ויך בשמ"ר פי"ב דהי' עשוי כתלים ומסבב מקניהם ול"ה יכולים לצאת והי' המצרי שוחטם והעוף יורד ואכלו וכו', ובמת"כ כ' דלכן שוחטם כדי להאכילו לבני ביתו, וק' וכי אם מתה מאלי' ל"ה יכולים לאוכלה. וביד"מ פ' שמצרי לקח המאכלת כדי שישחט ישראל וכיון שישראל יכול לאכול הבהמה לא יאכל העוף ממנה, וזה דוחק, ובהדרוש והעיון כ' ע"פ פסיקתא הובא בע"מ מח"ד ח"ג פכ"א דב"נ אסור במתה מאלי' וצריך נחירה לסלק החיות, וערש"י חולין צ"א. ד"ה כמאן דב"נ נצטוו על נחירה, א"כ לא רצה המצרי שתמית מאלי' שאז ל"ה יכולים לאכלה ושחיטה לאו דוקא רק נחירה כדי שלא תמית מאלי' וע' ברכת אהרן מא' ר"ח, ויש להעיר ע"ז מתוס' סנהד' נ"ו: דמתה מאלי' שרי לב"נ, וכן מרש"י שם נ"ז. ד"ה למשרי, מבואר דלולי שצותה התורה לאסור אמה"ח לב"נ מאכל תאכל הוי שרי להו כשנפל מאלי' מחיים בשר, ומשום זה הוצרך לאסור להם משום אמ"ה ע"ש, וממילא מוכח גם לרש"י שמתה מאלי' מותר לב"נ נלמד מאיסור אמ"ה לאדם כנ"ל, דמה לי מתה כולה או מתה מקצתה (ע' ב"מ צ"ה. מה לי קטלה כולה ומ"ל קטלה פלגא), סו"ס ל"ה בבשר זה שום דבר המתיר לא שחיטה לא נחירה, וא"כ מוכח בפירוש לא כנ"ל דמתה מאלי' אסורה לב"נ:
ובאמת כתב כן דודי זקיני בשו"ת ברית אברהם יו"ד כ"ג אות ב' ול"א אות י"א, והוכיח מתוס' חולין צ"א. ד"ה כמ"ד דהא דאמר יוסף טבוח טבח והכן פרע להם ביה"ש אף דלא נצטוו ב"נ על השחיטה היינו נחירה שנצטוו על נחירה עש"ה, וס"ל ג"כ להגאון שהפירוש שאף ב"נ צריך לנחירה דוקא, וס"ל דנחירה היינו במקום סימנים, ושנחירתו מתיר לב"נ כשחיטה לישראל, אבל מתה מאלי' אסורה גם לב"נ, ולפנינו מפורש ברש"י ותוס' סנהד' שהוכיחו מקרא שמתה מאלי' מותרת לב"נ, וע"כ הפי' שיראה להשבטים שהיא ממית ואינו אוכל אמ"ה כמ"ש רשב"א חולין וראש יוסף שם, ולזה העירני הרה"ג ר' יוסף פוקס נ"י מלאדז במכתבו אלי הערות על פרד"י, וגם תרנגולת שביבנה תוכיח בנדה נ': שאי' שם שעכו"ם הי' שם וחשבו עלי' לאכילה, ולעיל מוקי לה בתרנגולת שמרדה ואפרוח נפל לכאן כשהיא מתה דאי בחיי' אכתי הוי מחשבה מחיים, ואיך חשבו להאכילם לעכו"ם הא יעברו בלפ"ע, וכן בברייתא שם בגוזל שנפל לגת וחשב עליו להאכילו לעכו"ם אטו ברשעי עסקינן שעוברים בלפ"ע שאיירי במתה כמ"ש רש"י. אך זה יש לדחות דהא בחולין קכ"ז. האבר ובשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין דמיירי שחושב עליהם להאכילם לעכו"ם באיסור מסתמא קתני אף שישראל עובר אלפ"ע, וכן בדקכ"ח: החותך כזית בשר מאמ"ה חתכו ואחר כך חושב עלי' מיירי נמי באיסור ואפ"ה קתני סתמא, ובאמת תמוה מאד שהרי מקרא מלא הוא (דברים י"ד כ"א) ל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, והרי כל נבלה כ' ובודאי מתה בכלל ואפ"ה מותר ליתן לגר תושב או למכרה לנכרי, ומצאתי בבר"א שם אות י"ב שנשאל בזה, והשיב דקרא מיירי דוקא בנבלה בשחיטה או בנחירה שקודם מ"ת הי' מותר, רק שנתחדשה במ"ת לעשותה נבלה לישראל, משא"כ מתה מאלי' שאף קודם מ"ת הי' אסורה, בנבלה כזו לא מיירי קרא ע"ש, אך הא גמ' ערוכה בחולין ל"ז. וכל השקלא וטריא שם אזלא דל"ת כל נבלה מיירי במתה מאלי' וכמ"ש רש"י שם ד"ה מדאמר רחמנא נבלה ל"ת וסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתתה ע"ש, וכן במסקנא דשוי' אגיסטרא שחתכו' לשנים כמ"ש רש"י, וק' להנ"ל דאם כן דלב"נ אסור נבלה כזה שלא נעשה בו נחירה, אך התירה תורה למכור לנכרי וליתן לגר והא עובר אלפ"ע גם מ"ש הבר"א שם בסי' ל"א דנחירה דוקא במקום סימנים, ערש"י חולין פ"ה: שכ' על נוחרו חונקו ע"ש וחניקה אינו מעשה דוקא במקום סימנים, סו"ס דברי' הנז"ל מרפסין איגרא וצע"ג:
ובפ' בראשית דט"ז. הארכתי בזה והבאתי קו' לתוס' סנהדרין נ"ו: ורש"י הנ"ל דוקא להמית בריה הי' אסור לאדה"ר אבל מתה מאלי' שרי, וק' מסנהדרין נ"ט: דמלאכים צלו בשר לאדם הראשון בג"ע ע"ש, ומה הקושיא שמא הי' מבשר שמתה מאלי', וכתבתי דבשר המתה מאלי' ל"ה רק אחר החטא אבל קודם חטא של אדה"ר ל"ה מיתה כלל בעולם אף לחיות ועופות ע"ש, וכן מצאתי בס' חנוכת התורה בהשמטות, אך צ"ע דאטו אם לא הי' מיתה בעולם מ"מ כשם שהמיתו ע"י שחיטה ונחירה משכח"ל ע"י רעמים וכיוצא בו, וגם הרי המלאכים לא הוזהרו שלא להמית בריה, אך המהרש"א כ' שם בדנ"ו: שלא האכילו בודאי לאדם מה שעתידה תורה לאסור, וז"פ רש"י נ"ט: ד"ה צולין אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות, ותמוה מה בעי רש"י בזה ואטו אם עוף ניחא, והול"ל רק אלמא הותר לו בשר, ואפשר נתכוון לתרץ קו' זו דילמא מיתה שמתה מאלי' האכילוהו, אבל מדקאמר צולין לו למה נ"מ אם צלי או מבושל, ולא הול"ל רק שמלה"ש האכילוהו בשר, אלא כיון שעתידה תורה לאסור דם, ורש"י לשיטתי' דדם שבישלו אסור מה"ת (בחולין קט. ועב"י יו"ד פ"ז, וט"ז ס"ט סקכ"ד) ע"כ צלו לו ולא בשלו משום דם, וש"מ דלא האכילוהו דבר העתיד להיות אסור, וה"ה שלא האכילוהו נבלה, ורק הותר לו לאכול בהמות חיות ולא רק מתות מאליהן, ואפשר שבטעות הדפיסו וחיות ודו"ק: