לא תבערו רש"י ללאו או לחלק, ביבמות ה': פרש"י שלא תאמר א"ח סקילה עד שיעשה כל ל"ט מלאכות, וממקושש ל"ק דנידן אף על מלאכה א' כמו שהק' ברא"ם, די"ל הוראות שעה הי' כר"י בסנהד' פ':, ואף לת"ק דיליף שם לענין התראה ממקושש, וע"ע בשבת צ"ו: מקושש מעביר ד"א היה, הרי דל"ה הוראות שעה, וע"ע בסנהד' ע"ח: וברש"י אמור (כ"ד י"ב), ושלח (ט"ו ל"ד), וכ' בגרש כרמל דזה לפי האמת דהבערה לחלק וחייבים מיתה אף על א' שפיר מקושש במיתה, אבל אי ל"ה כ' לא תבערו, אז היינו מפרשים קרא כי לא פורש מה יעשה לו על עונש אחר ולא מיתה, וע"ש במהרש"ל יבמות תימה לומר שלא יחייב סקילה רק על כל מלאכות יחד כו' אלא לחילוק חטאת איירי עש"ה:
עוד הק' הרא"ם דרש"י סותר עצמו מפסחים ה': שלא תאמר העושה ד' או ה' אבות א"ח רק א', ובאור חדש כ' דבשבת צ"ו: מקושש צלפחד דברי ר"ע, א"ל ריב"ב עקיבא ב"כ וב"כ אתה עתיד ליתן את הדין, התורה מכסה ואתה מגלה, וצ"ל לר"ע דס"ל מקושש לש"ש נתכוון כתוס' ב"ב קי"ט: ד"ה אפי' בשם מד' כדי שילמדו ממנו, לפ"ז אין גנאי, וא"א, לר"ע הוראות שעה, דיקשה איך ידע שיהי' נהרג עלי', דהא חילל כדי שיהרג וילמדו ממני, וע"כ מהדין נתחייב מיתה ומוכח דעל מלאכה א' חייב, ומשו"ה בפסחים דאזיל לר"ע הוצרך רש"י לפרש דס"ד אפי' על הרבה א"ח רק א', דלר"ע ידענו דעל א' חייב ממקושש רק דהו"א כשיעשה הרבה ג"כ א"ח רק א':
ובבית שמואל עה"ת כ' דאי' ברש"י ממחרת יה"כ הי' ובגנותן מדבר שתיכף חיללו שבת, וא"כ לילף ממקושש כנ"ל, וצ"ל דאין ראי' דבשבת ע'. ועדיין אני אומר חרישה וקצירה חייב ב', ומשמע דלא יכול לילף מחו"ק, ותולש הוי מקושש שהוא תולדה דקוצר ואין ראי' על שאר מלאכות, ושפיר פרש"י ביבמות ושבת להו"א על א' א"ח, אבל בפסחים לר"ע דסובר תו"ק קאי על תוספות שביעית (ערש"י שבת ע'.) וליכא לימוד אף על חו"ק דחייב ב', מפרש דהו"א דעל הרבה א"ח רק א', אבל על א' נמי חייב דיליף ממקושש - ובחמד"י ח"ב כ' ע"פ תוס' ב"ב קי"ט. וסנהד' ע"ח: שהק' מה הי' משה מסופק על מקושש הי' לו לדונו בחנק דסתם מיתה בחנק, ות' מסברא נראה שבסקילה כעובד ע"ז, דשבת דמי לע"ז במחלל בפרהסיא, וי"ל דבצנעה דאין לחייב רק משום שבת הו"א דא"ח עד שיעשה כולם:
ובגליון הש"ס לרע"א סנהדרין ע"ח: הק' דמנ"ל מחלל שבת בצנעה בסקילה דלמא רק בפרהסיא ע"ש, וי"ל בפרהסיא אינו דוקא בפני עשרה, ורק גם במחלל בפני ב' עדים כיון דהתרו בו, והתיר עצמו למיתה, ועכו"פ י"א סק"ב ולב אריה די"ד., ובס' סנהדרי קטנה שם תי' ע"פ הש"ך יו"ד קנ"ז סק"ד אהא דכ' המחבר בפרהסיא בפני י' ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה, והכי מוכח גבי והא אסתר בפרהסי' הי', וע"ע בפמ"ג יו"ד ב' שפ"ד סקי"ז פרסום הוי י' מישראל או שידע שיתפרסם, וע"ע רש"י ע"ז כ"ז: ד"ה בפרהסיא, ורדב"ז סי' צ"ב, וא"כ לא משכחת לדון בסקילה מחלל בצנעה דלעולם הוי בפרהסי' דבעי עדים והתראה, ויבואו העדים אח"כ לב"ד ויתפרסם הדבר, וע"ע בכל"ח אות ב', נחלת עזריאל על שבועות די"ג., מתנה טובה שבת ד"ע., מנחת אהרן סנהד' ל"ה:, פתחי משפט חו"מ ז' סק"ד, ושו"ת חדות יעקב מ"ת קמ"ו, ומפני האריכות לא העתקתי, ובפ' תשא (ל"ג ה') הבאתי בזה עוד הרבה עש"ה:
ובתי"ט פ"ז מ"ב משבת הק' הא דכ' המכבה ומבעיר הול"ל מקודם מבעיר, ות' משו"ה איחר הבערה דאיכא מ"ד הבערה ללאו יצאת, וכ"כ במרכבת המשנה, וא"כ משמע דאף למ"ד הבערה בלאו מ"מ מודה דמכבה במיתה, ובשו"ת חות יאיר קל"ב כ' וז"ל וצ"ע למה נחלקו אמוראי איזה מלאכה אמר איסי ב"י שאינו חייב עלי', ולא החליטו שהוא מבעיר, וס"ל כמ"ד הבערה בלאו, ונ"ל דא"כ גם המכבה פטור והו"ל תרתי ולא חדא עכ"ל, משמע להיפך מתי"ט דמכבה שוה למבעיר וג"כ בלאו, אבל צ"ע מכריתות כ'. כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר ופרש"י אפ"ה אהבערה פטור, הרי להדי' דמכבה לא הוי כהבערה, וע' בקובץ על רמב"ם פ"ז ה"א משבת שמביא ס' שושנים לדוד שכ' ג"ב כחו"י, ומ"ש עלי' דמביצה כ"ב: ונימא מר מפני שמבעיר, ולשיטת ריב"א שם דכ"ג, בתד"ה על ופסחים ה': ד"ה לחלק, דלמ"ד הבערה בלאו אינו אסור ביו"ט, א"כ ל"ק משום מבעיר דמותר ביו"ט והוא קו' המהרש"א ולהחו"י א"ש ע"ש, - ובאמת הוא מפורש בתוס' ישינים שבת כ"ט: ומביא ראי' מכריתות שם, וע' בהגהות רש"ש במשניות ווילנא שהערה קצת במ"ש, וע"ע בשו"ת אבני זכרון או"ח ה', חמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ל"ז בה' שבת, בס' ברית משה על סמ"ג ל"ת ה' שבת, ובמתנה טובה שבת ו': וע"ג. ואשתמיטתי' לי' החו"י, וע"ע בלקח טוב כלל י"ז, וגליוני הש"ס עירובין מ':, חמד"י ח"ב סי' ז', שו"ת תורת חסד או"ח י"ב, או"ח פסחים כ"ח. וירחון אהל תורה סי' מ"א ונ"ב אריכות בזה, אבל פלא דבתוס' ביצה כ"ג. ד"ה על הביאו ירו' בנר של בטלה או מותר ביו"ט, וכ' אף להמתיר בהבערה מ"מ בכבוי אסור דלעולם אינו באוכל נפש, וק' הא טעם המתיר משום דהבערה בלאו ומה שייך זה לכבוי, אע"כ דדין א' להם, וק' דזה נגד גמ' מפורשת הנ"ל, וע' בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב י"א:
ובר"מ פכ"ד ה"ז משבת כ' אין עונשין בשבת מלקות או מיתה שנ' ל"ת אש והוא מסנהד' ל"ה:, ובס' המצות ל"ת שכ"ב, הביא בגמ' דבני מערבא מכאן לבתי דינין שלא יהי' דנין בשבת, והוא מירו' פ"ד ה"ו ודוקא בדבר שיש בו חילול שבת אסור מדאורייתא, ובמג"א של"ט סק"ג כ' דבמלקות נמי איכא חילול שבת כגון שעושה חבורה, וע"ש בחמד"י אות פ"ד, וחת"ס שבת דק"ו. ושו"ת אמונת שמואל סי' נ"ד, ובאמת בזוה"ק פנחס דרמ"ג: מפורש דאסור ללקות בשבת, ועמנ"ח מ' קי"ד, ובס' חסידים ת"ט גבאין מחרימין בשבת ובפי' אזולאי שם האריך בזה, ובמל"מ שם נסתפק ברודף אחר ערוה בשבת אי נותן להצילו בנפשו ונשאר בצ"ע וע' בזה בברכ"י של"ט, - ובב"י או"ח סו"ס רס"ג הביא שו"ת ר' שרירא גאון דמי שעבר עבירה בשבת אין מכניסין אותו לבית הסוהר בשבת או יו"ט דאין דנין בשבת ויו"ט, ובאו"ח של"ט ס"ד אין דנין בשבת ואסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר משנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, ובשבות יעקב ח"א סי' י"ד כ' במי שרצה לברוח לעגן אשתו דשרי לאסרו בשבת דמשום עגון הוי כשעת הסכנה, והק' ממקושש בפ' שלח (ט"ו ל"ד) ויניחו אותו במשמר משמע דבכל אופן מותר לאסרו, וגם הא דאין דנין הוא גזירת חכמים שמא יכתוב, וזה אפשר ל"ש בחבישה, אך מי יחלוק על דין הנפסק בש"ע אך במקום צורך מותר:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד מהדו"ב או"ח סי' כ"ד האריך מאד בזה, ותי' קו' השבו"י דמדאו' שרו לחבשו, לא מבעי' להשיטות דרק מיתה, ומלקות דהוי חובל פשיטא חבישה מותרת, ואף למג"א דכל עונשין אסורין ויליף מכל מושבותיכם, מ"מ ז"ד מה שעושין דרך עונש כמו גלות אבל חבישה אינו מטעם עונש ורק מדרבנן אסור שמא יכתוב ול"ק ממקושש עש"ה, ובמח"כ דברי' תמוהין דבר"מ פכ"ד ה"ט מסנהד' כ' וכן יש לדיין לכפות ידי' ורגלי' ולאסור בביהא"ס, מבואר דהוא בגדר עונש, אבל מרש"י משפטים (כ"א י"ט) והוא מכתו' ל"ג: מלמד שחובשין אותו כו', מבואר דחבישה לאו בגדר עונש היא אלא לעכבהו שלא יברח וכ"כ בסנהד' ע"ח: וירו' פ"ז ה"ח מסנהד' ובשפת אמת מגילה ז': הק' למה דקיי"ל אין מענישין בשבת איכא בין שבת ליו"ט לאו זה לא תבערו אש ע"ש, משמע ג"כ דפשיטא לי' דגם בלא חילול שבת אין עונשין משום לא תבערו וביו"ט מותר, ולא הזכיר מר"ש גאון הנ"ל, ובאמ"כ במפתח דף של"ג הביא מהגרימ"ב שליט"א דר"ש גאון מטעם אין דנון בשבת ויו"ט, ולכן פשיטא לי' דגם ביו"ט אסור, דעיקר גזירת חז"ל שלא לדין שנוי' ביו"ט במס' ביצה, אבל השפ"א נסתפק לרמב"ם דאסור מה"ת דכל העונשין נכללו בלאו לא תבערו אש, ולריב"א הנ"ל בתוס' פסחים ה': דלמ"ד הבערה ללאו יצאת מותר ביו"ט, א"כ ה"ה בעונשי ב"ד שאינם מלאכה ואסורין רק משום לא תבערו מותרין ביו"ט, וכן מחינוך מ' קי"ד משמע משום כבוד השבת ולא ביו"ט, ובפי' אזולאי לס"ת סי' ת"ט האריך לבאר דר"ש גאון לא ס"ל כרמב"ם לאסור מה"ת, וע"ע באב"נ או"ח מ"ו שהאריך בר"מ הנ"ל, והעלה דהעונש בשבת בעצמותו, וגם העלה דלנדות בשבת אסור עש"ה:
ברם מש"ל דל"ק ממקושש מה שהניחוהו במשמר דהוי רק מדרבנן מה שאין דנין בשבת ואז לא גזרו על זה, וקשה דאם מן התורה מוכח דשרי לאסור במשמר איך יכלו חכמים אח"כ לגזור שלא לאסר במשמר, וכה"ק ברביד הזהב פ' שלח והביא מפ' צו (ו' ב') היא בעולה ובריש ברכות הקטיר חלבים כו' כ' רש"י דלא אמרו בהם עד חצות כו' (ע' בשמים ראש וכס"ד סי' קכ"ה), מזה יש ללמוד שלא עשו חכמים סייג לדבר המפורש בתורה כמו כאן שנ' כל הלילה עש"ה, ומזה מקור לט"ז או"ח תקפ"ח ויו"ד קי"ז וחו"מ ב' דכל שהתירה התורה בפירוש אין כח ביד חכמים לאסור כמו מילה בשבת ע"ש, ובהגהות אמ"כ שם כ' דהט"ז לא אמר רק בדבר שמצינו בתורה להיתר מדרשא, אבל לא היכי דבא ההיתר בדרך סיפור, וערש"י תענית ט"ו. ד"ה ובקבלה ותוס' יבמות ק"ג, ד"ה בין, ומה שכתבתי בהשמטות לח"א לדף מ"ב. וע"ע בעקרי הד"ט או"ח סי' י"ד בשם מור וקציעה סי' ש"ז לעכב גופו של ישראל עד יעמוד למשפט אסור, ולעכב עכו"ם בשבת כ"ד. ליפרע ממנו התיר בשאילת יעבץ סי' קס"ז, וע"ע שו"ת מהרשד"ם או"ח ח', ובמחצה"ש במג"א של"ט סק"ג - ובעיקר הדבר מה דפשיטא לכל המפו' דהניחוהו במשמר בשבת, בר' בחיי שלח כ' דהי' בליל שבת ע"ש:
ולעיל בפ' שמות מ': הבאתי ס' טוב ירושלים על ירו' שבת דמ"ו. בענין מיתות ב"ד בשבת ע"י עכו"ם, ובאנו לענין אי יוכל לעשות מצות ע"י עכו"ם, וכמ"ש במח"א הל' שליחין י"א במעקה ע"י עכו"ם ע"ש, וע"ע בבשמים ראש רכ"ג שהק' אחד להרא"ש, למ"ד מילה בעכו"ם כשרה אמאי נדחה שבת נעבד לי' ע"י עכו"ם, ובשעה"מ פי"ב מע"ז הביא הקו' ובהג"ה שם תי' כתי' הרא"ש דסו"ס לא עשה הישראל המצוה, ועכו"ם אינו נעשה שליח והחיוב דוקא לקיים מצוה ע"י ישראל ע"ש, ובשד"ח מער' ברכות אות ט"ז, ועט"ז יו"ד ק"כ סקי"ז בטבילה ע"י עכו"ם, ובמנ"ח רט"ז אות ז', בי"צ אה"ע ח"ב סי' נ"ח, ומשפט שלום סי' קפ"ח אריכות בדרכי מח"א, - ובתשו' הרשב"א שנ"ז כ' לא מצינו שיוכל לקיים מ"ע ע"י עכו"ם, וצ"ע שבתשובות ח"ג רנ"ט כ' שיוכל לטבול ע"י עכו"ם, וע' טעה"מ ה' חו"מ פ"א ה"ג, רי"ט אלגזי בכורות פ"ד אות נ', ובס' חמדת משה ס' ו', ותרשיש שהם סי' ט"ז ונ', ונפ"ח סי' תל"ב, וע"ע בשו"ת אב"נ או"ח מ"ב, ודעת יהונתן די"ג:
ובהטו"ז הנ"ל ענבי"ת יו"ד ס"ב מה שתירץ מרבית גוי שאסרו רק כדי חייו התירו ליקח רבית ע"ש, ובאבני נזר או"ח מ"ח, והא דאסרו יבום עשו"ת שמן רוקח ח"ב פ"ה דאחר שנשתנה הענין שראו שדור פרוץ, וכן בחר"ג שירבו קטטות, והטו"ז אמר רק בדבר שהי' שייך הטעם גם מאז, ולא במה שהוא למגדר מלתא וצורך שעה, ועשו"מ קמא ח"א קי"ג, ובחות יאיר קמ"ב תי' מרבית דאסרו שמא ילמד ממעשיו, והוי לסייג ואז כח בידם לאסור, וכ"כ בתבב"ץ ח"ב קצ"ז, ועחת"ס אה"ע ח"א ל"ח, ושו"מ תליתאה ח"ג כ"ט. - ובטו"ז מפורש בשטמ"ק כתו' ל"ד, בר"י הסנדלר כיון דהיתר הנאה מדכ' לכם שלכם יהי', לא גזרו בה כיון שהתירה התורה להדיא ע"ש, ועשו"ת בכורי שלמה אה"ע ב' בזה הרבה:
ובמנחות ס"ד. בהעלה דגים ותינוק חייב ומשמע מתוס' שם דגם בשולה תינוק מן הים יש איסור צידה, רק דפטור משום פק"נ דדוחה כמ"ש בקובץ על הרמב"ם פ"י הכ"ב משבת, ושו"ת אבני נזר או"ח קפ"ט, ויקשה מר"ש גאון הנ"ל דאסור לחבוש בשבת דאין דנין בשבת, ואי נימא דשייך מלאכת צידה באדם למה לא נאמר דאסור לחבוש דהוי כצידה - ובחמד"י ה' שבת אות כ"ח הביא ס' הקובץ הנ"ל וכ' דלפ"ז י"ל דה"ה בשבויי מלחמה וכן בעבד שברח ותופסו יהי' איסור צידה עש"ה, וגם יש לדין איך שייך צידה באדם הא אין במינו ניצוד, וערש"י ביצה ל"ו: דדבר שאין במינו ניצוד, היינו שאין דרך בני אדם לצוד אותו, וגם צידה הוא כשהדבר הניצוד רוצה לברוח כצידה במשכן, וע' שבת ק"ו: הצד צבי חיגר וזקן פטור וישן חייב שיכול לברוח, וא"כ בתינוק שנפל לים, רצון התינוק לעלות והיאך מצינו צודה כזו במשכן, וי"ל למ"ש באגלי טל מלאכת בורר בהג"ה דבצודה אין החיוב משום חיות כלל דגם בצד דגים מתים מנהר אפשר דחייב ע"ש, ובמלאכת צידה אות י"א סק"ב, ועמ"ש בזה בשו"ת חדות יעקב תנינא סי' נ"ט, אבל צ"ע הרבה דלפ"ז אם יצוד מנהר גם דברים שאינם בע"ח יהי' בזה איסור צודה וזה דבר מתמי' מאד, ועמ"ש בזה בס' אמבוהא דספרי שלח דף קע"ז:
עוד ראיתי בנבי"ת או"ח ל' חושש לישא רעגענשירם לאיסור סקילה ע"ש ובהגהות הגרב"פ ז"ל ובתפא"י בכלכלת שבת אות ל"ד פקפק על זה, ובחת"ס או"ח ע"ב הביא ירו' פכ"ג, והובא ג"כ ברשב"א שבת ק"כ:, והוי בנין לשעה דעשה לסתרו ובמשכן היו חונים ע"פ הדיבור הוי כבנין עולם, וע' שבת ל"א: וצ"ד. בתד"ה ור"ש, גם לא מצינו במשכן שיהי' אוהל עובר במקום למקום ע"י אדם הנושאו בעצמו, גם אין אוהל דאו' רק במגיעות לארץ מחוצות, וע' ד' קל"ח., ומסיים להלכה דמותר לפותחם ע"י גוי, וע"ע פמ"ג שט"ו בא"א סק"ח:
והמפו' כ' הטעם למה הוזכר מלאכה דאש יותר משאר מלאכות, דבלוחות ראשונות נתן טעם לשבת זכר למעשה בראשית, וזה ל"ש באש שנברא במוצ"ש, בפסחים נ"ד, ול"ה הבערה בכלל שביתת מלאכתו ית', והי' הו"א דמותר לכן אחר לוחות אחרונות הוצרך להזהיר מחדש דשם לא הוזכר מע"ב רק יצי"מ ע' תפארת יהונתן ודברי יוסף, ובאלשיך כ' דילמדנו כמה קשה עבירה שעושה בשבת יותר מבחול, דמעבירה נברא כח טומאה המענישו בגיהנם ובחטאו מבעיר אש חלקו בגיהנם, ותכפל בעת עושה חטא בשבת, וגורם להבעיר אש גיהנם שכבר כבה בהכנסת שבת ונידן אחר מותו יותר משאר מתים, וע"פ רוב פ' החודש בפ' ויקהל, ובפ' בא (י"ב כ') קרינן בכל מושבותיכם תאכלו מצות, דביו"ט תאכלו (תבערו ותשרפו) מצות ומחלוקות, וע' זה"ק ויקהל ר"ג:, וס' נשמת חיים מאמר א' פי"ד, ובס' נועם מגדים פ' צו כ' דרשעים שיש להם מנוחה בשבת מגיהנם אין כולם שווים, כי מהם מאריכים להם במוצ"ש עד שחסידים ואנשי מעשה מאריכין בד"ת ומזמורים בסעודה ג', וז"ד ברשעים שהי' בפני עצמם, אבל אלו שביזו ת"ח וצדיקים ומצערין להם נידונין בגיהנם מיד בצאת הכוכבים, - וצ"ב מפני מה האבלים אומרים קדיש בשבת דבחול סגולתו להוציא רשעים מגיהנם אף דחיוב קדיש אינו בתלמוד, ומיבמות ס"ה: דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה, ולא אמרה בעינא שיאמרה קדיש מוכח שלא נהוג כן, אך מוזכר במס' סופרים פי"ט הי"ב, וזה"ק ויחי רל"ח: ונח ס"ב., וע' או"ח קל"ב ס"ב, ויו"ד שע"ו ס"ד, מנורת המאור נר א' כלל א' ח"ב פ"ב, ס' החיים ח"ב פ"ח, תדבא"ז פ"כ, ריב"ש סי' קט"ו, כל בו סי' קי"ד, ר' בחיי סו"פ שופטים, והקדמת ס' יש נוחלין, אך בשבת ויו"ט מדוע יאמרו קדיש, וי"ל דמ"מ יש תועלת בקדיש להעלותן מג"ע התחתון לג"ע העליון כמ"ש המקובלים וא"ש מ"ש קדיש ביא"צ והרי משפט רשעים רק בשנה ראשונה, בעדיות פ"ב מ"י, ורק שע"י הקדיש הנשמה עולה למעלה, וע' במדרש אליהו דרוש ה', פנים יפות פ' נשא, נשמת חיים מאמר ב' פכ"ז, וכ"כ בס' תשורת ש"י סי' ס"ב דקדיש יתום בשבת ויו"ט, להעלות הנשמה בג"ע ממדרגה למדרגה דלהציל מעונש א"צ דבשוי"ט גיהנם שובת, וע"ע בס' שושן עדות עדיות פ"ב מ"י, ושו"ת דודאי השדה סי' נ':
ובמרדכי פע"פ אות ק"ט כ' דבשבת ור"ח דהונחלנו מיום שנברא העולם אין אור גיהנם שולט, אבל ביו"ט דבא מצד הנסים שנעשו אח"כ גיהנם שולט, ולא כן דעת תוס' ביצה ל"ג: ד"ה כי שכ' שפשוט דגיהנם שובת ביו"ט, וכ"כ בזה"ק תרומה דק"נ:, ויש בזה סתירות בזהר, בנח ס"ב. בנורא דדליק בר"ח ושבת ולא הוזכר יו"ט, ובויחי רל"ז: בכל שבת ושבת וכו', ולא הוזכר יו"ט ור"ח, ובמשפטים ק' סוע"א לית לי' שביבי בשבת ויו"ט ור"ח, וע"ע בש"ע האר"י ז"ל סעי' א', ובמדבר קדמות ערך גיהנם, וע"ע בפמ"ג או"ח רצ"ז מ"ז סק"א, ושו"ת חיים שאל ח"ב ל"ח, ובס' דברי תורה מהגה"צ ממונקאטש שליט"א מהד"ק אות צ"ו הביא ג"כ כן משערי הגלגולים, וע"ע בס' בית הלוי על נועם מגדים אות נ"ב, ובס' שלחן מלכים דף שס"ד, וקונטרס שלחן נגד צוררי דקע"ד, ובס' נח"א הל' אבילות סי' מ"ט כ' ג"כ בפשיטות אם בר"ח אין חוזרין לגיהנם, ביו"ט לא כ"ש ע"ש, ובס' מקרא מפורש פ' ויגש הביא בשם הגה"ק מטשעכאנאוו ז"ל דקדיש על או"א, מכיון שהנהיגו בו המבטלו הוי בכלל בזיון אביו ואמו דהוא דאורייתא אף לאחר מותם, ועמ"ש בפ' יתרו דף קע"ג: ובענין כיבוד אב לאחר מותו, ע' תפא"י פסחים פ"ד אות נ', וקידושין פ"א אות נ"ד שהוא מדרבנן, ולא כן דעת נובי"ת אה"ע מ"ה, ותשו' רע"א סי' ס"ח, וע"ס מים חיים על נדה נ"ה., ושו"ת דודאי השדה סי' פ"ד עש"ה. - והא דקדיש בלשון ארמי עתו"ס ברכות ג'. ד"ה ועונין ובזה"ק תרומה קכ"ט: בלישנא דסט"א וכו' (וצ"ע עטרת זקנים או"ח סי' תל"ד דל' ארמי נקרא לשון טהור), וענפ"ת סי' נ"ו בשם ילקוטי הפרדס לרש"י בפי' הקדיש שכ' שלפי שהשם המיוחד הוא בל' ארמי לכך אומרים יהש"ר בל' ארמי, והוא הפלא ופלא, - וע"ע בס' ויעש אברהם, בעטרת זקנים שם דף קס"א. וקס"ד. מזה:
והרב רי"ל גרויבארט שליט"א מטורינטא כתב לי דנודע כי הקראים בשגעונם יושבים בחשך בליל שבת, ומפורשים פסוק לא תבערו אש שאסור להשתמש לאור הנר ואש, אף שהודלק קודם שבת, וכן המשכילים אין אוכלים טמונים בשבת אף שהי' הטמנה מע"ש, וזה ביאור מ"ש הרז"ה שבת רפ"ג ומובא ברמ"א או"ח סוס"י רנ"ז כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין, וזה כוונת ר' נסים גאון, (שהי' רבו של הרי"ף) בהקדמת פי' ברכות, ואפית הטמון ואליה לא נעלם אפי' מנשים, שמוכיח ומביא למופת וראיה נצחת נגד דעתם המשובשה ממנהג מימות עולם, שהי' מטמינים חמים לשבת וגם הנשים יודעים זאת, וכן האליה שמותר כמ"ש בחולין קי"ז. והקראים אוסרים אותה משום חלב כנודע מספריהם, וכ"כ בא"ע צו (ז' כ'), ותמיד מימי קדם אכלו בנ"י אותה, וכ"כ בספרו שו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ס"ז:
ועתש"ו הרא"ש כלל כ"א, ופת"ש יו"ד קט"ז סק"י, הרוצה להחמיר על עצמו אחר ביטול בס' או כלי שני הוי כמו מינות, ובנפ"ח או"ח רנ"ז הק' מחולין ל"ז: שהפליגו במי שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם, אך ע"ש בדף מ"ד: ה"מ מילתא דתלי' בסברא, ועברכ"י יו"ד י"ז, פתח עינים חולין ו'. ורבנו יששכר אדר מאמר ב' דרוש ז' האריך בזה והעלה דאם נתערב איסור ברוב היתר מצוה שיאכל ולא יחמיר עש"ה, וע"ע מנחות ס"ה. להוציא מלבן של צדוקים דאין קצירת עומר במוצאי יו"ט, ובחגיגה י"ז., תענית כ"ז:, ופרה פ"ג מ"ז, וערש"י ביצה ב': כח דהתירא עדיף, האוסרים אינה ראיה שיכולים להחמיר, וע' מהרש"א חולין מ"ד. ד"ה הרואה, ומ"ש בדברי' כאן בהקדמה לספרי, ושל"ה שבועות ד"ה תכלית הלימוד, ומקור ברוך מבוא דכ"ד, ובפ' יתרו ד' קנ"ג: כתבתי בזה הרבה:
וע' צל"ח ביצה ב': לענין איסור דרבנן ל"ש טעם רש"י דכח דהתרא עדיף דמספק ג"כ מותר, ויש חידוש שיהי' מחמיר ע"ש, וע' עירובין ס"ח: וצ"ע, וע"ע ב"י או"ח קנ"ט ד"ה אבל בנט"י כללא דכחא דהתירא עדיף, ובכת"ס או"ח סי' ס"ח העיר מברכות ס', ועח"ס גיטין מ"א. וע' רשב"ם ב"ב ס"ז. דכשחידוש יותר לאיסור אמרי' כחא דאיסורא עדיף וע"ש בבאורים לח"ס על ביצה, וע"ע תוס' חגיגה כ"ב., ועירובין מ"ה:, והגהות מהרש"ם על ש"ס הנדמ"ח בעירובין שם:
ובדברי שאול פ' אמור כ' דלכך תקנו בספה"ע היום יום אחד ולא יום ראשון להוציא מלבן של צדוקים שאמרו ממחרת השבת, והגר"א הי' מרבה בנרות בליל שבת להוציא מדעת הפוקרים שאסור להדליק נרות בשבת כנ"ל וע' במעשה רב סי' קי"ב, וע' ס' זכרון ירושלים פ"ב אות מ"ז, ומור ואהלות סי' ל"ט שמנהג לאכול בשר בע"ש היפך חוקות הגוים שאין אוכלין, וע"ע בס' זכרון יצחק עה"ת ויקהל, בפי' שבת י"ב. הנכנס לבקר בשבת אומר שבת הוא מלזעוק לפי שבשבת שולט מזל שבתאי המורה על עצבות, והרבה מאוה"ע מקוננים בשבת ומשום זה מראים להיפך, וע' בדרושי הצל"ח לפסח, וגפי אש סוכה פ"ד. ומגלת ספר שה"ש א', ובענין חוקות הגוים בעניני בית הקברות עמ"ש בפרד"י ויחי דף שנ"ו: ובהערות שם הרבה, ואעלה עוד איזה דברים חדשים: אם מותר לעשות ציון כמו בית על קברי צדיקים עטוטו"ד מ"ת ח"ג ר"ז, מנחת אלעזר ח"ג ל"ז, ושו"ת ליקוטי חבר בן חיים ח"ה סי' ל', - ואם יש להשים לאיש פשוט אבן על הקבר מראשו לרגליו, ע' בית שלמה יו"ד ח"ב רנ"ז, אמרי אש יו"ד קי"ז - ואם יש היתר לקנות מצבה מה שכבר הי' על קבר עכו"ם, עשו"ת פרי השדה ח"א מ"ז - ובמצבה של עץ שמעמידין תחלה לסימן, אי מותר להשתמש למת אחר, אחר שהעמידו מצבת אבן, עשו"ת חיים של שלום ק"ד - ואי מותר לעשות מקום מיוחד לקברי משפחה, אי יש בזה חוקות גוי, עשו"ת נהרי דאפרסמון מ"ק יו"ד קל"ז, ושבט סופר יו"ד ק"ה, מצבה אי אסור בהנאה ע' בזה ברמ"א יו"ד סי' שס"ד פלוגתא, וע"ש בפת"ש סק"ג - ומצבה בלשון עמים, ע' בטעמי המנהגים שעוברים על איסור דאו' ושם אלקים אחרים לא תזכרו, וגם משום חוקות גוי, ע' בזה בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד קע"א, פרי השדה ח"א סי' ג', שערי צדק סי' קצ"ט, דודאי השדה י"ט, חיים הצצחיים סי' ט', וס' הדרת קודש במכתבים ב' ט' ל"ה ומ"ג - אילנות ליטע אי מותר, ע' יו"ד סי' שס"ח, ומ"מ אסור סמוך לקברים שהשרשים מתפשטים לקברים, ע' הדרת קודש מכתב י"ב - וקציצת אילנות בביה"ק ע' כרם שלמה סי' שס"ח שכ' דיכולים למכור לעכו"ם, וגם העשבים, ויאמר לעכו"ם שיעקר עמם השרשים ולנטוע במק"א, ואם אח"כ אינו עושה כן לא איכפת לנו, ועשו"מ קמא ח"א רל"ו, מהר"ם שיק שנ"ח, מהר"י אסאד יו"ד שס"ג, שד"ח אספה"ד אבלות אות קמ"ח, נהרי אפרסמון יו"ד י"ט, פרי השדה ח"א צ"ח, דודאי השדה סי' נ"ח וע"ז, ושו"ת חכמת שלמה הנספת לשו"ת הר המור סי' ח' - ואי מותר להציב במצבות פוטוגראפית, ע' מה שכתבתי בזה בפ' יתרו דף קפ"ד: