ויתן רש"י מעשה עגל הי' קודם, ע' מהרש"א כאן, וע"ז ד': והק' מפו' דילמא הכל הי' כסדר הציווי למשה על המשכן הי' במ' יום ראשונים, ומשה לא הגיד לישראל עד מחרת יה"כ, ור"ר העשיל ז"ל תי' ע"פ מד' ובעה"ט ריש תצוה, בשביל שאמר משה מחני לא נזכר שמו בפ' תצוה, וא"כ אי נימא דהי' כסדר והי' קודם למלאכת משכן, עדיין ל"א מחני, ולמה לא הוזכר שמו בפ' תצוה וע"כ דעגל הי' קודם - ובמד' פמ"א לך ה' הצדקה אחר שאמרו אלה אלהיך כו' ולא פסק המן לירד, ופי' בח"ס למ"ש בע"ז נ"ד: ראוי הי' שלא תלד ממזר רק עולם כמנהגו נוהג, וזה ניחא בטבע, אבל מן שהי' נסיי מהראוי שה' לא ישנה הטבע רק זה החסד וצדקה, ומד"ר שם שני לוחות העדות לוחות כ' לא זו גדולה מזו, ובפי' מהרז"ו העיר אמאי לא מפיק מדכ' שני ש"מ דשווים וכיומא ס"ב: שני שעירי שיהי' שווים, וכ' בהדו"ע דהכלל מיעוט רבים שנים ל"ש רק בדבר שיש בו רוח חיים, אבל באין בע"ח ריבוי גם על חדא ומחצה, וכברכות ג': משמרה ופלגא נמי משמרות קרי לי', א"כ בלוחות י"ל דבא לומר שלא יהי' א' גדול וא' קטן כדוגמת חדא ופלגא, אך מכ"מ משמע דאף באין רוח חיים רבים ב' ע"ש, ועב"ב קמ"ה: אין פחות מב' דינרין, ושם ס"א: מיעוט ארעתי שתים, וערכין כ': שני תבואות שני שווים, ועמ"ש בפרד"י מקץ דשי"ג: ובבשלח דף קכ"ה: הרבה חדשות. ובפרד"י ח"ש דקס"ו. הבאתי טו"ז או"ח רכ"ד סק"א דבמלכי ישראל אומר שחלק מחכמתו, ובעכו"ם שנתן דישראל דבקים בה' וכו' וקשה מכאן ויתן אל משה, ופי' בנדרים ל"ח. מתחלה הי' משה שוכח עד שניתן לו במתנה ובעירובין נ"ד. וממדבר מתנה הפקר כמדבר, ולכאו' הוא היפך מטו"ז, ופי' נתן אברהם מתנות שם טומאה מסר להם שאחר שנתן מתנה שוב אין דביקות בנותן, ומצאתי שהק' כן בשו"ת אמרי דוד סי' קנ"ז, וכן מן נתן חכמה לשלמה וגם נתן לנו תורת אמת, וי"ל דבמדבר (י"ח כ') אני חלקך ונחלתך, ובדברים (ל"ב ט') כי חלק ה' עמו, ובסנהד' ס"ד. ואתם הדבקים בה' אלקיכם דבוקים ממש ערש"י, וענין חלק בבכורות נ"ז. אחים שחלקו חוזרים זל"ז ביובל, חלקם עוד לא נתברר והוי שותפות, ומ"ש נתינה הוא מחלק ה' עמו, משא"כ בעכו"ם ל"נ לשון חלק, ע"כ נתינה כנתן אברהם מתנות ושוב אי"ל התקשרות:
רש"י בזה"ק הוא ויקהל דקצ"ז. ומ"ש בס' ישעי' הוא ג' י"ח, ומ"ש בא"ע בשם רס"ג דאהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, עמ"ב (י' י"ט), וכ"כ בכוזרי מאמר א' סי' צ"ז, ובקול יהודה שיהי' נראה מי הרשע ומי עובד ה':
באצבע אלקים, ובמכות כנים כ' ג"כ אצבע אלקים (וארא ח' ט"ו), דבשמו"ר פמ"א דרשו חרות על הלוחות א"ת חרות אלא חירות ממלאך המות, ומי שלומד תורה לשמה אין מה"מ שולט בו, וממילא אין רמה ותולעה שולטין בו, והן הכנים שמרחשין בגופו של אדם, ויבא זה ויכפר על זה, לפיכך אצבעות שוות, וע' נדרים ל"ח. שנתנה לו במתנה שלא ישכח, וע' מהרש"א וירו' הוריות פ"ג ה"ח, ובעירובין נ"ד.: