Rabbeinu Bahya, Bereshit 1:1

דע כי תורתנו הקדושה נקשרת עם החכמה העליונה וכל החכמות כלן נכללות בה, ומפני זה נקראת תמימה. והיא משיבת נפש לשרשה, והמצות שנתנו לנו בהר סיני הם תרי"ג, שנאמר (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה, מצות כמנין תור"ה קבלנו ממשה, ושתי דברות שמענו והבננו מפי הגבורה, והנה הם תרי"ג ודבר ידוע כי כל המצות כלן אלהיות, ושקולות במאזני החכמה, בנויות על אדני הדעת, מיוסדות על עמודי התבונה ואין לך כל מצוה שלא יהיה נכלל בה מין אחד ממיני החכמה, ותרי"ג מצות הללו תרי"ג כללים הם, כי פרטי המצות אין להם סוף ותכלית, והדעת נותנת כן, כי כיון שהמצות אלהיות וכלן מורות על חיוב מציאות אלהותו ועל ידיעתו מצד דרכיו ופעולותיו, כשם שאין תכלית מושג לנו מצד ידיעת פעולותיו כך אין תכלית לפרטי המצות, ולזה כוון המלך דוד ע"ה באמרו (תהילים קי״ט:צ״ו) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, באר כי כל דבר יש לו קץ ולמצות אין קץ, ואם כן כל מצוה ומצוה מתרי"ג מצות היא כללית, כל אחת ואחת כוללת מצות הרבה, וכן כלן, עד לאין קץ, ותרי"ג מצות הללו נחלקות לשני חלקים מושכלות ומקובלות, המצות המושכלות הן אותן מצות שהשכל מעיד עליהן ומבחין בהן שאלו לא נכתבו היה המשכיל מוציא אותן בשכלו, כמצות כבוד אב ואם, והרציחה, והנאוף, והגנבה, ועדות שקר והגזל, וכיוצא בהם. המצות המקובלות, הן אותן מצות שלא ישיגם האדם לעולם, ולא ימצאם בשכלו כלל, אבל הוא צריך בהן אל הקבלה, כמצות השופר והסוכה והלולב, מצות היבום והחליצה, ומצות השמיטה והיובל, והקרבנות והכלאים, וכיוצא בהם. ואלו ואלו לתועלת הגוף והנפש, יש במושכלות תועלת גופני בקיום העולם כמשפטי העמים וכהנהגותיהם, וכישובי הארצות והמדינות, ובהן תועלת הנפש גם כן, ויש במקובלות תועלת נפשיי, כי תתעלה הנפש בהן ותשיג בקיומן חיי העולם הבא, ובהן תועלת הגוף גם כן. ...

בראשית על דרך הפשט מלת בראשית כאלו אמר בראשונה ומה שלא אמר בראשונה מפני שמלת בראשית כוללת טעמים גדולים ועצומים רבים ונכבדים מה שלא תכלול מלת בראשונה. בראשית, According to the plain meaning of the text, i.e. what is known as the פשט the meaning of the word בראשית is: "at the beginning." If, nonetheless, the Torah did not write the word בראשונה “at the beginning,” an unmistakable expression, this is because the expression בראשיתincludes so many more and exalted meanings than does the word .בראשונה

ועל דעת רש"י מלת ראשית סמוכה וכן כל בראשית שבמקרא ולא נברא ביום הראשון רק האור בלבד, ושעור הכתוב בראשית בריאת השמים והארץ והארץ היתה תוהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור והכל נמשך אחר האור, ואמר כי הוא כמו (הושע א׳:ב׳) תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, ודעתו ז"ל שאם היתה כוונת הכתוב שנבראו השמים והארץ ביום הראשון היה לו לכתוב בראשונה. According to the view of Rashi, grammatically speaking the word בראשית is a possessive form, as it is every time it appears in the Torah. It signals that on the first day G'd created only the light. The meaning of the full verse then is: "at the beginning of the creation of heaven and earth there was Tohu Vavohu, chaos. G'd said: 'let there be light.'" Everything else developed from that point on including the creation of heaven and earth. The word בראשית here is comparable to the verse in Hoseah, 1,1. תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע, וגו'" “When G'd began to speak to Hoseah, G'd said to Hoseah, etc." Rashi's opinion was that if the Torah had wanted to tell us that heaven and earth had been created on the first day, the Torah should have written בראשונה.

אבל העיקר הוא שהיא מלה בפני עצמה איננה סמוכה והיא כאלו אמר בראשונה והעד על זה טעם המלה, וענין הפרשה כי השמים והארץ עם תולדותיהם נבראו ביום הראשון מאין גמור ומאפיסה מוחלטת וכן מעיד לשון ברא שהוא לשון הוצאת יש מאין, וזהו דעת ר' נחמיה שביום ראשון נברא כל העולם, שכן אמרו במדרש רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אומר בששה ימים נברא כל העולם שכן כתיב במעשה של כל יום ויום ויהי כן, רבי נחמיה אומר ביום א' נברא כל העולם שכן כתוב תוצא הארץ דבר שהוא פקוד ומוכן בידה מבראשית, משל למה הדבר דומה לאדם שזרע שש שעורים בבת אחת זה יצא ביום ראשון וזה בשני וזה בשלישי וכן כולם, וברור דעת רבי נחמיה במשל הזה כי החומר שממנו היה הכל נברא ביום ראשון ואחר כן נבראו כל הנבראים בששה ימים מחלקי החומר כל אחד ואחד ביומו, וזהו שכתוב (תהלים לג) כי הוא אמר ויהי, באר כי הכל היה באמירה ובהויה אחת ואחר כן צוה דבר יום ביומו והעמיד הדברים והוציאם לפועל. The fact is however, that the word is not a possessive form at all but an independent word and it is equivalent to the Torah having written בראשונה. Proof of this is found in the tone-sign tipcha on the word which separates it from the word which follows it.
The paragraph tells us that heaven and earth with all their derivatives were created on the first day, all of them without there having preceded them any physical matter at all. This fact is attested to by the word ברא which describes the creation of "something out of nothing." This, at any rate, is the opinion of Rabbi Nechemyah who is quoted to this effect in Midrash Tanchuma at the beginning of our portion. On the other hand, Rabbi Yehudah, who disagrees with him, claims that the universe was created during six days. He bases himself on the repeated directives of the Torah that something new should emerge and the Torah's reporting that indeed it did, using the words ויהי כן to inform us that G'd's instructions had been carried out. Rabbi Nechemyah claims that the proof that the whole universe was created already on the first day are the words (1,24) תוצא הארץ “let the earth bring forth." The wording "bring forth" indicates that G'd referred to matters which had already been in existence ready to emerge but had not yet seen the light of day until commanded to do so by G'd. The matter can be compared to a farmer who sows six grains of corn at the same time only to find that they take root at different times instead of all sprouting forth simultaneously. The six days of creation described by the Torah report the sequence in which G'd's creative activity became manifest. This is what the Psalmist had in mind (Psalms 33,9) כי הוא אמר ויהי i.e. “for He had given a directive and then it materialised." David taught us that G'd's directive and its execution as visible fact occurs simultaneously. Afterwards, (the creation of heaven and earth) He gave these various directives introduced by the Torah with the words ויאמר אלוקים and G'd's work became manifest, was converted from being a potential to becoming actual.

אלהים, על דרך הפשט לשון אלהות, ופירושו בעל הכחות כלם, ומזה הטעם לא אמר אל ולא אלוה כי אם אלהים בלשון רבים וכן (יהושע כ״ד:י״ט) אלהים קדושים הוא כי הוא כולל הקדושות כלם, וכן דרך הלשון בממשלת השפלים אדונים קשה בלשון רבים, וזה לגודל מעלות האדון ולרבוי מיני הממשלה שיש לו, וזה בבשר ודם, אף כי בהשם יתברך אשר מיני הממשלה שלו אין להם מספר וכל המושלים אין ממשלתם רק ממנו, והוא אחד וכחותיו רבים, וכן מנהג הלשון בשאר המלות (שמות י"ב מ"ב) ליל שמורים הוא, יום כפורים הוא, ועוד יש לפרש כי נקרא אלהים בבריאת העולם לפי שברא עולמו בחכמה ובתבונה הוא שכתוב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. אלוקים, the plain meaning of the word is that it describes divinity. It describes the One who possesses all the divine powers. This is the reason it is expressed in the plural, i.e. not merely אל or אלוה, but the One Who comprises all the divine powers within His essence. An example of such use of the word is found in Joshua 24,19. אלוקים קדשים הוא It means that in His capacity as אלוקים He comprises all aspects of holiness, sanctity. We find a parallel use of words describing terrestrial authority in Isaiah 19,4 where such rulers are described in the plural as אדנים קשה, "a harsh master" (although the adjective applied to "them" is in the singular). The reason the noun is in the plural is because such rulers manifest their authority in so many different ways. If such use of the plural is appropriate for describing terrestrial rulers, how much more so is it appropriate for describing G'd whose authority is manifested in innumerably more ways than the authority of even the most powerful human king on earth. Their entire authority is, after all, only derived from G'd. G'd, by definition, is One, indivisible, but His powers are many.
We find many other examples of nouns in the singular being described as if they had been written in the plural. To name some: ליל שמורים הוא (Exodus 12,42) "it is a night of vigil," (the word for "vigil" is in the plural). Or, (Leviticus 23,28) יום כפורים הוא “it is a Day of Atonement."
Another reason why the Torah refers to G'd as אלוקים in the plural is the great deal of intelligence, wisdom, and insight He employed when He created the universe. [I believe the author treats each attribute as something separate, hence He justifies the plurality of attributes by referring to the One who employed all these attributes in the plural. Ed.] This is what Solomon had in mind when he wrote in Proverbs 3,19 "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה." The Lord founded earth by employing wisdom, He established the heavens by employing understanding." G'd is described as employing different attributes when creating the universe.

וע"ד המדרש השם הזה ענינו שופט וזהו שכתוב (שמות כב כז) אלהים לא תקלל ותרגם אונקלוס דיינא, ופסוק מלא הוא (תהלים עה ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ונקרא בכאן בשם הזה על שם שברא העולם במדת הדין. From an homiletical point of view the name אלוקים describes G'd in His capacity as judge. This is what the Torah meant when it wrote אלוקים לא תקלל (Exodus 22,27) "you must not curse a judge." Onkelos translates the word in that verse as ,דיינא judge. We have an unequivocal verse in Psalms 75,8 proving that the word means judge, i.e. כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים “For G'd is a judge; He raises up one man while bringing down another." The term אלוקים for G'd is appropriate at this point as He employed the attribute of Justice when creating the universe.

וע"ד הקבלה השם הזה שתי מלות הם אל הם, והן הנה פי' היו"ד (קהלת יב א) וזכר את בוראיך מלא ביו"ד, והמשכיל יבין. From a mystical point of view, i.e. קבלה the word is composed of two separate words אל הם. The first word is a name for G'd in the possessive form, the second word הם describing all the other attributes G'd employed when creating the universe. We find something along those lines in Numbers 31,16 הן הנה “they are the very ones."
As to the letter י which so far is unaccounted for (by this kabbalistic approach), we find such a letter י in Kohelet 12,1 וזכור את בוראיך" “and remember your Creator," where the letter י appears to be extraneous at first glance. [After all we have only one Creator, and what did Solomon mean? Ed.] The author contents himself with the enigmatic words: "the intelligent student will understand what I mean." [I believe the message is that the letter has been slipped in to hint at the ten emanations which are part of basic kabbalistic teachings, explaining how totally abstract matter could have been converted into tangible matter. Ed.]

את השמים ואת הארץ. מלת את בכ"מ לרבות וע"ד הפשט באו שני אתין הללו לרבות את שני חמרים שברא הקב"ה אחד שעשה ממנו שמים ואחד שעשה ממנו ארץ וז"ש והארץ היתה תהו ובהו, באר כי הארץ אחרי הבריאה הזאת היתה תהו ובהו, ופירוש תהו ובהו חמר וצורה כלומר שהלביש לאות חמר צורה וזהו (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה, ואמר ואת כל אלה כלומר כל אלה הנמצאים ידי עשתה ואחר כך ויהיו כל אלה בצורתם עתה, ולפי זה החמר נברא תחלה ואחריו לא היתה בריאה כי אם יצירה ועשיה לפי שהכל המציא ממנו והלביש הצורות, ובבריאה זו שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ. את השמים ואת הארץ "heaven and earth." Whenever the word את appears it adds something to the meaning of the plain text. At the most basic level, the two words here are meant to convey that two additional matters or raw materials were involved in the creation of heaven and earth.
According to the plain meaning of the text, we understand the two words as references to the two different raw-materials (elements) G'd employed when creating heaven and earth, seeing the two are obviously not made of the same material. This is the meaning of "the earth was tohu vavohu", i.e. that after the initial act of creation earth was still in a chaotic state. The specific meaning of the two words is that the material, was covered with a form, This is what is meant by Isaiah 66,2 The first three words in that verse refer to existing material, whereas the last words "My hands have fashioned," refer to G'd supplying this material with a distinctive form, צורה. According to this verse in Isaiah, G'd first created the raw material, ,ברא but subsequently His activities consisted only of refining such raw material by acts of יצירה respectively. ,בריאה creation of matter, consisted of merely creating the smallest physical particle, a ,נקודה “a point," something barely perceptible. This little particle formed the beginning of the entire solar system.

וע"ד המדרש את השמים ואת הארץ את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאים וגן עדן, והדברים האלה כלל כל הנבראים בעלי גוף. Looked at from an homiletical point of view, the extra words את in the phrase "heaven and earth," include the sun, moon, stars in the case of the word שמים and the entire range of vegetation in the case of the word ארץ.