הדברים בגיטין ס': ותנחומא נח, לא כרת ה' ברית עם ישראל אלא ע"י תורה שבע"פ והרמז דמקודם כ' ל"ת גדי בחלב אמו, ובירו' ומד' דמלאכים קטרגו בשעת מ"ת, ומשה נצחם במה שאכלו בב"ח אצל אאע"ה (ועפרד"י וירא קי"ד: מ"ש בזה) והמלאכים אכלו בן בקר וחמאה. ובתורה כ' רק גדי בחלב אמו, ומזה ראי' שכרת ברית רק על שבע"פ, דתלב אמו לאו דוקא אלא על כל בב"ח בחולין קי"ד. וזה הסמיכות ל"ת גדי בח"א ומזה ראי, כי ע"פ הדברים האלה כרת אתם ברית ושם אי' דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ, ובע"פ אא"ר לאמרם בכתב, ועמו"נ ח"א פע"א דרוב הדעות וספיקות נופלת בלשון הספר אבל מה שנמסר לנו אין ספק ע"ש, וגם דברים שבכתב שמוחזק ומכוון אין נכון לשנות בע"פ אבל בזה"ז דקצרו הדעות הותר הכל כמ"ש בתמורה י"ד: וע' תו"ת - ומצינו שהוציא חז"ל מפשט הפשוט בברכות ל"ב, ודי זהב, ב"ק ס':, כי תצא אש בדרך משל, ב"ב ע"ח. באו חשבון, עירובין נ"ד. וממתנה נחליאל וחולין ה'. מן הבהמה להביא בנ"א הדומין לבהמה, אין כוונת חז"ל שכן פשט הכתובים, אלא מפני שדברים בע"פ אא"ר לאמרם בכתב הי' קשה לזכור והסמיכו באחד מלשונות התורה שיהי' נוחים לזכור, ושיעורים חציצין ומחוצין סמכו אקראי עירובין ד'. וקשר של תפילין, ברכות ז'. וניסוך ר"ה ז'. וגם ציונים וסימנים וכמ"ש בפ' וארא דף נ"ג. וע"ע ירו' פאה פ"ב ה"ו אותן שבע"פ חביבים מבכתב, וי"ל כמ"ש ביבמות ב': מילתא דאתי' מדרשה חביבא לי', ורוב תורה שבע"פ באו מדרשות י"ג מדות, וע"פ בנדרים ג'.