רגע ת"א שעה חדא, ומשמע דשעה לאו דוקא, וכ"ה בת"א ות"י במדבר (ט"ז כ"א), אלא שת"י הוסיף כאן מלת קלילא ושם מלת זעירא והיינו ממש רגע, ובמעי"ט על הרא"ש פ"ט דברכות סי' כ"ב אות ח' בברכת אשר יצר אפילו שעה אחת כ', דשעה לאו שעה משעות ההשוואות ולא משעות זמניות אלא מלח ארמית, וכת' ואכלה אותם כרגע ואשצינון כשעה חדא, ומה"ט א"ש נוסח בהמ"ז בכל עת ובכל שעה, וכן בברכת שים שלום דהשתא ששעה פי' רגע נשמע מיני' זמן הפחות מה שנשמע במלת עת עכ"ל, ועמג"א קפ"ז סק"ב בשם ד"מ ומט"מ בכל עת ובכל שעה, דעתים הם קור וחום ושעה הוא כפשוטו עמחה"ש, ובב"ק נ'. בבתו של נחוניא שעה ראשונה אמר שלום ויש לזה זמן קבוע, ובר"ה ט"ז. אדם נידן בכל שעה שנ' ולרגעים תבחננו, וי"ל דכל שעה היינו תמיד, וע"ע ירו' ברכות פ"א ה"א עונה א' מכ"ד לשעה, עת א' מכ"ד לעונה, רגע א' מכ"ד לעת וכו' וכ"ה בתוספתא שם, ובס' הישר לר"ת סי' תצ"ג, ובברכות פ"ה מ"א חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת, וכ' ר"י ותי"ט אף דבהרבה מקומות שעה לאו דוקא הכא דוקא, ובמג"א צ"ג סק"א, וכ' בקול סופר מדקתני שעה אחת והי' די לכתוב שעה ע"ש, וצ"ע מע"ז י': וי"ז. בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת, וע' מגילה כ"ח. אם נאמר כבש למה נאמר אחד, וגם דמיון למ"ש הט"ז או"ח תקפ"ב סק"ג במלוך על כל העולם כולו דרוב הוי ככולה ונכתב כפול כל העולם כולו משמע כל דוקא, ועי' מה שהארכתי בזה בפ' וארא דנ"ב. וזה"פ בפ' נצבים (כ"ט ט') כולכם וגו' כל איש ישראל, היינו דכולם נצבים אפי' המיעוט, ועחת"ס או"ח קצ"ט, מהר"י אסאד או"ח ק"צ, מהרש"ם ח"א י"א, וח"ג ר"ג, פסקי אליהו ח"א סי' ד', וח"ב בהערות, ודרוש והעיון ח"א מאמר ל"ז, תשו' באר משה דכ"ג, וחומת אנך תשא, ושו"ת פני האריה החי' סי' כ"ד:
וראיתי בס' טל אורות מגילה ט"ז. ורצוי לרוב אחיו ולא לכל, מזה ראי' דעל כל לא יתכן לומר רוב וע"ע פמ"ג יו"ד סי' א' בשפ"ד סק"צ מ"ש בזה בשם משמרת הבית, ובס' קול סופר ר"פ ע"פ כ' במשנה ולא יפחתו לו מד' כוסות, שלא כתב יתנו לו ד' כוסות, שמעינן דבדיעבד יצא אם שתה רוב כוסות, ול"צ באמת רק ליתן לו ג' כוסות, ויהי' לו ממילא ד' כוסות מרוב שיעור, - ואגב אעלה מה שראיתי בענין ד' כוסות בשו"ת אמרי דוד סי' קס"ג שכ' דרש"י בדף ק"ח. הוא בחולין צ"ב. וסוטה ט'. דרמוזים על כוס מצרים בימי משה, וא' בימי פרעה נכה, והד' כנגד בהמ"ז, והנ"מ דמטעם והוצאתי י"ל דד' כוסות מדאו', אבל מכוס פרעה דרבנן ואסמכי אקרא, ועתו"ס דק"ח: ד"ה שאף, ובגמ' לפני זה איבעי' אי שמש בעי הסיבה, ופשוט מריב"ל דחייב, ובודאי דרבנן, דאי דאו' מאי סברא לפטור השמש, עטו"ז או"ח תע"ב סק"ו, וע"ז אמר ריב"ל נשים חייבות בד' כוסות ג"כ דרבנן, ומוכרח רש"י לפרש מג' כוסות פרעה באסמכתא, אבל במשנה י"ל דאו', דשם לא הוזכר נשים, ונקט מן והוצאתי, ועמ"ש בזה בפ' וארא דף מ"ו:
ורבות עמלתי לחפש בש"ס ראשונים ואחרונים בענינים אלו, ואפרוט אותם, ואסמוך על המעיין הדברים היטב, וזה החלי: "שיעור שעה" ביבמות קכ"א: שעה ראשונה, ופסחים י"ב: שעה ראשונה, מוכח שעה זמניות, וכן בע"ז ג': י"ב שעות הוי יום, וע' רמ"א או"ח רל"ג ס"א, וטו"ז תמ"ג סק"ג שהאריך בזה, ובחק יעקב תנ"ט סק"י, ובמו"ק כ', אפי' יום א' שעה א', ועש"ך יו"ד שצ"ט סק"א שעה כל שהוא ומג"א צ"ג סק"א שעה מועטת, ובתוס' ר"ה כ"ד: ד"ה ראינהו, וע"ע בס' ויעש אברהם מהגה"ק מטשעכנוב ז"ל דף נ'. - "ולשון לאלתר" יש ב' הוראות: א', תיכף ממש ערש"י נדרים ג':, ב', זמן מוגבל ואינו שוה בכל מקום, בגיטין כ"ז: איזו לאלתר כו', ותוס' כתו' ד'. ד"ה אבל, דגם אחר ז' ימים מקרי לאלתר, ובגיטין י"ח, עד עשרה ימים, וצ"ע על החמ"ח, אה"ע י"ז סקמ"ט שחילק בין מיד לאלתר, דאלתר סמוך ממש, ועב"ש סק"פ בשם ר"ן, וריב"ש ש"פ, עשר מאמרות מח"ד ח"ב פ"י, ויד יהודא אות ל"ב, וביראים רצ"ב ג' שעות מקרי סמוך לחפיפה טבילה, וערש"י טהרות פ"ד מ"ד, ורע"ב כל אותו היום, ופת"ש חו"מ ע"ג סקי"ד כל אותו היום קרוי מיד, ובחו"מ ק"צ סט"ז דכל דפרע ביומא כפורע מיד, ובסמ"ע צ"ח סקט"ו, ובתענית י"ט. איזהו מיד בה"ב, ויבמות מ"ז. מלין אותו מיד, ובפסחים מ"ט. לענין שביתה יחזור מיד היינו תיכף, ובסוכה מ"ה. מיד תינוקות שומטין, ובתוס' מיד לאלתר, וברכות ג': מיד יועצים באחיתופל, וע"ז ב': מיד יצאו בפח נפש, וסנהד' י"ט: מיד בא גבריאל וחבטן משמע מיד ממש, ועשו"ת צ"צ ק"כ נשבע לשלם מיד זמנו כל היום, ובקהלת יעקב ח"ג סי' תפ"ז הוכיח מסנהד' ל"ח. דאפי' בלילה הבא לאחר היום בכלל מיד, מפני מה נברא אדה"ר בע"ש שיכנס למצות שבת מיד, ועשו"ת אבני חפץ סי' ס"ג, ובמו"ק כ"ג. מותר לישא לאלתר, והפי' לאחר ז', עתד"ה ואמר, וב"ב ל"ו. הגודרות אין להם חזקה לאלתר, הרי דעד ג' שנים הוי לאלתר, ועשו"ת מהר"ם אלשקר כ"ו, דלפעמים שיעור גדול, ועשעה"מ פ"ד מסוכה האריך בזה דגם יותר מז' ימים בכלל זמן מרובה, ובחולין ד'. מותר מיד מפני שהן מחליפין, וכשיעור לישה ע"ש במהרש"א, ובטו"ז יו"ד קל"ד סק"י דכל ששהה מעט לא מקרי מיד, וע"ע מה שכתבתי בפ' וארא דף מ"ז - "ולשון אישתהי" כמה השיעור, בביצה ו'. לא אמרן אלא דאישתהי, משמע דשיעורו מעל"ע, וביבמות פ': ואישתהי הוא דאישתהי, מוכח דלזמן מרובה, ועי' בכל זה בשו"ת מהר"ם אלשקר נ"ו, צ"צ ק"כ, שבו"י ח"א ל"ד, שו"ת אמרי דוד נ"ה, וס"ט, זיו הלבנון סי' ס', ונפש חי' או"ח שי"ט, - "ושנים אי הוי הרבה" ע' משפט שלום חו"מ רי"ב שהביא פסיקתא דר"כ פ' החודש, ובפי' הגרא"ז מרגליות ז"ל שהוכיח דמי שנתחייב ליתן מזונות כמה שנים א"צ ליתן רק ב' שנים, דלשון כמה מתפרש גם על ב', וכ"כ בתשובותי' ביא"פ חו"מ ע"ה, ואם כתב ליתן הרבה שנים הביא בשם סד"ט בחי' לנדה, דל' הרבה הוי שלשה, וראי' מרש"י כריתות ב': ד"ה נזירות ע"ש, ויל"ע ברש"י כתו' פ'. ד"ה ר"א דכל כמה דהוי יותר על גרוגרות א' הוי הרבה, ופסק שם דצריך ליתן ג' שנים, ועט"ז יו"ד ק"צ סק"ה דכמה הוי ב' או ג', וערש"י חולין י"ז: ד"ה סכין שיש פגימות הרבה, ומיירי בשנים ומקרי הרבה, וע"ע ב"י. או"ח רמ"ג ד"ה כ' הרמב"ן, ושי"ד ד"ה עלה, דהרבה יותר משנים, ובסי' ש"ע ד"ה חמש, וב"י אה"ע כ"ב ד"ה ומ"ש ורש"י מתיר, ופרישה סקי"ג, וכ"ה בפר"ת יו"ד י"ח סק"ט דמן ג' ואילך מקרי הרבה, וא"ש ביומא פ"ז. כמה בנים הי' לאהרן, הרבה בנות לכנען, וע' הגהות הב"ח, ולהנ"ל א"ש דאהרן הי"ל רק ב' בנים שנשארו כ' לשון כמה, אבל בכנען יתכן לשון הרבה בנים שהי' לו יותר מג', וע"ש במשמרת שלום, ותבו"ש סי' א' סק"ב דדרך הרמב"ם לקרוא לג"פ פעמים רבות, אבל לב"פ לא יתכן לקרות רבות, ועמש"ל בפ' וארא דף נ"ו. "ולשון רבים" ע' או"ח קס"ז סי"א שנים או רבים, ובטו"ז, וכתו' ע"ה. וכמה רבים שלשה, ונזיר נ"ז. תלתא הוי ר"ה, ובר"מ פ"ה ה"ז מאיסורי מזבח נודעה לרבים, ובכ"מ מירו' שלשה, וש"ך בירו' גיטין פ"ה ה"ו, ותוה"מ למלב"ם תזריע אות קפ"ו, וע"ע בחולין קל"ח. תפלת מרובה, וכן המלבן פ"ח ברבים, בג' דלית בה לישנא בישא ערכין ט"ז., ולכן כשילבינו בג' יתפרסם הבזיון, ע' תבת גמא חקירה ה', וערש"י שבועות כ"ה: וכ"ט. שניכר בג' בנ"א, ור"ן נדרים מ"ה. הפקר בפני ג', וזה שע"י ג' יתפרסם הדבר, אבל המעמד הזה אינו נידן בפרהסיא, שרק בעשרה בסנהד' ע"ד: אין בפרהסיא פחות מי', וע' מנחות מ'. וגיטין מ"ו: ופנ"י ל"ה:, ומ"ש ביבמות ק"א: שבחליצה בעינן לפרסומא ה', עי' בסדר חליצה סי' קס"ט סי"ג שמביאין עוד אנשים עד עשרה, וע' בזה ביו"ד קנ"ז ס"א, ובאה"ע כ"ב ס"ו נשים הרבה, ובחמ"ח סק"ט לבד הכלה, וע' ראב"ע קהלת (א' ט"ז) הרבה חכמה, ובמהרי"ק שורש ק"ס היכי דידעו רבים הוי בפרהסיא אף דלא הוי בעשרה, וכ"כ בתשב"ץ ח"א קנ"ח, וע' תבו"ש ב' סקכ"ז ופמ"ג שם דפרסם הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם, וע' כו"פ י"א סק"ב דלרמב"ם ל"צ עשרה רק בעשותו בפרהסיא הרי מגלה דעתו לפרוק עול, ותמוה שלא הביא מעירובין ס"ט. כסיי' כו', משמע דאי לא כסיי' אף שלא הי' בפני י' מקרי בפרהסיא, ועתש"ו מהר"י אסאד יו"ד ח', וא"ר או"ח שפ"ה דאם מתבייש בפני חכם גדול לחלל שבת בפני' אז אפי' עשה בפני י' לא הוי רק מחלל שבת בצנעה, וכיון דכסיי' בפני ר"י נשיאה ל"ה מומר, וע' דעת תורה סי' ב' סק"ל שהעיר ג"כ ממנחות מ'. ולירמי בי' י' ונפק לשון ומתפרסמא, וע' יד מלאכי תק"כ, וט"ז יו"ד רל"ו סק"ח דדבר הידוע לכל הוי מפורסם, ובר"מ פ"ה הכ"ב משבועות דדבר שאינו ידוע רק לחכמים בעלי שכל לא מקרי מפורסם, וע' כתובות ז': ויו"ד שע"ד ס"ד, ועשו"ת חת"ס יו"ד ק"כ דבעינן דוקא י' מישראל, ובח"ס ח"ו סי' פ"ג דדבר שנודע לרבים אפי' לא עשה בפניהם הוי בפרהסיא, וע"ס משנת אליעזר מ"ת דס"ט: מ"ש בזה, ובפ' ויקהל (ל"ה ג') הבאתי עוד בזה הרבה ע"ש, "ועוד בענין רבים והרבה" בכתובות ק'. לאפוקי ב"ד דרבים, והרי ב"ד בג', ובגיטין ל"ב: מבטלו בג' ב"ד קתני, ודמ"ו. וכמה רבים ג'. ועיו"ד רכ"ח סכ"א, ור"מ פ"ט הט"ז מנזירות, ורא"ש שבועות פ"ג סי' כ"ב, וש"ך יו"ד קמ"א סקכ"ז, ובקהלת (י"ב ט') משלים הרבה, ופרש"י עירובין נט"י ושניות, משמע דהרבה ג', וביומא פ"ז. הרבה עליו רעים וצריך לפייסו בג' שורות של ג' בנ"א, וע' שו"ת תליתאה ח"א ת"א, וחת"ס אה"ע ח"ב ק"ב (וע"ש בח"ס ד"ה והנה לתרץ, וצ"ע דברי' דאף דק' נשים כחד דמי, מ"מ אשה אחת ג"כ א' ושוב הוי רה"ר, ועמנ"ח מ' שס"ה, ובאה"ט אס"ע קע"ח סק"ב) - והא דהלכה כרבים אף בב' נגד א', ובאמת בריש הקדמה לתק"ז, וזה"ק משפטים קי"ז. משמע דרק בג', ורק דשם מיירי בד"נ, ורבים ע"כ בג', כי אם י"ב מחייבים וי"א מזכים הוא זכאי ורק י"ג מחייבים וי' מזכאים. והוי יותר בג', ומה שנקט יחיד ורבים אפי' בב' חולקים על א', משום דיחיד מחויב להודות להב', וכמו שהבאתי בזה בפ' משפטים דף רל"ח: - "וענין קרוב" במשפט שלום סי' ר"ז הביא מקידושין י"ב. כיון דנפקא מפלגא קרוב לאלפים קרי' לי', מבואר דיותר ממחצה נקרא קרוב לסך הנ"ל, ובב"ר ר"פ ויחי בלשון קריבה מדכ' ויקרבו ימי דוד למות, ואביו חי ת' שנה והוא חי ע' וצ"ע, וע"ע עירובין פ"ב: וקרובין דבריהם להיות שוים, ובתוס' חולין צ"ט: ד"ה והאר"י ומהרש"א, ועט"ז יו"ד רל"ב סק"א, וצ"ע מקידושין שם, וע"ע במהרי"ט בשניות אה"ע סי' ל"ד. "וענין הוספה" אינו יותר מהעיקר, במר"ר דברים פ"א למה ברכן בלשון תוספת שתוספת של הקב"ה יתירה מן העיקר לא כן בבנ"א וכו' ע"ש, ובאו"ח רס"א ס"ב, אם קיבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום, ובמג"א סק"י, וב"י סי' תרע"ב אף שמותר להקדים להדליק נ"ח, מ"מ צ"ל מפלג מנחה האחרון, ועשו"ת רמ"ץ או"ח כ"ט, ואבני חפץ צ"ב בזה. "וענין חלק" בחו"מ רנ"ג סכ"ד, תנו חלק לפלוני יטול א' מט"ז וי"א רביע, ויש לחלק בין לשון חלק ולשון דבר מיעוט וי"ל שתות, וראי' מחו"מ סו"ס רס"ד ובנתה"מ דשיעור קרוב הוא שתות כמו באונאה, ובנחלת שבעה סי' נ"ה הפסד מרובה יותר משתות בקרן ובמהרש"א נדרים ל"ט: מבקר נוטל א' מס', דאז נקרא דבר מיעוט, ובסנהד' ל"ח. מהרה דמרי עלמא תתנ"ב שנה, ובס' סנהדרי קטנה שם כ' דנפק"מ היום לדינא, בנודר לעשות מהרה יש לו זמן קרוב לששה חלקים מיום ולשבוק חלק שביעית, וע' מ"ש בזה בפרד"י בראשית דף ל'. "וענין דבר מה" הוא דבר מיעוט, דאם רבים ג' א"כ דבר הוא ב', וער"מ פכ"ט ה"ב ממכירה, וחו"מ רל"ה סי"ז בדיקות רבות והוא ג', בגיטין ע"א. אבל בחולין קל"ה. וכמה מרובה ב' רחלות ע"ש פלוגתא, וע' בזה בשו"ת אבני חפץ מ"ט. "וענין רגיל וחידוש" ע' בפ' וארא דנ"ד. דב"פ מקרי רגיל, וע' גיטין מ"ו: שמכר שנה ושלש הני מרגל רגילי, מוכח דבג"פ מקרי רגיל, אבל בירו' פ"ד ה"ט הובא בר"ן נדרים מ"ו. וירו' פ"ה ה"ב ובמהרש"א יומא ל"ח: עשה עבירה ב"פ ולא חטא שוב לא יחטא דב' רגלי חסידיו ישמור משמע דבב"פ הוי רגיל ועש"ך יו"ד רכ"ו סקי"א, פת"ש חו"מ קנ"ו סק"ז, וט"ז יו"ד י' סקי"ז רגיל לשחוט טריפות ופמ"ג וברכ"י שם, - ועתו"ס חולין ס"ד: ד"ה שאם בדבר שישנו ב"פ אי מקרי חידוש, וצ"ע שלא הביא מפסחים מ"ד: כלאים נמי חידוש, הרי דבב"פ לא הוי חידוש, ועמ"ש בזה בס' נפ"ח או"ח סי' קל"ט וקס"ז, - וע"ע תי"ט פ"ג מ"ג ממקואות וכנה"ג חו"מ רצ"ה בהגהות ב"י אות ס"ז דגם בב"פ לא הוי רגיל, ומירושלמי פאה פ"א ה"א, קידושין פ"א ה"ט, וסנהד' פ"י ה"א משמע דרק בג"פ מקרי רגיל, לא כר"ן נדרים הנ"ל בשם ירו', וע' קהלת יעקב אות תפ"ז, וב"י חו"מ רצ"א אות כ"ה ד"ה וכ' מהרי"ק, פר"ח או"ח נ"ח, וס' משנת אליעזר מ"ת דף ק"ד ע"ג, ובתשובות שם סי' כ"ב בזה:
ואדעה ערש"י וירא (י"ח כ"א):