אמר הכותב טרם אחל לדבר בדיני מליחה אקדים כמה עיקרים הצריכים לענינים אלו ואח"כ אתחיל בפירוש מיד בעז"ה:
העיקר הא' אחקור בו אם מליחה זו שאנו מולחין בשר לקדירה מן התורה היא או מדרבנן ומה שהביאנו לזה הוא לפי שראיתי מחלוקת בדם שבשלו אי הוה ד"ת או דרבנן ואכתוב בקיצור. עיין רש"י חולין ק"ט א' ד"ה הלב ודף ק"כ א' ד"ה הקפה כתב באלו המקומות דם שבישלו אפי' כרת חייב יע"ש והב"י בסי' פ"ז כתב דהר"מ סובר כרש"י דם שבישלו עובר עליו. ועיין בהמ"א פ"ו ה"ו כתב המ"מ דלא נתבאר בדברי רבינו דם שבשלו אי חייב עליו או לאו ועיין לח"מ שם. וי"ל דה"ק לא נתבאר לענין כרת אבל מלקות חייב. או אפשר אפי' מלקות אין בו ומ"ש בפ"ט ה"ד בישל בחלב מתה או דם פטור ואין לוקין על אכילתו משום בב"ח משמע דהיה לוקה משום דם לא קאי כ"א אחלב מתה דלוקה משום נבילה כמ"ש הב"ח בקו"א סימן פ"ז וע"ש פרישה דסובר דלית בחלב מתה כ"א איסור דרבנן כמו ביצת נבילה ולדידיה ע"כ קאי אדם. ואני תמה על עצמי איך יאמר חלב מתה מותר מ"ה והא ציר נבילה ד"ת הוא כמבואר סימן פ"א מהטמאין ומוכח בבכורות ו' ב' דחלב הוה כמו ציר דפריך למה לי גמל ועיין שם תוס' ד"ה לאסור וה"ה ציר נבילה וחלב שלה הוה וודאי ד"ת. וגם מלקות אין בו ודינו כח"ש כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ג ממ"א ה"ו ועיין מ"מ שם דלאו מבשרם קא ממעט להו אלא כיון דמריבוי' אתא אין לוקין עליו עיין בשרשי הר"מ ז"ל. ובספר שושנת העמקים אבאר בזה. ותדע בעוף לא נאמר מבשרם כמ"ש המ"מ. ועיין תוס' פסחים כ"ב א' ד"ה והרי ושבת ע"ז א' ד"ה הואיל דם לאו בכלל נבילה מדלא משני בשהותרה נבילה הותרה דמה. ועיין בפ"א מהל' אבות הטומאה ה"ד דם נבילות אין מטמא אדם וכלים אלא כמשקין טמאים ואם כן האם אמר יאמר דחלב שעיקרו מדם יהיה בכלל לא תאכלו כל נבילה וודאי אין בו כ"א איסור תורה כמו ח"ש וא"כ ע"כ כשכתב הר"מ ואין לוקין על אכילה משום בב"ח על הדם לחודיה קאי דלוקה משום דם וכדאמרן. אבל התוס' חולין ק"ט א' ד"ה הלב וק"כ א' ד"ה הקפה כתבו ההיא דכריתות קודם בישול מיירי הא לאחר בישול אין עובר עליו ואכתי י"ל איסור תורה איכא אלא שבקי"א א' ד"ה דם כתבו בפי' דם שבישלו דרבנן והוא דעת הרא"ה בב"ה ע"ה ב' ומשמרת הבית הסכים עמו ומ"מ כתב דלאו בכל ספקותיו מקילין כיון שקרוב מאד לאיסור תורה. ובדף קכ"ז ב' כתב קשיא מפינכא (אבה"ע הביא הטור קכ"א) אמאי תברה ליעביד הגעלה בדרבנן. ועסי' ע"ו בבי דוגי הביא הטור דברי הרשב"א דם שבשלו דרבנן מסוגיא דמנחות כ"א וכ"כ האחרונים ועפר"ח אות א' ואמנם אין להקל בספיקן כ"א היכא דאיתמר בפי' כמ"ש במ"ה או שיש צדדים בלא"ה ולפ"ז כפי הנראה דמליחה לקדירה מדרבנן הוא ולקמן אבאר עוד. (עיין פסחים כ"ב ב' תוס' ד"ה ומה דלא קאמר ק"ו מדם דלא הוה בכלל נבילה. והנה הא דפריך [א] ור"ש ע"כ הק"ו כפשוטו דלדידיה אין בג"ה בנ"ט ולאו בכלל נבילה וקשיא אמאי לא אמר ק"ו מדם דלא הותר מכללו ואם נאמר דם שבשלו דרבנן יש פירכא מה לדם שכן יש היתר לאיסור ועיין קידושין בערלה יע"ש וא"כ קשיא קצת התוס' לשיטתם בחולין מה הוקשה להם ק"ו מדם ובפסחים אבאר עוד):
והנה לפי זה כלי שני גרע מכ"ר דאלו בכ"ר ספק נפל דם בעין שרי דספק דרבנן להקל וכ"ש אף מ"ד מפליט ומבליע ולא מבשל כדמוכח משנה דהאלפס פרק כירה וכדברירנא לעיל בסימן ס"ח א"כ הוה ספיקא דאורייתא. וע"י עירוי נמי ספיקא הוה דעירוי אין מבשל כולו ועוד דעירוי מספיקא מבשל והכא לחומרא והכא לחומרא ומיהו בעירוי י"ל דהוה ס"ס ובסימן קי"א אבאר זה ✍. וראוי שתדע למ"ד דם שבשלו דרבנן ה"ה מלחו הוה דרבנן כדאמר במנחות שם ומיהו היינו מליח שאין נאכל מחמת מלחו הא מליחה מועטת הוה ד"ת שהרי אמר שם מ"ד בעינן גרגיר א' למצוה עיין תוס' שם ד"ה אלמא מליחה מועטת לא יצא מתורת דם עיין הל' איסורי מזבח פ"ה ה"ד. ויראה דזה דווקא דם צלול שנפל גרגיר א' מלח הוה ד"ת (ומליחה מרובה הוה דרבנן אף דם בעין כדמוכח ממנחות ותוס' חולין ק"כ ד"ה הקפה) הא חתיכה שנמלחה מעט וספק נגע בה ד"א או לאו ממ"נ מותר אותו דבר שאצלה אי מליחה מועטת לא מפליט מידי ואי שא"א בקיאין ושמא הוה אינו נאכל מחמת מלחו תו הוה ספק דרבנן ולקולא ומיהו מס"ס אין להתירו דהוה חסרון ידיעה אלא כדאמרן ✍:
וראיתי להבית יעקב בסימן קע"א האריך ומסיק דם בתחלת בשולו ותחלת מליחה הוה ד"ת ומש"ה בסימן ס"ח סי"ב במליגה דהוא תחלת בישול לא מהני מסל"ת דהוה ד"ת דלא כש"ך אות ל"ד וראיה מתוס' חולין דם דאורייתא שכתבו דכשנפלט עד שלא נתבשל הוה דאורייתא עכ"ל. ולי נראה כמ"ש הד"מ וש"ך דכל פליטה ע"י כ"ר או ע"י מליחה מיד הוה דרבנן ותדע דאל"כ מה פריך במנחות למה לי קרא למעט דם ממלח והא מליח כרותח כו' ואי בעינן שיהא שיעור מליחה אין קושיא דהא אפשר למלוח ולהעלהו מיד ואף שי"ל דם צלול מיד הוה רותח משא"כ לפלוט מחתיכה מ"מ מתוס' אין ראיה דה"ק תחלה כשנפלט ר"ל אם היה נפלט תחלה ע"י סחיטה קודם הבישול הוה דאורייתא הא ע"י בישול או מליחה בכל ענין הוה דרבנן. ושוב ראיתי כן בפי' בחה"ר עלה דהך וז"ל דם אם היה נסחט קודם הבישול הוה ד"ת והביא כן בשם התוס' אלמא דהתוס' נמי הכי סוברים וכדאמרן. אמנם כן בתה"א ע"ה ב' במ"ה בהלחמו עם הרא"ה ז"ל השיב דמש"ה אותביה אצדדים ודץ ביה אסור כי שמא בתחלת חומו קודם בישול הוה ד"ת כבי דוגי וכהא דדם דאורייתא אלמא דברי הבית יעקב יש להם מקום ואין לדחותן כלאחר יד (ומ"ש הרשב"א קודם בישול גמור הוה ד"ת א"ל הא אח"כ שנצלה כ"צ הוה דרבנן י"ל דע"י גלגול הוה דרבנן עסי' ק"י). והנה דעת המחבר ממה שהשמיט עובד כוכבים מסל"ת אין ראיה דאיתחזק איסורא ולא ס"ל עובד כוכבים אנקיותא קפדי וממ"ש בסי' פ"ז ס"ו דאין לוקין על אכילתו משום בב"ח הא משום דם הי' לוקין יש ראיה וכמ"ש הש"ך שם ואנן לא קי"ל כן אלא דם שבישלו דרבנן וכ"כ הת"ח ובד"מ והט"ז במעשה דאשה ששכחה אי הדיחה היקל מטעם דם שמלחו דרבנן ואף כל דם שנפלט ע"י מליחה ובישול מיד הוה דרבנן כמ"ש הש"ך בסי' ס"ח אות ל"ד ועדיין הדבר צריך תלמוד. גם לא בכל ספיקותיו הולכין להקל כאמור:
ואיכא לעיוני דם היוצא ע"י כבישה מעל"ע בצונן אי הוה ד"ת או דרבנן ומה שהביאני לזה דדם שמלחו דרבנן לא למדו אלא ממליח כרותח כמ"ש רש"י במנחות כ"א וא"כ כ"ש כבוש דהוה כמבושל לגמרי א"ד דוודאי כבוש אין מבשל רק מפליט ומבליע לחוד ודמי לכ"ש דהוה דאורייתא וכדכתיבנא ואי"ה בסי' ק"ה אבאר זה ושם העליתי דהוה ד"ת ול"ד לדם שמלחו:
ואכתי יש לברר דם הכבד קודם שבישלו אי הוה ד"ת אי לאו ונ"מ להקל בספיקו. הנה מרש"י ק"י ב' אין הכרע ומ"ש התוס' קי"א ד"ה דם פי' הקונט' כפי הנראה צ"ל ר"ת דהוא כ"כ בק"י ב' ד"ה כבדא דלא מנו בר"פ ד"ש דם הכבד אלמא דרבנן הוה וכן משמע מהא דאמרה ילתא לר"נ אסר לן דמא שרי כבדא אלמא כפירש חשוב דכולו דם ואפ"ה שרי מ"ה ועיין ת"ח כלל כ"ד ד"י ואו"ה כלל ט"ז די"ב וש"ך סי' ע"ג אות ח"י דם הכבד דרבנן אמנם הר"מ ז"ל בפ"ו ממ"א ה"ד חשיב דם הכבד כדם האיברים שעובר בל"ת אלמא הוה ד"ת ועיין במ"מ שם וכפי הנראה דגורס בההיא דכריתות דם הכבד שוב ראיתי בשו"ת שער אפרים סימן פ"ח האריך והביא סברת הר"ן דהוה ד"ת והגש"ד ורש"ל בתשובה דהוה דרבנן ותמה עליהם מכח קושית התוס' דם דאורייתא דהיא קושית אלימתא. והנה לפי מה שצידד שם דם הסמפונות שבכבד הכנוס הוה ד"ת דמשאר איברים בא וא"כ יש ליישב דה"ק דם דאורייתא הכנוס בסמפוני הכבד שהם מרובים הוה ד"ת. ולפ"ז כבד ספק נכבש במשקה וכדומה אי יש ס' במשקה רק נגד דם הסמפונות לחוד תו הוה ליה ספיקא דרבנן ולהקל כמו כבוש בב"ח דמקילין ה"ה כאן ואלו בשאר בשר כה"ג הוה ספיקא דאורייתא וכדאמרן ✍:
העיקר הב' הוא להבין פעולת המליחה מה היא עושה. אם מוציאה כל הדם עד שלא נשאר שום משהו תוך החתיכה ומה שיוצא אח"כ מוהל ולא דם הוא או דאין מוציא כל הדם ונשאר קצת בתוכה ומ"מ כשנותנו במים קרים בתבשיל קודם שתרגיש החתיכה חום המים נתקשה שוב הדם ואין יוצא ונהי דאנן לא קיי"ל כהר"מ ז"ל דמצריך חליטה ברותחין אחר המליחה מ"מ הא אמרינן דנשאר דם בתוכה והמליחה פועלת להוציא משטח פני החתיכה וכשמשימין במים קרים כשתרגיש החתיכה אח"כ חום המים נתקשה שוב הדם בתוכה. ונ"מ דלאחר המליחה אי נכבש בקרים מעל"ע שניהם אסורים. הנה הרא"ה ז"ל בב"ה ס"ז ב' וס"ט סובר דאין המליחה כשיעור צליה פועלת להוציא כל הדם רק מה שבשטח העליון ואח"כ כשיגיע למים חמים קודם שיפלוט לחוץ יתקשה בתוכו. ואסור לחתוך לנתחים דקים אא"כ שהה יום שלם במלחו או כעין מליחה דבעי לאורחא כן מתבאר מדבריו ועיין בר"ן פכ"ה גבי דגים ועופות הביא ב' הסברות וסיים דם שמלחו מדרבנן לא דקדקו כ"כ משמע דיש קצת דם לאחר מליחה ולא חששו כיון דהוה דרבנן יע"ש. ובמשמרת הבית בב' מקומות הנ"ל הרבה להשיג עליו דא"כ צלי קדר היאך אוכלין ויאסר לחתוך כל נתח לב' אלא שמליחה מוציא הכל ומוהל נשאר לא דם וה"ה צלי כחצי צליה יוצא כל הדם עש"ך בסי' ע"ו אות ט"ו. והנה במעשה דרש"י אין ראיה כ"כ שמא לאחר שיעור מליחה לא מיחשב רותח ומה דקיי"ל נמלח מצ"א שרי בה"מ מינה באין ה"מ אפשר לאסור כטעם הרא"ה ז"ל. וממ"ש המחבר לקמן ס"ט אחר שנמלח מותר ליתן במים קרים הרא"ה מודה לזה כי קודם שירתיחו המים נתקשה הדם וא"צ חליטה. אמנם ממ"ש המחבר ס"ה חתך כל נתח לב' אחר שיעור מליחה א"צ מליחה שנית וכן ממ"ש נוהגין בצלי קדר גם מונח לפעמים תוך הציר לאחר הדחה אחרונה יום שלם מבואר דאנו סוברים דאין נשאר כלל דם. ויש לראות בס"ט הביא המחבר ב' דעות למי שרוצה להחמיר כמ"ש הש"ך ולמה בס"ה לא כתב כלום וכ"ת דהמחבר חשש לסברת הד"מ ולא לסברת הרא"ה אכתי להר"מ נמי אסור לחתוך כל נתח לב' דאל"כ מליחה זו למה וטורח זה למאי יחלוט אלא דא"א בקיאין או שאר תירוצים וחליטה לאחר מליחה שפועלת להוציא משטח ש"ד אם כן אסור לחתוך כל נתח לב' לאחר שיעור מליחה ובפנים אבאר:
דע דיש לחקור ענין המליחה הא הדם פירש ממקום למקום ואנן סוברים פי' ממקום למקום אסור (מולח בכשא"מ או נתבשל בדמה ויש ס') וקי"ל חנ"נ בשאר איסורין מה מהני שיוצא אח"כ וכ"ת במליחה לא נ"נ דמשום לתא דבב"ח גזרו הא ליתא דאנן קיי"ל חנ"נ במליחה וכ"ש דקשיא חתיכה חיה שמונחת אצל חתיכה במליחה דאמרינן ע"י שיפלוט דם דידה ה"ה דאחריני קשיא והא נ"נ ונהי במליחה יש לומר כל דרך הילוכו לא נ"נ (עי' תוס' חולין ק' א' ד"ה כשקדם) מחתיכה אצל חתיכה קשיא תריץ הכי כל שאפשר להפריד האיסור ממנו לא נ"נ עסי' צ"ח ס"ו בהג"ה דכ"מ שאפשר בהגעלה לא נ"נ גם למה שיתבאר בק"ה דנ"נ היינו בנשאר משהו בתוכו הא ביוצא מכל וכל אף בב"ח לא נ"נ (עש"ך אות י"ז) פשיטא דלק"מ ולפ"ז הר"מ ורא"ה לדידהו חתיכה אצל חתיכה לית לה תקנה ויש לומר דם מעלמא מודים דפולט מכל וכל:
גם להמחבר דמליחה אין אוסרת יותר מכ"ק בכחוש עסי' ק"ה ל"ק מתורת מליחה דפועלת מכל וכל כי טבע הדם לגרור אחר המלח ומש"ה המליחה פועלת להפליט מכל. ודע דבשר תוך שיעור מליחה (מיל או כדי צלית אותה חתיכה) אסור לאכול חי דהמלח מרתיח ופי' ממקום למקום ולא יצא לחוץ ואסור לדידן ומינה בשר שפלט דמו וצירו או הודח דנסתמין נקבי הפליטה ובלע כזית דם נ"נ וצריך ס' נגד כולה וכדאמרן ✍הנה זאת תורת המליחה לדעתינו כפי מה שהתבאר כאן:
ועתה אבוא לפרש טעם הדחה א'. הנה רבו בו הדעות טעם א' דעת הרא"ה בב"ה ס"ט ב' וז"ל מפני הדם שנתייבש ע"פ ויש לחוש לאחר שינוח מלפלוט הדם וציר יהא ניתך הדם ונבלע בבשר. והר"ן פכ"ה הביאו בתוס' ביאור שאין המלח מפליט אלא דם לח לא מה שנתיבש ויש לחוש כו'. והמשמרת הבית השיג עליו דאין לחוש שישהה זמן ארוך י"ב שעות כיום תמים ועוד ממ"נ אי ישכח וישהה יב"ש א"כ יבליע דם פליטה שע"פ עכ"ל ולקושיא א' י"ל לא פלוג משום בשר דבעי לאורחא וישכח וישהה יותר מיום תמים תקנו בכל בשר וקושיא שניח חזקה היא וכ"ת דהרא"ה סובר טעם חדחה אחרונה משום דם שבמלח שלא יתמח' בתבשיל וטבע המלח למשוך דם אליו ולא להפליט ממנו כמ"ש הרא"ש וא"ש. דז"א דהא הרא"ה כתב בפי' דטעם הדחה ב' משום דם פליטה שעליו וז"ש המ"ה לפי דבריו יע"ש. גם דוחק לומר דסובר דם שנתיבש הוה קצת דם בעין ויש כח לבלוע לאחר שינוח מלפלוט בשפע ולא דם פליטה. אמנם אפשר ליישב דסובר דיש ס' בחתיכה נגד דם פליטה שע"פ ולא נגד המלח ומיהו אין המלח מפליט לחוץ. והדחה ב' צריך ולא סגי בניפוץ דאין מבטלין איסור ומש"ה אם לא הדיחה בא' אין ס' נגד היבוש ומכ"ש בהצטרפם יחד עם דם שע"פ מפליטה ויש לחוש שישכח אחר שינוח לפלוט דם וציר כו' (עמ"ש בב"ה ע' דבשר לאחר שיעור מליחה אין כרותח סותר קצת למ"ש למעלה. גם מ"ש דמשקין אין שייך בהם מליח כרותח ולדבריו צריך לחלק בין ההיא דמנחות דם שמלחו אין עובר לשאר משקין ועוד אפשר סובר דם שמלחו מפיג ומבטל טעמו לא משום מליח כרותח אמנם אנן קיי"ל במשקין נמי מליח כרותח כמ"ש המ"ה מההיא בר יונה לכמכא). הטעם הב' הוא דעת הר"ן וז"ל כדי לרכך הבשר שאם יהיה נתיבש ע"פ לא יהיה כח במלח להוציא דמו יע"ש. הנה דעת כולן משמע די"א שבמרדכי הם אחדים עם הר"ן וכן הביא הש"ך באות א' וא"י איך יתכן זה דלהר"ן הטעם מחמת שנתיבש ע"פ וצריך לרכך מבחוץ ולי"א שבמרדכי הטעם לרכך גוף החתיכה שיצא כל הדם ונ"מ טובא דלהר"ן א"צ לשרות חצי שעה ולי"א צריך שרייה במים ומש"ה הוקשה למרדכי דאדרבה מיא מטרשי לה. הטעם הג' הוא דעת המרדכי שהמלח יתמלא מדם ולא יהא כח להוציא הדם. הרביעי י"א שבמרדכי (וכמ"ש בסמוך דפליגי על הר"ן). החמישי משום דם שע"פ הבשר מחמת דוחק הקופיץ חשיב דם בעין ויבליע אף תוך שיעור מליחה דלגבי דם בעין לא שייך טרוד ולא ככ"פ כמבואר. הששי הוא טעם הרא"ש כיון שלא הודח בראשונה אין כח במלח להפליט כ"כ בשפע ופירש מקצת לחוץ ויבליע תוך החתיכה דלא שייך טרוד כיון שאין מפליט בשפע. ועכה"ג בהגהות הטור וב"י הביא נ"מ בענין הטעמים גם טעם חמישי שכתבנו הוא דעת הגמי"י בשם סמ"ק. וגם אני אכתוב קצת נ"מ מה שנראה לי. בין טעם הרא"ה להר"ן יש לכ"א קולא וחומרא. להרא"ה אם הניחו לאחר שיעור פליטת צירו נבלע הדם בתוכה ולא מהני מליחה שנית כיון דאין לה אלא דם דעלמא (דזהו הוה דם מעלמא כיון שפלטה ובלעה וכ"ש דם שע"פ) ולא אמרינן ככ"פ במליחה כמו שיתבאר (כאין לה מגופה) וכן אם נתבשלה ויש ס' נגד החתיכה אפ"ה החתיכה אסורה בה"מ וע"ש וכדומה דלא שייך לומר דם שלא פירש (עי' סעיף י"א) דהא פירש הוא הרי חומרא ולהר"ן שהה במלחו כמה מהני הדחה ומליחה שנית דטעם הוא לרכך וגם בבישול אי יש ס' בה"מ או ע"ש שרי אותה חתיכה. קולא להרא"ה אם נתבשלה א"צ ס' כ"א נגד דם שע"פ לא נגד כולה דהמלח הוציא ממה שבתוכה ולהר"ן צריך ס' נגד כולה ומיהו לדידן דנ"נ אף להרא"ה צריך ס' נגד כולה אף למ"ד בה"מ במליחה לא נ"נ מ"מ בבישול אח"כ נ"נ (שכבר מובלע ע"י מליחה) ובין טעם הר"ן לטעם המרדכי קולא וחומרא לר"ן אם ריכך הבשר וחתך אח"כ נתח לב' א"צ הדחה שנית ואלו למרדכי צריך להדיח שם שהמלח יתמלא שם מדם ולא יהא כח להפליט. חומרא אם נאמר דר"ן וי"א שבמרדכי א' הם צריך שריה לרכך ולמרדכי שפשוף היטב סגי ואם נאמר דר"ן הטעם דם שע"פ די ג"כ בשפשוף היטב ומיהו למרדכי בלא הודח ומלח אף מלת שנית ג"כ נתמלא מדם ואין בו כח להוציא. ובין טעם המרדכי לי"א כבר התבאר. ולטעם החמישי יש יותר חומרא מכל הטעמים דלא מהני הדחה ומליחה שנית ולכל הטעמים אף להרא"ה עכ"פ תוך שיעור מליחה מהני הדחה ומליחה שנית. ואם שחט ולא יצא דם אפ"ה ע"י דוחקא דסכינא נפלט דם האיברים ובעי הדחה לכל הטעמים כמ"ש הט"ז. ומ"מ הנך רואה דלכולהו טעמי אם נתבשל בלא הדחה ומליחה שנית אסור אף בה"מ כמו שיתבאר ואלו לטעם הרא"ה דעצה טובה שמא ישכח ויניח לאחר פליטת צירו א"כ תוך שיעור יב"ש או בה"מ כ"ד שעות יש היתר ואנן קי"ל לאסור בה"מ בלי הדחה ומליחה שנית כדבעינן למימר לקמן. גם יש עוד נ"מ אם נשרה ח"ש ופני החתיכה למעלה ממים ולא הודח אם לרכך שרי דבחתיכה עבה מאד נכנסין המים כ"ש כאן ואם שלא יתמלא או משום דם בעין אף דיעבד צריך להדיח מכל צדדים יפה. ושומן אווזא שהופשט בחוץ אין בו דם כלל ולרכך צריך כמ"ש בפנים. ואלו למ"ש המ"ה ע' דכדי שיהא המלח נדבק יפה צריך להדיח מכל הצדדין. ובשאר משקין אם לרכך אפשר מטרשי ולשאר טעמים אפשר דשרי ומ"מ אפשר דמטרשי ליה:
ודע דאם הדיח החתיכה כ"א מצ"א ונתבשלה כך הנה י"א דחתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה ואנן קיי"ל דשלשים יש ואם יש עוד בקדירה כמו החתיכה שרי א"כ בהודח מצ"א יש ס' מאחר דנגד כל הצדדים יש שלשים ומיהו לטעם המרדכי דהמלח יתמלא מדם אסור בהודח מצ"א אם לא בה"מ דהוה כנמלח מצ"א. אמנם הדחה אחרונה שהודח מצ"א יש להתיר אף למרדכי דיש ס' וכדאמרן כאן ✍. ומ"ש בגמרא חלליה בי טבחי מהני י"ל דהיו שוורין ח"ש לרכך. ועמ"ש בסי' ע"ו לענין צליה בלא הדחה א':
ולענין הלכתא הנה המחבר לכאורה סובר כטעם המרדכי שמלח יתמלא מדם ומש"ה לא הזכיר ח"ש ומהני הדחה ומליחה שנית ואפשר דסובר כר"ן לרכך ושפשוף היטב מרכך. ואנן סוברים כטעם חמישי הגמי"י בשם סמ"ק דמבליע דם בעין ואין תקנה בהדחה ומליחה שנית. ומיהו לכתחלה נכון לחוש לכל הפירושים וכדכתיבנא ועיין כה"ג:
ויש לחקור מליחה זו מה טיבה אם רוצה לבשל בלי מליחה ולהרבות עד ס' לישתרי לכתחלה בשלמא לדידן אותה חתיכה אסורה דפירש ממקום למקום משא"כ להמחבר סי"א וכ"ח אין מבטלין איסור לכתחלה הא לע"ע כ"ז שלא פירש שרי וכה"ג לא מיקרי מבטל איסור. שוב ראיתי שאין זה כלום דלעשות כן לכתחלה אסור ואף בחמץ קודם הפסח לערב לכתחלה אסור וכ"ת שאין כוונתינו לבטל הדם אלא לאכול הבשר אפ"ה מבטל מיקרי. ומה"ט נראה לי אם נשתהה שומן אווזא וכ"ש מבהמה ג"י בלא הדחה דלבשר יש תקנה בצליה ושומן נפסד בצליה אין תקנה לערבו עד ס' ובה"מ שרי ואף בלא ה"מ דשומן נימוח ולא שייך פי' ממקום למקום מ"מ מבטל מיקרי כיון דאין ראוי לאכול חי כלל ודאי מבטל מיקרי ועמ"ש בפנים:
כתב המ"י בקו"א הנקרא סולת למנחה כלל ט"ו די"ג בעור מחזיקין דם דלא כמ"ש הט"ז סוף סי' כ"ג וראיה מיומא מדמו ולא מדם העור ובסי' כ"ג כתבנו ישוב לזה ולדינא צ"ע:
דע דהפר"ח בהלכות מליחה ותערובות היקל בכמה דברים ואזיל לשיטתיה שפוסק כהמחבר דלא אמרינן איסור דבוק. ומיהו חנ"נ בשאר איסורין פוסק כרמ"א בסי' צ"ב אות י"ד וכה"ג ופ"ת שם אות י"א בחנ"נ פסקו כהמחבר ואנן קי"ל כהר"ב דאמרי' איסור דבוק וחנ"נ ולכן צריך המורה ליזהר בזה ✍: