לא יחמוד איש את ארצך, בפסחים ח': מלמד שתהי' פרתך כו', ובתוס' מאת דריש את הטפל לארץ וע"ש במהרש"א, ובמלא העומר כ' לפמ"ש א"ע יתרו (כ' י"ד) איך שייך לא תחמוד הא בטבע שחומד, ותי' כמו שכפרי לא יחמוד בת המלך כן לא יחמוד דבר של חבירו, וזה ג"כ בהיות שכנענים יראו שהנהגת ישראל ע"פ השגחה פרטיות ידעו שרק לישראל הוא כשרואים שחיות רעות אין להם רשות להזיק ובזאת תבחן השגחתו ית' על ישראל, וממילא וראו ויבהלו לנגוע בארצם ולא יחמדו אותם, והרב ר' צבי מיכלזאהן שליט"א מפלונסק וכעת בווארשא כתב לי, ע"ד הזה"ק משפטים קכ"ד. דבאו גם מאוה"ע עם ישראל לעלות לרגל ע"ש, וזה ולא יחמוד איש את ארצך היינו שיבא גם הוא בתוך בנ"י לעלות לרגל, וכתבתי לו תשובה על דבריו דבזה"ק אי' שם דהיה רעה לישראל דקטלו לון עש"ה, וכמו כן אי' בפסחים ג': בההוא ארמאי דסליק לירושלים ואכל מקרבן פסח וקטלוהו, וי"ל ג"כ דלהכי קטלוהו משום דעשה להם רעה בעלותו לרגל. - ובאמת נתקשו המפו' למה הרגוהו, ובמנ"ח מצוה י"ד כ' דגוי שאכל קדשים כיון דממון גבוה הו"ל גזל וחייב מיתה ע"ש, ועמ"ש בזה בשו"ת יד אליעזר סי' נ"א דלא קטלוה ע"פ הוראות ב"ד רק המון עם הלקוהו עד שיצא נשמתו ע"ש, גם י"ל דעל אכילתו מפסחים לא הרגוהו כי אם על דברים אחרים שחייב עליהם מיתה, ומדוקדק הלשון בדקו אחרי' וכו' היינו שמצאו לו חובה ממקום אחר שחייב מיתה, וע"ע בשו"ת דבר משה מ"ת סי' ס"ח, ובמה שכתבתי בפ' בא דף צ"א. - ובפסחים שם כל מי שאין לו קרקע אין עולה לרגל מדכ' ולא יחמוד איש את ארצך ש"מ שרק מי שיש לו קרקע, ובס' הדוה"ע מביא דוגמא לזה בקידושין י"ת: פלוג' רבנן ור"א ר"א סבר מוכרה לקרובים וע"ש ברש"י דס"ל דהיכי דמצי מיעד אמרה תורה ליעד והיכי דלא מצי לא מיעד, וה"נ י"ל לחכמים אם אין לו קרקע אין עולה לרגל, אבל לר"א י"ל ג"כ אם יש לו קרקע ועולה לרגל לא יחמוד כו' דהייכי דיש לו קרקע הבטיח ה' שלא יחמוד, אבל אין לדייק מזה שאם אי"ל קרקע לא יעלה ברגל:
ובפסחים ג': תד"ה מאלי' כ' דמי שאי"ל קרקע פטור גם מפסח ומה"ט לא עלה ריב"ב לעשות הפסח של"ה לו קרקע ועי' שאילת יעב"ץ קכ"ז. וחיים שאל פ"ד, והגרצ"ח כאן, ולקח טוב כלל ו' אות ג' ד"ה המקום הי"א וגליוני הש"ס פסחים ג': - (והגר"א אמר דמה"ט לא ה"ל קרקע דבסנהד' צ"ב: אמר על עצמו שהוא מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל, והי' מבני אפרים שמנו הקץ ויצאו קודם זמנם ונהרגו, א"כ ל"ה מבאי הארץ ול"ה לו חלק בא"י), - ועי' בחת"ס או"ח קכ"ד ויו"ד שט"ז שהק' לר"א בשבת קל"א. דה"ט בציצית ומזוזות אין דוחין שבת שבידו להפקירן, א"כ איך פסח דוחה שבת הא בידו להפקיר קרקעותי' ופטור מפסח, ולפ"ז לא ידחה פסח שבת, ולהנ"ל א"ש דלר"א ל"ל לדברי תוס' די"ל אפי' אי לי"ל קרקע ול"ש לא יחמוד איש את ארצך ג"כ מחויב בראי' וה"ה בפסח. - ובה"ס שם תי' ג"כ דר"א לטעמי' בערכין כ"ח. דאם החרים כל נכסי' ל"מ וה"ה בהפקיד והקדיש ע"ש, והא דאי' הואיל ואי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' היינו דמשייר פחות מר' זוז ומותר ליטול לקט שכחה ופאה, אבל לענין פטור מראי' ופסח צריך שלא ישאר לו שום קרקע וזה א"א לר"א, וע"ש שמתרץ מה שהשמיט הרמב"ם הא דאין לו קרקע פטור מראי' וע' ס' טל תורה ערכין שם, ועמל"מ פ"ב ה"א מחגיגה, ונובי"ת או"ח צ"ד ג"כ הק' זה ותי' דהשמטת הר"מ דלית לי' הא דר' אמי דאין לו קרקע פטור מראי' ע"ש, ודברי' תמוהין דמה בכך דרב לי"לן דר' אמי' מ"מ הא פסקי' בכ"מ כריב"ל אף נגד ר"י, מכ"ש נגד רב דרב ור"י הלכה כר"י, ואי' בירו' פאה פ"ג ה"ה ר' אסי בשם ריב"ל כל מי שאין לו קרקע פטור מראי' וצע"ג, וע' בהה"מ פ"ג ה"ז משלוחין דכותבין בהרשאות והקניתי לו ד' אמות אע"פ שאין לו קרקע, מפני שכל אדם יש לו חלק בא"י, ומ"ש ל"י איש את ארצך לשון מליצי הוא לכל אשר לך בארץ, ומשו"ה השמיט הר"ם דין דר' אמי וע' בתו"ת:
ובאור חדש שם הביא משאג"א שהעיר לתוס' היה מהראוי שכהנים ולוים לא יתחייבו בפסח, כיון שלא נטלו חלק בארץ ול"ה להם קרקע, וכ' לר"י בפ"ה מי"ד ממע"ש דכהנים ולוים יכולים לומר על האדמה אשר נתת לי, כיון שיש להם ערי מקלט וא"כ יש להם קרקע ע"ש, ובלא"ה משכחת שיהי' להם חלק בארץ כקנין הגוף כגון שירשו מאבי אמם מישראל או שירשו אשתם שהי' להם קרקע מאבותיה, ועתוס' ברכות כ': ד"ה נשים, דיפטרו מבהמ"ז דלא נטלו חלק בארץ, ומה"ט גם כהנים ולויים יפטרו ובמעדני יו"ט כ' שי"ל שהי' להם ערי מגרש, וע' ביש סדר למשנה פ"ג מ"ג ברכות שהאריך בזה, ועמ"ש בזה בפ' משפטים (דף רנ"ג.):
ובמנ"ח מצוה ה' הק' הא כו' וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, וגר לא משכחת שיהי' לו קרקע ואי שקנה הרי חוזרת ביובל ואין לו רק קנין פירות ולא בקה"ג דמי ע"ש, וכה"ק בצל"ח פסחים ח': לענין הקהל דג"ב הול"ל דמי שאי"ל קרקע פטור, ובתורה כ' בפירוש וגרך אשר בשעריך, וכ' במשכחת שיהי' לו קרקע ע"י ירושה מאשתו, ואי נימא דירושת בעל לאו מדאו' משכחת בנשא אשה שיש לה קרקע והי' ממנה בן, והבן ירש אמו ואח"כ ירש הוא לבנו ע"ש, וג"כ, ק' על עבדים שנ' וכל עבד איש כו' אז יאכל בו, ועבדים אין להם קרקע, ובטו"א ריש חגיגה הק' על עבדים דפטורין מראי' שם באינם משוחררין ומשמע דמשוחררים חייבים והרי אין להם קרקע, ובענין זה עשו"ת הרד"ד לזקיני הגאון מלאסק ז"ל או"ח מ"ת ל"ג, וחדושי מהרא"ך על או"ח בסוף הספר, וחידושי הרד"ד על פסחים ג': ויען שהם אריכית גדול לא העתקתי - ועמש"ל (ל"ג ז').
ודברתי מענין זה אריכות בי"א טבת תרצ"ו עם אדמו"ר מהרי"ח שליט"א מאסטראווצע ואמר לי בקו' הח"ס הנ"ל דצריך טעם למה מי שאי"ל קרקע פטור מראי', וכי מי שהוא עני יפטר ממצוה ורק אם יש לו קרקע אף אם הוא מכת הפחותים יחייב במצות ראי', ורק שמי שיש לו קרקע והולך לדרך רחוק לירושלים ובביתו הכל הפקר,ראי' שמבטל עצמו לגמרי לעבודת הבורא ומוכח דכוונתו לשם שמים במצות ראי' וק"פ, ואף דהתורה הבטיחתו ולא יחמוד כו', ולא יהי' שליטה לשום בן אדם וחיות ממה שיש לו בביתו, כמובא במדרש אך על זה גופא צריך להיות בעל בטחון גדול להניח הכל בביתו ולילך למרחוק זמן רב, ומדעשה כן ראי' שכוונתו לש"ש, אבל מי שאין לו קרקע אין הוכחה שכוונתו לשמים, שאין ירא שיקחו ויגזלו ממנו בביתו דהא אין לו כלום, ומשו"ה פטור מראי' וק"פ, וא"ש קו' חת"ס דמדחזינן דהניח הכל בביתו, והלך לירושלים לראות ולעשות ק"פ ראי' שכוונתו לשמים, ואיך נאמר לו שיפקיר נכסי' ולא ילך לירושלים ולמנוע ממנו תשוקתו, ורחמנא ליבא בעי וכאן אומדנא דמוכח דלבו לשמים ופח"ח:
וגם י"ל דבאור חדש כ' טעם דמי שאי"ל קרקע פטור מק"פ, דבראי' פטור דכ' לא יחמוד איש את ארצך בעלותך כו', ותיפ"ל בלא"ה אף דיופטר מראי', יוצרך לילך לירושלים לעשות ק"פ וע"כ דגם מק"פ פטור באין לו קרקע, וא"כ איירי בקרקע של א"י, ומצוה שיהי' לאדם קרקע בא"י, ובגיטין ח': הקונה שדה בא"י כותבין שטר מכירה אפי' בשבת דמשום ישוב א"י לא גזרינן, וע"ש בתוס' דרק משום ישוב א"י התירו שבות ולא משום מצוה אחרת, וא"ש דדוקא בציצית ומזוזה א"ד שבת דאי בעי מפקיר ויהי' פטור מהמצוה ולא יעשה חטא, אבל כאן אי יפקיר קרקעותי' יעשה עבירה דיבטל ממצות ישוב א"י, ובטח שום אדם לא יפקיר שמצות ישוב א"י חביבה על אדם וממילא חייב בק"פ דהי' יש לו קרקע, וע' ירחון קבוצי אפרים שנה ז' סי' כ"ז קצת מזה, ואהל מועד ח"א סי' כ':
ובס' אמרי כהן רוצה לחלק דוקא במכשירי מצוה אמרי' בידו להפקיר אבל בנוגע לגוף מצות ק"פ ל"א מיגו כזו, והסברא דאין בידו לעשות טצדקי להיפטר ממצוה מה שכבר נתחייב בה, משא"כ מכשירי מצוה מצי לעשות טצדקי להפטר מלהתחייב שלא יבא לידי חיוב, וע' צל"ח ומה שהארכתי בזה לעיל בפ' שמות (דף ל"ח:) אך ז"א דאם יעשה טצדקי להפטר מק"פ יקיים מצות שבת החמורה יותר:
וכן מצאתי בשו"ת מהרי"א או"ח סי' קכ"א ורי"א דרק גבי מכשירין אמרי' בשבת קל"א. בידו להפקירן ולא גבי פסח עצמו שהתורה אמרה במועדו והקושיא לאלקינו ע"ש, וגם תירוץ החת"ס הנ"ל צ"ע דרק להקדיש אסור שאוסר גם לעצמו משא"כ בהפקר שיכול אח"כ לזכות בו בעצמו, ועמנ"ח מצוה ה' אות ד', ומרה"פ כירושלמי פ"ג ה"ד מחגיגה, וגליון הש"ס ירו' שם פ"א ה"א, ובהגהות מהרש"ם על ש"ס הנדמ"ח. - וגם כ' שם דרק במזוזה וציצית שאינו מצות שבגופו ואפי' למ"ד חובת גברא, אבל המצוה תלוי בבגד ובית, עתו"ס הנחות מ"ד. ד"ה טלית, אבל מצות שבגופו כק"פ מי שרי לי' להפקיר נכסי' כדי להפקיע א"ע מחיובו, ונכסי' משועבדין למצות התורה, וכמ"ש הקדש מפקיע מידי שיעבוד וכל מצות צורך גבוה, ובעירובין ל"א. מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני, ובתפארת ישראל דמאי פ"א מ"ד הביא שהגר"י חאגיז הק' אטו בשופטני עסקי' שיפקיר כל נכסי' כדי לזכות במעט פרוסת דמאי, ותי' דמדאו' אפי' מפקיר בינו לבין עצמו מהני, כנדרים מ"ה. וחו"מ רע"ג ס"ז, ומג"א רמ"ו סק"ט ע"ש, ולתוס' ד"ה דמאי לא איצטריך טעם זה רק לסומכוס, אבל לרבנן בל"ז מערבין מדחזי עכ"פ לעניים דהא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה:
וכל הענין שיוכל להפקיר סוגי' ערוכה בנדרים פ"ד: דרבנן פליגי על ר"א וס"ל דמירתת להפקיר שלא יטלו אחרים ע"ש, אך סתם משנה ברכות רפ"ז אכל דמאי מזמנין עלי', ואמרי' בגמ' דמ"ז. דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי לי', וכן בפ"ד מ"ט דפאה, ובב"מ ט': מטעם מיגו דא"ב מפקיר נכסי' ע"ש, ושלא יהי' סתירה מגמ' נדרים יש לחלק דמה שנוגע לדאורייתא פליגי רבנן דל"א מיגו דבידו להפקיר ושם בנדרים במעשר עני ודאי צריך הפקר גמור, אבל בדמאי דספיקא הוא גם רבנן מודי דאמרי' מגו דא"ב מפקיר, וא"ש קו' חת"ס בק"פ דהוי דאו'. - גם י"ל קו' החת"ס לרשב"א וריטב"א סוכה ל"ה. דאיסור הנאה אע"ג דאינו ברשותו אבל שלו מקרי כיון דאינו של חבירו, ובאתרוג של ערלה חשוב לכם ומשום דאית לי' בעלים אע"ג שאסור בהנאה, וכמ"ש בקצה"ח ת"ה סק"ב, ועשו"ת ברית אברהם או"ח כ"ז, ובס' מנחת יהודה בקונ' יהל אור ביאור רחב אם יש זכיה באה"נ ואי מקרי שלו ע"ש, וא"כ י"ל ה"ה בהפקר דיצא מרשותו אבל עדיין מקרי שלו כל זמן שלא זכה בו אחר, דבבחינה זו הוא שלו כמו איסור הנאה במה שאינו של חבירו, וא"כ לענין עליה לרגל וג"פ דבעינן שיהי' לו קרקע מדכ' ארצך, די הוא דקרקע זו נקרא עדיין שלו, וכל זמן שלא זכה אחר נקרא ארצך וחייב בראי' וק"פ, ור"א אמר רק מי שאין לו קרקע אבל זה יש לו קרקע, ויל"ע בזה:
ומצאתי עוד בשו"מ תליתאה ח"ג קס"א שתי' קו' הח"ס עפ"מ שחקר הקצה"ח רע"ג סק"א אי הפקר עושה קנין ויצא מרשותו וע"ש בסק"ג, וכ' הא דנחלקו בזה בנדרים מ"ג. אי הפקר כמתנה ז"ד במטלטלין דכל שהפקירן יצאו מרשותו, אבל בקרקע כל כמה דלא זכה אדם לא יצא מרשות בעלים, לפ"ז בקרקע ל"ש הפקר דלא יצא מרשותו רק כשיזכה בהם אחר, וזה אינו בידו שיזכה אחר, וע' חו"י סי' מ"ח בשם עה"ג, ובשו"ת רשב"א ח"א סי' ע' משמע בעה"ג, ועמ"ש בזה ש"ב הגאבד"ק אוהעל שליט"א בשו"ת בנין דוד סי' מ"א, ובס' טוב עין דף כ"ו. - גם י"ל דהנך ד"א שיש לכל א' בא"י א"א להפקיר בשום אופן מאחר שאין מבורר מקומן, וא"א לשום אדם לזכות בהן, והפקר הוא דוקא היכי דיכול לבוא לידי זוכה, וע"כ לא פליגי בנדרים מ"ג. בהפקר היכי דלא אתי ליד זוכה דלרבנן הוי הפקר, ז"ד היכי דמשכחת דמצי אתי לידי זוכה, משא"כ בד"א דא"א בשום פנים שיבא לידי זוכה אחר, בפשיטות דל"ה הפקר. - ובמקו"ח תמ"ח סק"ט כ' דהפקר ב"ד הפקר, אין כח רק להפקיע הממון מרשות בעלים ולא לעשות קנין, וכ"כ בנתה"מ רל"ה סקי"ג, ובאמת קדמו בשטמ"ק ב"ב ק', במיצר שהחזיקו רבים, ובגט פשוט סי' ק"כ, ובתשו' רע"א רכ"א אות ו' ד"ה ויראה לי, וצ"ע מיומא נ"א: דאפקרי' גבי אחיו הכהנים, וגיטין כ'. אקנוי לי' רבנן, ופרש"י הפקר ב"ד הפקר, ודנ"ה: אוקמי' רבנן ברשותי', וערשב"א גיטין ל"ו:, סמ"ק סי' קפ"ד, תשב"ץ ח"ב סי' ה', רשב"ם ב"ב קל"א. ד"ה אלא דהפקר ב"ד להקנות, ובק"נ גיטין פ"ד אות מ"ט בשם יש"ש יבמות פ"י סי' י"ט:
ובענין הנ"ל אי יכול לפטור עצמו קודם שנתחייב במצוה לעשות פעולה לפטור עצמו, ע' בהערות הג' מבויאן שליט"א, ובקובץ דרושים חו"ה סי' כ"ה כ' ג"כ הגרי"מ בידערמאן שליט"א לחלק, דמצות חיובית כפסח אינו רשאי לפטור עצמו דהוי כפורק עול, אבל במצוה דאינה חיובית, רק אם יש לו פירות חייב לעשר מותר להערים ע"ש, ועמ"ש בדברי' בירחון אהל מועד שנה א' סי' קט"ז וקנ"ג, וע"ע בר"מ פ"א ה"ו משבועות נשבע לבטל מצוה כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית ע"ש - ומ"ש הג' מבויאן שיחי' מצאתי שכ"כ בשו"מ תליתאה ח"א ק"כ, דמקידושין ל"ג: אין ראי' דשם החיוב לכבד הזקן ות"ח, וא"כ זה גופא מצוה, שלא יעצים עיני' כדי שיכבד אותם, וגם כעת המצוה זה גופי' שלא יעצים עיני' שזה כבודו של החכם, ובזה יקנה אהבת תורה ויר"ש, ויהי' כבוד הת"ח חשוב בעיני' ע"ש. - ובירחון קול תורה ש"ג סי' ב' חילק בין זמן דממילא קאתי עש"ה, וכזה כ' המשל"מ פ"ד ה"ז מאישות דקטן שקידש לאחר שיגדל לא הוי דשלבל"ע דזמן ממילא קאתי, וע"ע במס' מע"ש פ"ד מ"ד מערימין על מע"ש, ובירו' פסחים פ"י. ה"ב יצא לו קודם לשש שעות כו', וע' ערכין כ"ג. שמותר להערים ולעשות קנוני' על ההקדש, ומעשה רב שגדולים וטובים הכניסו דרך גגין, בירו' מעשרות פ"ג ה"א, וע"כ החילוק דזה אינו חיובא דגברא כלל, לא כן בשאר מתנות, ע' ירו' פאה פ"ז ה"ג המניח כלכלה תחת הגפן כשבוצר ה"ז גוזל עניים וכו', שגרם שלא ירדו לארץ, הרי שאסור לגרום פטור, וע' בכורות ג'. כלאי חיותא דר' מרי בר רחל על שהפקיע בכורים מקדושתי', עיין בכל המקומות שציינתי ותאיר עיניך. - ובענין אי יכול לפטור עצמו מצער כגון ליתן סם המיישן קודם המילה שלא להרגיש בצער שהארכתי בזה בפ' שמות דל"ט., ראיתי כעת בשו"ת אמרי דוד סי' קל"ב שג"כ נשאל בזה, והביא גמ' ב"מ פ"ה: אשקי' סמא דשינתא שלא ירגיש, וע"ז כ"ח. פסקי' לשקי', וסיים דמותר להשקותו שלא ירגיש צער, וכמו נולד מהול דקיים המצוה בהטפת ד"ב, ומי לנו גדול ממשה ודוד דנולדו מהילי, ובאמת כשיעור משנתו כאבו גדול עד ג' ימים ויותר, ומרחיצין לפני המילה ואחר המילה להקל צערו בשבת קל"ד: ואו"ח של"א, וראי' ממרצע קידושין כ"א: מניח סם על אזנו וניקב ממילא ל"מ, אבל מושח סם שלא ירגיש כ"כ צער ואח"כ ניקב במרצע שרי והה"ד הכא. ומה שהבאתי שם דבקידוש השם אינו מרגיש צער, ע' ברכות ס"א: בר"ע שסרקו בשרו ומשמע דר"ע הי' מרגיש ביסורין, וכן מפורש בירו' שם, וי"ל דר"ע רצה בהרגש יסורין, ולכן לא ניטל ממנו ההרגש, וע"ע בע"ז י"ח., ובגליוני הש"ס ברכות: