבל לת"ק חיה, וכיון דר"נ ס"ל כת"ק כ' רש"י בחומש כן, ור"מ דמספק"ל ס"ל כר"י, וע' הגהות הגר"י בכרך בשבת ובר"ן פ"ג דר"ה כ' דשופר של טמאה פסול דלא הוכשר רק מטהורה, וכ"פ רמ"א או"ח תקפ"ו ס"א, וע' מג"א סק"ג דאיתקש כה"ת לתפילין בקידושין ל"ה, ועפמ"ג, וברכ"י, ובשו"ת בית יצחק יו"ד קמ"ד הוציא מירו' הובא בתוס' סוטה י"ז: דבדבר העומד למחוק לא חיישינן אף בעור בהמה טמאה, וכן בנרות של שבת וחנוכה דלשרפה עש"ה, וע' תוס' שבת ד"ה למאי, דל"ב למימר דאשמעי' דתחש טהור הי', דמשמע דלא הוכשרו כו' אתא לאשמעי' הוראה, ובתוס' יבמות ק"ב: ד"ה ואנעלך כ' ר"ת בחליצה צריך מנעל מטהורה דתחש כ', וענכי"ת אה"ע קנ"ב שהק' א"כ יאמר בשבת נ"מ דלא הוכשרה כו' לחליצה וע"ש בסי' קנ"ג, ובאמת בר' בחיי כ' לא מצינו משי במשכן לפי שיוצא מגוף השרץ התולעת ולא הוכשר רק טהור וכמ"ש בתחש, וצבע תכלת אינו מגופו רק מהגרגרים שהתולעת בתוכו, ועחת"ס או"ח ל"ט דאילה"ק א"כ מה שקי"ט מה הוה בתחש, תפשוט דטהור דאי ל"ב טהור מ"ט ל"ה משי, וי"ל דע"כ לא כ' רכ"ח רק אחר מסקנת ש"ס דלא הוכשר רק טהור, בזה מובן מ"ט ל"ה משי, אבל אי הי' תחש מעור טמאה, ע"כ היינו אומרים שלא לקחו משי, מאותו טעם שלא נדע מ"ט לא נטלו עורות שורים ורק אילים, ומ"ט נוצה של עזים ולא שער מזנב פרה, וע"ש מה שנוטלים בכל צרכי בהכ"נ משי לפרכת וכדומה והוא מטמא, ומה שלוקחין משי לציצית ל"ק דדוקא לקדושה כתפילין ס"ת ומזוזה ובנין משכן מקפידין ולא לתשמישי מצוה, וכר"ן בפ"ג ר"ה, וי"ל משום דנארג אשתני ופנים חדשות בא לכאן, ועחו"י קס"א, ורא"ש כיצד מברכין סי' ל"ה במור דאסור מחשש דם, ור' יונה א' דפירשא בעלמא הוא ועמג"א רט"ז סק"ג (ובפרד"י וירא דקכ"ד, הארכתי בזה והבאתי קו' בנדה ע': באשת לוט דמת מטמא ואין מלח מטמא לרש"י ע"ז מ"ו: דבאה"נ ל"מ שינוי והא מת אסור בהנאה, ועמ"ש בפ' בשלח י"ד י"ג בזה) וע"ע בנובי"ת או"ח ג', שו"ת מים חיים אה"ע נ"ח, פמ"ג או"ח ל"ב מ"ז סקכ"ח, חקר הלכה ערך מותר בפיך אות א', ובנח"ק הביא הרב"ח, ושו"ת ג"וו או"ח כלל ב' ט"ז, דראשונים חלקו ושרי לתפור יריעות ס"ת במשי מריר התולעת דעפרא בעלמא ומותר באכילה, ובתשו' הר"ן ע', כ' במנעלים המשוחין בחומץ יי"נ שרי, דאף דיש צד חזותא הו"ל זוז"ג, וע"ע בחת"ס יו"ד רע"ו בזה, ובבי"צ יו"ד קמ"ד אות ב' תי' קו' גו"ו ונ"ב דל"ה מותר בפיך, ע"פ תוס' חולין ק"מ. ד"ה למעוטי דאם הי' לו שעת הכושר אינו אסור משום משקה לישראל ממותר לישראל, ה"ה דמותר לצבוע כיון דתולעת אינו אסור עד שפירש הו"ל שעת הכושר, וע"ש אי מותר לסחור בו, וע"ע בסדרי טהרות על כלים דף רמ"ב בענין זה, גם י"ל בדבר דבעי דוקא מבע"ח צ"ל ממותר בפיך כמו תפילין ושופר אבל דפנות לסוכה שכשר גם מדומם וצומח, אז אף אם עושין ממין בע"ח שרי אף ממין טמא דלא גרע מדומם וצומח, ומשו"ה ארון ופרוכת ועוד, מותרין אף ממין טמא, וממשכן אין ראי' שנעשה הכל ע"פ הדבור וע' תו"ת:
ופלא שכולם לא הביאו ראב"ע שכ' להיפך מרב"ח, שלקחו משי דתולעת השני הוא משי, ואברבנאל כ' שתכלת וארגמן ותולעת שני כולם משי, ולא כרלב"ג שפי' שכולם הי' צמר, וע' בארץ חמדה למלב"ם, ובתפא"י בבגדי קדש שש, כ' דאף דמין טמא אסור למשכן דוקא בעור שי"ב ממש, ולא בחזותא, ול"ד לערלה דאה"נ, אבל באיסור אכילה אא"ל שיהי' אסור כמו שהי' קודם, דכשנתהוה צבע נפסל מאכילת כלב ופרח איסור אכילה, ואף דמחמירין ביו"ד ק"ב ס"א רק במיני מאכל, ואף למנח"י כלל ע"ד דאף דחזותא אינו אוסר במאכל בבגד אוסר, היינו באיסורי הנאה ע"ש:
ובס' עין התכלת דף ל"ב בחלזון שטומאתו משום שרץ שמטמא לח ולא יבש בנדה נ"ד:, ושפיר אע"ג שנטמא בשעת צבועה כשהי' לח, מ"מ אח"כ כשנתייבש פסק ממנו טומאה, אך ז"א לתוס' רי"ד נדה ס"א: דאינה מטמאה לאחרים לאחר שיבשו, אבל בגד עצמו אינו טהור עד שיסתלק הטפה, וע' בסדרי טהרות כלים דף ט'. וק"ז:, ובתפארת יעקב במשניות ווילנא כ' דצבעו הצמר קודם שארגו דאינו מקבל טומאה בשבת כ"ז. וס"ד: וכשנתייבש שוב אינו מטמא ע' רפ"ז דנדה, ור"מ פ"ד מאה"ט, וגם י"ל בדם טמא שבישלו אינו מטמא כיון דיצא מתורת דם, וי"ל ג"כ במשכן בישלו הדם, וע"ע בנבי"ק או"ח, א' דרק במידי דאכילה כעינן מן המותר בפיך, ואח"כ העלה דבכל מידי בעי' מותר בפיך, ועשו"ת מנחת שמואל או"ח א' אריכות, ובס' פתיל תכלת פ"א האריך וכ' לתרץ דחלזון מין דג נהי דטמא אין דמו אסור מה"ת, דכל דם דגים טמאים נר' שאין בו איסור דאו', דאיסור דם ליכא רק בבהמה חיה ועוף בכריתות כ'., אבל דם שרצים דגים וחגבים אין בהם איסור דם ושרצים דמן כבשרן, ואפי' בשרצים שאינם מח' שרצים אם התרו בהם משום שרץ לוקה בכריתות ד': אבל דם דגים וחגבים לא מצינו איסור דאו' זולת מ"ש הר"מ בפ"ו ה"א ממ"א, ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא מתמצית גופן כחלב בהמה טמאה וגם בחלב ב"ט כ' בר"מ שם בפ"ג ה"ו שאין לוקין, אלא דשם איסור דאו' כמו ח"ש, אבל דם דגים וחגבים נר' דאין אסור רק מדרבנן, דלא עדיף מצירן דרק מדרבנן כתוס' חולין צ"ט: ד"ה שאני, ובכורות ו': ד"ה לאסור, ורא"ש ע"ז פ"ב סי' ל"ה. ונפסק ביו"ד פ"ג ס"ה, וא"כ כיון דמה"ת מותר דם דגים טמאים שפיר הוכשר דם חלזון למשכן וציצית, ובעין התכלת דף מ"ח האריך בזה, ועלח"מ פ"ו ה"א ממ"א, פר"ח יו"ד ס"ו סקי"ד, פרמ"ג במ"ז סוס"י פ"ה, ורדב"ז מ"ו, ומבואר להדי' דאיסור דם דגים וחגבים טמאים איסור דאו', וע"ע בשאילת יעב"ץ ח"ב קפ"ח, ולא תקשי מתוס' ע"ז מ'. ד"ה מחלוקת, וכ' שם לחלק דרק בצמר היוצא מעצמו ל"ה גופן ממש אלא כזיעה כעלמא ומותר מדאו', אבל היוצא ע"י כתישה וסחיטה הוי גופן ממש כמו רוטבן, וכ"כ לחלק בכנה"ג ופמ"ג:
ובענין ממשקה לישראל עמ"ש בנח (ח' כ') בהקו' בקרבנות נח דל"ה ממותר בפיך, דלא הותר עדיין בשר וכה"ק ביפ"ת, וע' הגדה זכרון נפלאות דף ו', שו"ת עין יצחק או"ח דמ"ג., ושד"ח חנוכה צ"א:, ובעין התכלת דף מ"א האריך ולא הניח פנה, והביא דרק בגוף הדבר מצוה בעי מותר בפיך ולא בדבר שעושין לנוי וחיזק הדבר עש"ה וכ"כ בס' בני יונה סי' ע"ח לענין תפירות העמודים בס"ת במשי, ובס' חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קכ"ג, ולפ"ז תפילין גופיי' אי לאו ההלכה דבעי תפירה, וכן ס"ת הגם שהי' נצרך התפירה לנוי וחיזוק, ל"ה פוסל שלא ממותר בפיך, ועשד"ח מער' ל' כלל פ"א, ואסיפת דינים חוה"מ אות י"ד וחנוכה אות י"ד שו"ת חס"ל מ"ת או"ח י"ב, ס' אורחת חיים החדש תקפ"ו, וקול תורה שנה ב' סי' ב':
ושם הבאתי קו' למ"ל בסנהד' נ"ט: לאוקמי בבשר היורד משמים, בפשיטות י"ל דמלאכים המיתו בהמה ונתנו לאדה"ר ע"ש, ובאמת הק' כן במהרש"א סנהד' נ"ו: בתד"ה אכל, ותי' ג"כ דזה הוי נבלה ומסתמא מלאכים לא הביאו ממה שנאסר אחר מ"ת, אך עוד ק' לפמ"ש בדף נ"ט בשם ראשי בשמים דהוי ממשק"י ואף דאסור לו בשר, משום דאחר הקרבתו הותר לו בשר והי' מותר להקריב ולאכול בשר ע"ש, ולפ"ז ק' למה לא מתרץ בגמ' שהמלאכים הביאו מבשר ששחט אדה"ר לשם קרבן דהי' מותר לו, ואפ"ל דלמ"ד שלמים הי' והי' צריך לאכול בשר שלא יבא לידי פסול, אפ"ל דכוונת הגמ' ג"כ לזה שבשר היורד משמים היינו משלמים שמשלחן גבוה זכה ולמ"ד עולות הי', הי' אסור בבשר קדש, צ"ל מבשר היורד משמים, ובסברות הראשי בשמים כ' שם בדנ"ט ע"פ גמ' מנחות ה'. דאין מחוסר זמן לבו ביום. והאברך החו"ב מ' צבי עדעלמאן שיחי' מלאדז כתב לי להעיר הלא גמ' חזר שם מזה ומסיק דל"ה ממשק"י, וי"ל כוונתו לרשב"א בחי' על מנחות שהק' מכל עומר, ותי' דהוי כמו גיטו וחצרו באין כאחד, וכאן נמי הוי ההיתר בשעת הקרבה וע' אב"נ או"ח ח"א כ"ב, והנה ק' על הרשב"א ממנחות שם ה': מנחת העומר תוכיח ומה מקשה דהרי מנחת עומר מותר להדיוט דההיתר והקרבה באין כא', וי"ל דבאמת צ"ע תי' הרשב"א דבמנחות כ"ו: פלוג' עומר מאימתי מתיר שיריים רח"א משמשלה האור, וניחא לר"ח דהוי כאחת, אבל לר"י ל"ה כאחת דאסור עד שיצית ברובו וא"ש הרשב"א דלא יכול להקשות מכל עומר, דהוי ממשק"י שהותר בהקרבה, ואף דלר"י ל"ה ממשק"י מ"מ אין להקשות על רשב"א דדלמא ס"ל כר"ח, אבל לקמן דאמר מנחת עומר תוכיח, י"ל משום דס"ל דלא הותר עד שתצית ברובו, והוצ"ל משום מצותו בכך. וא"ש נמי אמאי לא תי' רשב"א דעל כל עומר אין קו' דמצותו בכך, כמו דמשני בחולין צ'. בחלב ודם ולקמן אמר דמצותו בכך, ולהנ"ל א"ש דרק צ"ל מצותו בכך למ"ד עד שתצית. אבל למ"ד משמשלה ל"צ מצותו בכך רק משום דבאין כא' (ועשפ"א מנחות ו': בגדר משק"י בקרבן עכו"ם, ולכאו' שם משמע דבעי ממשק"י):
ובקו' ראשי בשמים הערני הנ"ל לרש"י (ח' כ') דנח אמר לא צוה לי ה' להכניס ז' ז' אלא להקריב, א"כ הוי מצותו בכך, ומובן רש"י כאן דמה הי' ק"ל דלמא נח הקריב מעצמו ועשפ"ח, ולהנ"ל א"ש די"ל דהי' ק' לרש"י דהא ל"ה ממשק"י, ע"ז פי' מכל בהמה טהורה היינו משם למד שצוהו ה' להקריב, אולם צ"ע אמאי לא הק' רש"י זאת בהבל שהקריב קרבנות דל"ה ממשק"י, וי"ל דבזבחים קט"ז. פליגו אי הבל הקריב שלמים או עולות, וי"ל דרש"י ס"ל דהקריב שלמים וידעו דלעתיד יקריבו ישראל ג"כ קרבנות, אך אז יותר להם ויהי' ממשק"י, ולדידי' אסור בשר, אך י"ל לפ"מ שחידש השפ"א מנחות ס"ו: דכל דבר שבל"ז אסור לגבוה, רק מותר להקריבו משום מצותו בכך, אף שיהי' בו איסור אחר יהי' מותר להקריבו ולית בי' משום משק"י, ולפמ"ש בחמד"י לאווין אות ט' דבהנאכל א"צ ממשק"י רק במה שקרב למזבח וע"ש שכ' ג"כ כשפ"א הנ"ל, לפ"ז בשלמים דל"ה להקרבה רק דם וחלב, ובזה גם לישראל ל"ה ממשק"י ורק מצותו בכך, א"כ גם אם יש בו איסור אחר מותר להקריבו ול"ב ממשק"י ושפיר הקריב הבל, אבל על נח שהקריב עולות ק' דל"ה ממשק"י, ע"ז כ' רש"י שצוה לו ה' והוי מצותו בכך:
ובפרד"י בהערות מחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א דף ט' תי' קו' הנ"ל דדוקא באיסור חפצא ל"ה ממשק"י ולא באיסור גברא, וכ"כ בשו"ת עונג יו"ט בהקדמה אות י"ד, וכתבתי לו תשובה ארוכה על כל דברי' שם, ואבוא כאן בקיצור: דבפסחים מ"ח. אי מוקצה אסור מדאו' ל"ה ממשק"י דמה לי איסור גברא או גופא, ומוקצה איסור גברא, הרי מבואר דאם הי' מוקצה איסור דאו', הי' אסור להקריב ביו"ט קרבן ממנו אע"ג דאיסור משום יו"ט ואינו אסור בעצם, וכ"כ בכל"ח אחרי דס"א, ע"ש שהק' בזה ביה"כ שאסור מה"ת לאכול איך מותר להקריב קרבנות הא אינן ממשק"י, אבל באמת ל"ק דמצוותן בכך, ובחלב ודם שקריבן לגבוה אע"ג דאיסורי להדיוט, וא"ש הא דשבת קי"ד. חלבי שבת קרבין ביה"כ לפ"ז, דביה"כ הוי ממשק"י דהכשירו בכך, אבל איך מותר להקריב חלבי שבת ביה"כ דל"ש הכשירו בכך דהא לא תמיד חל יה"כ אחר שבת, אך להשפ"א הנ"ל דבחלב דאסור בלא"ה לאכילת הדיוט ואפ"ה התירה התורה, א"כ ל"ש בחלב דין ממשק"י, וע"ס אמבוהא דספרי פ' פנחס אות ל"ג: ובאב"נ או"ח ח"ב שע"ח כ' דבקרבנות חשיב ממשק"י דחזי להאכיל לקטן ע"ש (ועי' בזה בקו"א לס' שעשועי רעיונים כלל י"א אריכות). והראי' שהביא מחו' שם מערל וטמא ונדר עד"ר א"י להלום, איסור בשר לערל וטמא בא לאחר שהקדישו ובשעת ההקדש הוי ממותר לישראל, ועולה יוכיח שאסור אח"כ לכל חוץ מזה, אטו ממשקה שלך כ', ואטו יאמר על דבר שאוסר ע"ע שאינו מותר לישראל, יהי' האוסר ע"ע אפי' המקדיש עצמו, אנן בעינן שיהי' מותר לכל ישראל בלעדו, וקרבנות יה"כ יוכיח כנ"ל דחזי לקטן:
ומ"ש מנזה"ק דב"נ מותר להקריב גם בהמה טמאה, באמת נמצא שם זה בב"ר פל"ד סי' ח' בד"ה על מזבח, וז"ל ואדרבה יתכן שגם זה יצא מהתבוננות הקודם משום דלב"נ לא נאסר טמאים לקרבן כדמשמע פ' פרת חטאת, וכיון דהקפיד ה' על טהורים, ע"כ חפצו ורצונו בקרבנות העתידים להצטוות לישראל לכך הקריב ג"כ על מזבח הגדול שבירושלים המיוחד לישראל ולא בבמת ב"נ עכ"ל, אבל בזבחים קט"ז. אי' אבל לא טמאין, ועתוס' ע"ז ה'. ד"ה מנין, וחולין כ"ב: ד"ה והביא, דמפורש הא דמותר לב"נ להקריב בבמה דוקא טהורים ולא טמאים, וג"כ מפורש במל"מ פי"ט הי"ז ממעשי הקרבנות, ואפי' אי יהיבנא כנזה"ק דב"נ מותר בטמאים תקשה אדרבה כיון שמותר ואעפ"כ צוה ה' ליקח מטהורים ז', והבין מזה שהוא כדי להקריב מהם קרבנות, ומזה הוכיחו שלמד נח תורה וא"כ הי' נח מבין ג"כ שרצון ה' שיקריב קרבנות הכשרים לישראל אחר מ"ת, ואז בעי ממותר לישראל מדאו' כמ"ש השאג"א צ"ו, ובודאי שלמד כדי לעשות, וע"ע ירו' פ"ד ה"ז מסוכה, שמים ויין מגולים פסולים למזבח מ"ט ממשק"י כו', ומקשי' יין מנ"ל ותי' המשמח אלקים ואנשים, ופי' הפני משה דביין ל"ש ממשק"י שאינו ראוי רק למפונקים, והאריכו בזה באתוון דאו' כלל כ"ד, וכל"ח אמור, הרי כיון שיין רק לעשירים, ולולי שהתורה התירה למזבח הי' פסול ומשו"ה אין ראי' מכאן לפסול יין מגולה כיון דאפי' מכוסה ל"ה ממשק"י, והתורה אכשרי' כחלב ודם דמצותן בכך, הרי דאפי' איסור גברא נתמעט ממשק"י, דמה לי אם אינו ראוי מצד איסור או מצד עניות, וכמו דעניות גברא ל"ה ממשק"י כן איסור גברא:
וע"ע בזבחים פ"ח. דאין מביאין מנחות ונסכים מתרומה אף דלכהנים מותר ל"ה ממשק"י דבעי מותר לכל, וע"ש בתוס' ובהגהות מצפה איתן ותרומה הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא וכמ"ש בב"ט שער הכולל, ואתוון דאו' כלל י', הרי מפורש דגם באיסור גברא ל"ה ממשק"י, ונזיר ג"כ הוי איסור גברא, ע' מהרי"ט ח"א נ"ג, ומ"מ חלוק משבועה וגופו נתפס בקדושה, ועשו"ת מהר"ם אלשך ק"ג, ישיעות יעקב או"ח תפ"ה, בית יצחק יו"ד פ"ט, עמק יהושע כ"ד, שו"מ תנינא ח"א ע"ו, רביעאה ח"ג י"ב, ובית שלמה או"ח ק"ט - ובתומים ע"ג סק"ו תי' קו' מהרש"א גיטין ל"ג. דלמה הק' תוס' מאל תשתה א"ת ב' פעמים דהא התר"ס, ותי' די"ל בשתה בסוף נזירות דהוי אכלה כולה דאין נשאלין, ולכן הק' מא"ת א"ת ב"פ דהי' שהות לשאול על הראשונה והוי הת"ס, ולפמ"ש בשערי שמחה שער ז' סי' י"ז דדוקא בנדר דהוי חפצא ל"מ באכלה כולה, אבל בשבועה אפי' אכלה כולה מ"מ הוא קיים ע"ש, ולהנ"ל בנזירות הוי איסור גברא מהני שאלה אף באכלה כולה, ועדיין אינו מיושב וכמובן, וע"ע בירחון קול תורה שנה ג' סי' ל', ובס' נוה שלום למחו' הנ"ל בסוף הספר תשובה אלי במה שכתבתי לו:
ועצי שטים, ערש"י מתנחומא דיעקב נטע ארזים במצרים, וכ"ה בב"ר פצ"ד, ורק שם אי' שהי' מוצנעים במצרים ומשמע שלא נטע אותם, ועא"ע ובעה"ת דבמדבר הי' יערים ונטלו משם עצים, ותמוה דבמדבר ל"ה מקום זרע כמ"ש בחקת (כ' ה'), ועתוס' חולין פ"ח: ד"ה אלא, דשמא כשבאו ישראל למדבר הי' מצמיח, וע"ש ברש"ש שתמה מפסוק הנ"ל, וע' הדוה"ע וברכת אהרן בשם מאמר ר"ט מד' שהש"ר ד' בפסוק שלחיך פרדס רמונים, שבאר הי' מעלה לישראל כל מיני דשאים מיני זרעונים ומיני אילנות, וכשמתה מרים ופסק הבאר כ' לא מקום זרע, וא"כ א"ש דפסוק נאמר לאחר שפסק הבאר, אבל קודם שפיר כ' תוס' דהי' מצמיח, ובאמת כ' כן באוה"ח שלח (ט"ו ל"ב), במקושש תולש עצים הי' והרי מדבר הי' ארץ מלוחה, ותי' דבארה של מרים הי' מעלה ומגדל צמחים, וע"ע בבעה"ת דלכן לקחו עצים שטים שהוא עץ קל ע"ש, וסמוכין לזה דהתיבה הי' ג"כ מעצי גפר שהוא עץ ארז כדי שתהי' קלה לשוט כסנהד' ק"ח:, וע"ע בגרש כרמל מ"ש דבר נכון, ובעיקר הדבר קשה למה הוצרך יעקב לנטוע עצי שטים יותר משאר דברים שלא הכין מקודם, וכ' בס' כרם צבי דבע"ז מ"ו. פליגו באילן שנטעו ואח"כ עבדו אי אסור, אך אי נטעו ע"מ לעבדו כ"ע ס"ל דאסור (ואולי לגבוה י"ל דאסור גם בנטעו ולבסוף עבדו וכתוס' מ"ה, ד"ה כ"מ בשם ירו' דלגבוה יכול לאסור אף שאינו שלו ועמ"ש בפ' וירא דקל"ג:) נמצא דאילנות שנטעו אוה"ע אסורים למשכן דיש בהם ודאי או ספק איסור ע"ז, ולכן נטע יעקב לשם ה' והי' שמורים ביד בניו: