רמב"ן דלכך לקח אותם של"י שם עבדים וכו', וקשה דשבט לוי לא היו בשיעבוד, וע' קו"ד חוב' ח' סי' ל"ב, וי"ל דבשמו"ר פ"ה אי' דרק ל"ה בשיעבוד קשה עבודת פרך אבל שיעבוד קל הי' גם לשבט לוי, ועמ"ש בפ' וארא (ו' ו'), ובא (י"ב ל"א), ושם אפרים וארא (ו' ה'), וס' תוצאות חיים יתרו (כ' ב'):
מתו ערש"י עניות, ובר"ן נדרים ז': ואי"ל שהיו מצורעין דכ' בקרב כל ישראל, ואי"ל דנתרפאו במ"ת (מד"ר נשא פ"ו) דהא חזרו למומן בעגל, וכ"כ הרא"ש דאם היו מצורעין היו משולחין ממחנה, וכ"כ תוס' ע"ז ה'. ד"ה אלא, ובשאילת שלום אות צ"ב הביא קו' מרפ"ז דנגעים דנגעים שקודם מ"ת אין מטמאין, וא"כ אף דהיו מצורעין במצרים קודם מ"ת אפ"ה במעשה דקרח לאחר מ"ת א"צ שלוח, והק' עוד מ"ש הר"ן ואי"ל דל"ה להם בנים דא"כ איך אמר שוב מצרימה וכי מפני זה ל"ה נשמעין למלכות וכ"כ תוס' שם. וק' דהו"ל להוכיח מקרא בהדיא דכ' ונשיהם ובניהם, וכמ"ש הרא"ש נדרים ס"ד וצ"ע [ושם יליף דסומא כמת דכ' במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג' ו'), ועי' פדר"א פל"ב בעקדה ראה השכינה וכ' כי לא יראני האדם וחי (תשא ל"ג כ') ונסתמא, מכאן למד שסומא חשוב כמת וצ"ע] ובס' איי הים והגהות רצ"ח כ' די"ל דרק לענין טומאה לפני הדיבור לא מטמאינן, אבל לענין שלוח חוץ למחנה דקיי"ל בדד ישב שאינו יושב אף עם שאר מצורעים. ראינו שאינו נוגע לענין טומאה ואף מצורע קודם הדבור נשתלח חוץ לג' מחנות, [וגם י"ל דאף של"ה טמאים מ"מ ל"ה יכולים לבוא לפני פרעה להלשין שהכל הרחיקו מצורעים, וכ"כ רמב"ן תזריע (י"ב ד') דריחו והבלו של מצורע מזיק, וכ"כ הב"י אב"ע ל"ט, וכ"מ בנחל אשכול ח"ב צד קנ"ו דאין הכוונה לצרעת התורה בכגריס דיכולים לכסות, אלא צרעת טבעית שמרחיקים גם אוה"ע, ואין זה ענין לבהרת קודם מ"ת שאינה מטמאה, אבל צרעת טבעית היא מחלה מדבקת, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ב קכ"ה וח"ד ל"ד]: וע' בהגהות מצפה איתן בשם שו"ת פני ארי' דאותן שחזרו למומן בעגל ל"ה בהם טומאה, אבל ז"א דע"כ לא ממעטינן מצורע קודם דיבור מטומאה רק בנצטרע מאליו לאחר מ"ת קודם שנאמרה פ' נגעים, משא"כ אותן שנצטרעו מחמת חטא העגל ודאי שיהי' בהם טומאה אע"פ שהי' קודם שנ' פ' נגעים והי' צריכין שלוח, וע' במד' ילמדנו מצורע וז"ל מנין שעל שהעידו ישראל עדות שקר, אלה אלהיך ישראל, לקו בצרעת שנ' וישלחו מן המחנה, וכ"מ במ"ר נשא פ"ז וי"ג ופסיקתא רבתא פ"ז, וכיון שהי' צריכין שלוח ודאי שהי' מטמאין וא"ש תוס' ור"ן:
ועוי"ל אפי' אי נימא דהיו מצורעין דקודם הדיבור ומשו"ה היו יושבין במחנה אפ"ה אין לומר דקרי להו מתים מחמת צרעת כזו שאין בה טומאה דכ' בס' בית לוי פ' חלק, דל"ח מצורע כמת אלא אותו שאין לו טהרה עולמית, ובנחל אשכול ה' אבילות הביא פליג' אי נתרפאו מכל המומים אי רק ממומים שהי' מזיקין להם בקבלת התורה כמו חרש וסומא, וי"ל דמשנה דנגעים ס"ל דלא נתרפאו כלל מצורעים במ"ת ושפיר אמרי' דטהורים, וראיות ר"ן למדרש דנתרפאו מכל המומים וכשחזרו למומן בעגל הוי נגע חדש וצריך הסגר והחלט ושפיר הוכיח הר"ן דל"ה מצורעין, ועתו"ס שבת פ"ו. ד"ה מנין ונדה מ"ב. ובמדבר קדמות ודברי יוסף וכל"ח ולק"ש אריכות בזה, והגר"א כ' טעם שלא מתו ממש דא"כ הול"ל אשר בקשו את נפשך ומדכ' המבקשים משמע שגם עתה מבקשים וע"כ דלא מתו ממש רק נעשו עניים ועני חשוב כמת וא"י להלשין עוד, דלשה"ר של עני אינו נשמע, וע"ע בקול יהודה נדרים ס"ד ותו"ת: