Pardes Yosef, Exodus 3:5

של נעלך, ער"מ פ"ה ה"ה מתפלה וי"ל ע"פ מ"ש בשבת קכ"ט. לעולם ימכור קורות ביתו ויקח מנעלים, שמעי' דמנעלים עיקר אצל אדם, ועי' פסחים קי"ב. אבל לרמוס אדמות קדש להתיישב בא"י, אז של נעליך וכדאי לזה אף להיות בלי מנעלים ולדור בא"י:
ובס' עשר צחצחות בשם הר"ר צ"א מדינוב ז"ל באבות (ב' י') שנשיכתן נשיכת נחש ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, נמצא שלחכמים יש ג' בחינות נשיכה עקיצה לחישה ר"ת נע"ל, ולמד ה' למשה שאם תרצה להיות מנהיג של נעליך שאף שיש בכחך לעקוץ וללחוש, עכ"ז תסיר זאת ולא תשתמש בו:
ובס' עדות ביהוסף כתוב עפמ"ש בחגיגה ג': דבכלל מאבד עצמו לדעת גם כן ההולך יחף במדבר דשכיח נחשים, ובפ"ה מ"ה דאבות מעולם לא הזיק נחש בירושלים, וכ' רע"ב דבמקום קדוש אין מזיק נחש וז"ש של נעליך, וא"ת הלא במדבר אסור לילך יחף עז"א במקום אדמת קדש הוא ועי' בחנוכת התורה על יהושע (ה' ט"ז) בזה, וברה"ז כ' מדכ' נעליך ידוע שהם של רגליו, וכ"כ בתצא (כ"ה ט') וחלצה נעלו מעל רגליו, ובתבא (כ"ט ד') ונעלך לא בלתה מעל רגליך. ע"כ ברור דמזה תרגם ברות (ד' ז') שלף איש נעלו בית ידא. מדאיצטריך לכתוב בכל מקום מעל רגלו ש"מ דנעל משמע ג"כ ליד וע"ע בפ' בא (י"ב י"א) נעליכם ברגליכם, ויחזקאל (כ"ד י"ז) ונעליך תשים ברגליך, ובשמו"ר כאן סופ"ב כ"מ ששכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע וכן כהנים לא שמשו בביהמ"ק רק יחף וע"ע בפענח רזא, ובס' הדוה"ע הק' דכהנים שמשו יחפים מטעם חציצה כזבחים ט"ו: ועי' פסחים ס"ה: עש"ה, אבל בברכות נ"ד, וביבמות ו': אי' לא יכנס בהר הבית במקלו במנעלו כו' משמע משום כבוד השכינה אסור בנעילת הנעל, ובפרד"י וישלח ר"מ. כתבתי דע"י שליפת מנעלים מסיר ממשלתם והוי כאומר שאין הרגלים ראוים לדרוס על מקום זה ולהסירם א"א והוי הכנעה, ואח"כ עשו אוה"ע סימן להכנעה בהסרת הכובע ע"ש שהבאתי הרבה מזה, וע"ע בחת"ס ח"ו סי' ב', ומג"א ב' סק"ו וקפ"ג סק"ה ובפמ"ג, וראב"ע תצוה (כ"ח ל"ו), וטו"ז או"ח ח' סק"ג, ובהגר"א שיש כזה גם משום חוקות עכו"ם, ועתש"ו מהר"י מברונא ל"ד וקס"ה, ובמג"א רפ"ב סק"ח כ' לחלק בין הליכה בשוק בין ישיבה בבית שמותר, וע' בכור שור שבת קי"ח שהשיב על זה. ושד"ח מער' ח' כלל קכ"א מענין חיפוי ראש אי הוי הכנעה ובענין חקת עכו"ם. וע"ע בס"ח נ"ג ומקו"ח שם, ונפ"ח או"ח ב' סעי' י', וחי' מהרא"ך ח"ב בב"מ דמ"ה, ובגשמי ברכה על רות. ובשו"ת שבו"י ח"ג סי' א' כ' הא דלא יכנס להר הבית במקלו, ז"ד במקל שהולכין בו עוברי דרכים שמלוכלכין משא"כ במקל שהוא לכבוד זקנים וחשובים אין ביזוי כלל, ומטה משה יוכיח אף שה' א"ל של וגו' הלך שם עם המטה וסיים כן להלכה ואפי' מדת חסידות ליכא.
עוד ראיתי פשט אל תקרב הלום וגו', אינך צריך להתקרב אל ההר יען המקום אשר אתה עומד עלי' אדמת קודש הוא, בזה אשר אתה עומד עליו הקדשת המקום וממקומך הקדוש תופיע, ותוכל להקשיב דברי אלקים חיים וכן כשיתקבצו אנשים וידברו בד"ת יטהרו המקום. וז"פ בויצא (כ"ח י"א) ויפגע במקים, ואין פגיעה אלא תפלה (ברכות כ"ו.) וז"ש אכן יש ה' במקום זה, כי בתפלת ערבית שתיקן המקום נעשה קודש לה', וכן להיפך אם יושבים ועוסקים בתפלות נעשה המקום מקום טומאה, וז"ש באבות פ"ג מ"ב שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת ה"ז מושב לצים שנ' ובמושב לצים לא ישב, וק' מה הראי' מזה אם אין מדברים בד"ת ועדיין ליכא ליצנות, עו"ק דהול"ל הרי הם לצים "וזה" לשון יחיד, ורק י"ל דלא אמר עם לצים לא ישב רק במושב' ופי' אף שאין עתה לצים באותו המקום, אבל כיון שכבר ישבו באותו המקום לצים טמאוהו ועשהו המקום למושב לצים, וז"פ ב' שישבו תלמידי חכמים ואין מדברים בד"ת "הרי זה" הגרם בזה, שהמקום הזה מושב לצים ומקום טומאה ומשום זה לא היו מדברים בד"ת וראי' "ממושב" לצים לא ישב. וז"פ בויצא (כ"ח י') ברש"י יציאת צדיק עושה רושם דנשאר רשימה וקדושה בזה המקום, ופנה זיוה מן ויפן אחריו (ש"ב ח' ז') שחוזר הזיו והשראת הקדושה תמיד על אותו המקום, ועי' במדבר, (כ"א א') כשבאו במקום המרגלים אז ויבא עמלק, ועי' בס' פרי הארץ ובית אהרן על אבות, ופרד"י וירא קכ"ה. דבמקום רע שוכן טומאה ומקום מוכן לפרעניות עש"ה: