בתוס' בד"ה נטוע לרבים ברה"י וכו' ולא כפ"ה וכו' ש"מ תרי מילי נינהו עכ"ל. ולענ"ד לפירש"י נמי תרי מילי נינהו דנטוע לרבים היינו שנוטע ברה"ר לצורך רבים והנוטע ברה"ר היינו שנוטע ברה"ר לצורך עצמו ולכאורה מה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דאמרינן בסמוך ונטעתם ליחיד משמע לרבים לא משמע והיינו כמו שפירש"י שאין דרך רבים לנטוע ואם כן ברה"ר שייך למעוטי מונטעתם דבשעת נטיעה מנכרא מילתא שנוטע לצורך רבים משא"כ בנוטע ברה"י לצורך רבים לא הוי אלא כמו דברים שבלב ואף ע"ג דממעטינן הנוטע לסייג ולקורות אף על גב דתלויה נמי במחשבה מ"מ שייך שפיר למעט מכל עץ מאכל משא"כ מונטעתם לא שייך למעט אלא מידי דתליא בנטיעה ועוד יש לפרש בכוונת רש"י דלאו בנוטע ברה"ר ממש איירי אלא במקצה מרשותו לר"ה או כגון באילן העומד על המיצר שלו ונופו נוטה לרה"ר ואם כן מסתמא רבים שקלי להו לפירות וכן נראה מלשון רש"י כגון באם הדרך לכל עובר כנ"ל:
בד"ה נזרו שלו יהא תימא דלחזקי' נזרו למאי אתא וכו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דאיכא למימר דלחזקי' נמי איצטריך דלא תימא דאסור בהנאה מדכתיב קדוש יהיה וכדפרכינן בסמוך מידי ולא דבר אחר כתיב וא"כ הו"א דאכולהו קאי ויש ליישב:
בגמרא והרי שרצים דכתיב שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות ודגים וכו' וקשיא לי דפתח בשרצים דכתיבי בסוף הפרשה וסיים בחיה ועופות ודגים דכתיבי תחילה ואמאי לא מייתי מהנך גופייהו מיהו בכולהו איכא למימר דכיון דלא כתיב בהו לא יאכל לא מצי לאקשויי לחזקי' אלא לר' אבהו משו"ה ניחא ליה לאקשויי משרצים דכתיב לא יאכל אלא דאכתי מעופות הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה וחיה טמאה ועוף טמא לא מצי לאקשויי דכיון דטעונין שחיטה אף בטהורה ואם כן אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמ"ה ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפילו אמ"ה מותר בהנאה כדלעיל משא"כ מדגים ושרצים דלא שייך בהו אבמ"ה ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו אם כן מקשה שפיר משרצים אפילו לחזקיה ומשמע ליה דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך בלשון התוספות:
שם א"ה אפילו לכתחלה נמי. ויש לתמוה דהא משמע דאיסורא לכתחילה לא הוי אלא מדרבנן דהא ברישא דמתני' דשבועות תנינא אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות אע"ג דכתיב בהו בפירוש היתר הנאה ונראה דאפ"ה מקשה שפיר כיון שהתירה התורה בפירוש לכם שלכם יהא לא שייך לאסור אף מדרבנן כדפרישית בכה"ג בכמה דוכתי וכיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל לענין חלב דמותר לעשות סחורה ואף ע"ג דבנבילה וטריפה התיר הכתוב בפירוש מכל מקום עיקר התירא דקרא לא איירי ביה אלא שנעשו אצלו נבילות וטריפות דהיינו בנזדמנו ואם כן יכולין החכמים לעשות גדר לענין לכתחלה משא"כ בהנך דכתיב התירא סתם משמע לכם יהא לגמרי ולא שייך לאסרן אף מדרבנן כן נ"ל:
בתוס' בד"ה אמר קרא יהיו וא"ת אם כן סוסים וחמורים היכי זבנינן וכו' עכ"ל. כוונתם דבהנן נמי כתיב טמאים יהיו לכם ודרשינן נמי להני להתירא דדיעבד ולאיסורא דלכתחילה כדאיתא בירושלמי דשבועות אלא דלפ"ז תירוץ התוס' דחוק דמאן פלג לן דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אתי שפיר דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שרצים דוקא דאיסורייהו מחיים משא"כ בהנך דלא שייך עיקר איסורייהו מחיים ומשו"ה לא מייתי בשמעתין אלא קראי דשרצים לחוד כנ"ל ולפי זה א"ש דעל מה שכתבו התוס' והקשו דלגדל חזירין אסור מדאורייתא נמצא בגליון דלאו דאורי' ממש אלא מדרבנן והובא בספר טורי זהב י"ד סי' קי"ז בשם בעל תרומת הדשן ובס' פרי חדש שם כתבו שאין לסמון על הגליון דודאי מדאורייתא הוא ולמאי דפרישית א"ש דנהי דלענין שרצים הוי מדאורייתא מ"מ לענין חזירים דאיסורו לאו מחיים הוי מדרבנן כנ"ל ודו"ק:
בתוספות בד"ה שאני התם וכו' תימא דליכתוב לא יאכל לחזקיה ולא בעי לך עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בדף הקדום בד"ה ור"ש דבלא"ה לא אתי מלתא דחזקיה אליבא דכ"ע אם כן אין מקום לקושיית התוס' כאן אלא דכאן קיימו בשיטתם בתירוץ השני שכתבו לעיל ואם כן משמע להו דחזקי' אליבא דכ"ע קאי ומה שכתב מהרש"א ז"ל דמ"מ פשיטא דר"י הגלילי לית ליה הא דחזקיה מדאיצטריך ליה בסמוך קרא בחלב להיתר הנאה וכתב עוד דמהרש"ל מחק דברי ר"י הגלילי מברייתא דבסמוך והשיג על מהרש"ל בזה ואחר המחילה מכבוד תורתו דמהרש"א ז"ל דאגב שיטפא כ"כ בכוונת מהרש"ל דאדרבה מהרש"ל גופא כתב שם בלשונו הא דלר"י הגלילי לטומאה וטהרה לא צריך אלא מה שמחק מהרש"ל ז"ל ר"י הגלילי אומר נראה דבספרי הקדמונים שלפניו היה כתוב ברישא דברייתא ר"י הגלילי אומר יעשה לכל מלאכה מה ת"ל ומחקו מהרש"ל כיון דגרסי' בסיפא דמילתא דברי ר"י הגלילי וזה ברור ובעיקר קושיית מהרש"א ז"ל על התוס' דבלא"ה לא מתוקמא מילתא דחזקיה כר"י הגלילי דבסמוך אין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דחזקיה קאי שפיר אף לר"י הגלילי ואפילו הכי איצטריך קרא להתירא בחלב דלא תיתי מערלה וכלאי הכרם בק"ו או במה הצד וכמו שאבאר בסמוך אלא האי שקלא וטריא היינו אליבא דרבי אבהו דבעי הש"ס לאוקמי נמי מילתא דרבי אבהו ככ"ע דמשמע להו דהילכתא כוותיה ועי"ל דאדרבה מדמפליג ר"י הגלילי וקאמר בחלב יכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור מאי דלא אשכחן כה"ג בשום דוכתא אלא ע"כ משום דבחלב יהיב קרא טעמא כי כל חלב אשר יקריבו ממנו לה' ואם כן משמע דאיסור חלב היינו משום דחלק גבוה הוא ואם כן מה"ט משמע לאוסרו בהנאה אי לאו דכתב רחמנא יעשה למלאכה ואכתי ס"ד דמה"ט דחלק גבוה הוא אינו מותר אלא להנאת גבוה ואיצטריך לכל מלאכה ואם כן שפיר קאי אף לחזקיה ושקלא טריא דבסמוך היינו אליבא דר' אבהו כדפרישית מיהו עיקר קושיית התוס' שהניחו בתימא נראה לי ליישב דאף אי ר"י הגלילי אית ליה דחזקיה אפ"ה איצטריך נמי ליכתוב לך בחמץ אף אי כתיב לא יאכל משום דלא נילף נמי חמץ בפסח מק"ו דערלה וכלאי הכרם או במה מצינו מנותר וכמ"ש בתחלת הסוגיא גבי אמר חזקיה ע"ש דאדרבה לרבנן לא הוי צריך קרא לאיסור אלא לבתר דכתיב לך דמשמע כדרשא דר"י הגלילי ועיין מה שכתבתי לקמן בשמעתין ודו"ק:
בגמרא ור"ע אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא. ולכאורה יש לתמוה מאי ס"ד לחלק בכך דהא בכל הטומאות לא אשכחן שום חילוק בדברים המטמאין לבר מטבול יום ושלישי בתרומה ורביעי בקדש דאיכא קרא להדיא ולכאורה היה נ"ל דכיון דהכא איצטריך קרא לאפוקי מידי טומאת נבילה וא"כ אכתי טמא טומאת אוכל שהרי נגע החלב בבשר נבילה אע"כ משום דחלב אוכל הוא ואין אוכל מטמא אוכל ואם כן סד"א דבקדשים דאיכא למ"ד דטומאה עושה כיוצא בה ליטמא וקמ"ל דלא ועוד היה נראה בעיני דהא דאין החלב מטמא טומאת אוכלין ממגע נבילה היינו משום דקי"ל חלב צריך מחשבה והכשר וקי"ל נמי דאפילו הכשר שחיטה לא מהני ביה דהוה ליה הכשר דקודם מחשבה אם כן סד"א דהיינו דוקא בחלב חולין משא"כ בחלב גבוה כגון בקדשים שנתנבלו בשחיטה ליהני בה חיבת הקדש דלא ליבעי הכשר ומחשבה ויטמאו טומאת אוכלין ואם כן אין ראוין למלאכת גבוה קמל"ן דלא מטמא אלא שכל זה דוחק ויותר נראה בעיני דהא דקאמר ר"ע שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור האי טהור לאו דוקא אלא הכי קאמר דלענין חולין דלא איכפת לן בטהרה וטומאה ראוי לעשות בהן מלאכה משא"כ למלאכת גבוה לא שייך ביה קרא דיעשה למלאכה כיון דשייך בהו טומאת נבילה ואם כן אתי לידי טומאת אונלין שאם ימשח הכלי בחלב יטמא הכלי ראשון שנגע בנבילה והכלי יטמא האוכלין ומשקין שבתוכו וקמ"ל דאפי' למלאכת גבוה מותרין משום דלא מיטמו כנ"ל ודו"ק:
בפירש"י בד"ה יעשה למלאכה הוי מצי למיכתב גבי חלב דנבילה עכ"ל. נראה ממה שכתב גבי חלב דנבילה דכוונתו דודאי מפשטיה דקרא דכתיב יעשה למלאכה שפיר הוי שמעינן תרווייהו היתר הנאה וטהרה מטומאת נבילה דאי להיתר הנאה לחוד אמאי כתביה רחמנא גבי חלב נבילה טפי מבחלב דעלמא ואע"ג דחלב נבילה וחלב טריפה דרשינן בעלמא יבא איסור חלב ויחול על איסור נבילה ואיסור טריפה מ"מ הא קי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועיקר קרא דחלב נבילה איעשה לכל מלאכה כתיב דסמין ליה אם כן משמע דלהקל איצטריך וכיון דשפיר הוי שמעינן תרתי מיעשה למלאכה א"כ למה נאמר לכל מלאכה כן נראה לי בכוונת רש"י ודו"ק:
שם ור"י הגלילי לטומאה וטהרה לא איצטריך וכו' ור"ע איסור והיתר לא צריך קרא וכו'. ולכאורה אריכות לשון הוא ונלע"ד דבלא"ה לא הוי שייך למימר לימא כתנאי דשפיר הוי מצינן למימר דכ"ע אית להו דרבי אבהו אלא דבהא קמיפלגי דר"י הגלילי סובר דלטומאה וטהרה לא איצטריך לכל דלא משמע ליה לחלק בין טומאת חולין לטומאת הקדש לענין נבילה כדפרישית וא"כ ע"כ מוקי לקרא להיתר הנאה אף להדיוט ור"ע סובר דלענין טומאתו לגבוה איצטריך קרא וא"כ לעולם דלענין הדיוט באיסור הנאה קאי כדרבי אבהו לכך הוצרך לומר דודאי לא פליגי בהכי דהא לא אישתמיט שום תנא לומר דחלב אסור בהנאה להדיוט או שטמא למלאכת גבוה אע"כ דלענין דינא לא פליגי אלא במשמעות דורשין לחוד וכדמסיק דמר סבר דלהיתר הנאה לא איצטריך קרא והיינו ע"כ משום דפליגי בדר' אבהו כנ"ל לפי לשון הגמרא מיהו מלשון רש"י בסמוך בד"ה חלבה וגידה לא הותרה משמע דהא דקאמר נמי הכי בלשון המקשה היינו משום דקס"ד דהא בהא תליא דמאן דמפיק לה להיתר הנאה לאפוקי מדרבי אבהו ולא מוקי לה לטומאה היינו משום דקסבר דלטהרה לא איצטריך דלא הותר בכלל נוגע בנבלתה ור"ע דמוקי לה לטומאה וטהרה ע"כ היינו משום דלית ליה דרבי אבהו וע"כ קרא דחיק אנפשיה דאיצטריך קרא לטהרו למלאכת גבוה וזה דוחק ולפי מה שכתבתי נתיישב יותר ועיין עוד בסמוך: