תרמ"ז
במדרש תנחומא מכל משמר כו' כי ממנו תצאות חיים. דהל"ל מהם. רק דקאי על הכלל מכל משמר כי לעיקר החיים זוכין בצירוף כל המצות שניתקן כל האדם ע"י תרי"ג מצות כמ"ש במד' חיים הם למוצאיהם שממצה אותם כדכ' כל המצוה ע"ש פ' עקב. וזה משל הפרדס שמביא המד' כי בפרט יש קלות וחמורות אבל עיקר השכר כשזוכין לשלימות הפרדס כי כרם ה' בית ישראל. ובזה קלה כחמורה. ובמד' לוית חן הם כו'. כי המצות בעשי'. ומ"מ על ידיהם זוכין גם לבחי' מחשבה ודיבור. חן לראשך הוא הנשמה בחי' מחשבה. וענקים לגרגרותך הדיבור שכשניתקן הגוף ונפש ע"י המעשים ממילא זוכין אח"כ לרוח ולנשמה כנ"ל:
בפסוק השמר בנגע כו' זכור את אשר ע' כו' למרים כו'. גדול כח פיהם של בנ"י וכל כחן בפה לכן צריכין מאוד לשמור פה ולשון. וכמו שיש בשבת זכור ושמור ואמרו בזוה"ק שכל התורה כלולה בזכור ושמור כמו כן בלשון הרע כ' השמר וכ' זכור. וכן כתיב מוצא שפתיך ת' דרשו חז"ל מ"ש מ"ע תשמור מל"ת כו' שכל התורה תלוי בפה כנ"ל. ובאמת גם בשבת היא בחי' הפה דיש ראי' שמיעה ריחא ודיבור. וימי המעשה הם בחי' ב' עיינין [ב'] אודנין ב' נוקבין דחוטמא. והשבת הוא הפה שנק' סהדותא ושבת יעשה כולו תורה. לכן אמרו לכל יש בן זוג. אבל הפה יחיד. ומיוחד לכנס"י לקבל הדיבורים שבתורה כמ"ש ישקני כו' [וגם בגוף ב' ידין ורגלין וראש וגוף. והמילה בחי' השבת שאין לו ב"ז רק כנס"י. וראי' שמיעה ריחא הכל הוא לדבר שמבחוץ שרואה ושומע מדבר שמחוץ ודיבור בגרמייהו קיימא. והיא בחי' השבת כנ"ל] ועיין לקמן בפ' כי תבא מ"ש מזה. ותלה הכ' ביצ"מ כמ"ש בדרך בצאתכם ממצרים. כמ"ש אנכי ה"א המעלך מא"מ הרחב פיך כו'. פי' כמו שביצ"מ בכלל הי' התגלות הפנימיות והנהגתו ית' את העולם כדאיתא בזוה"ק במצרים הי' הדיבור בגלות פי' הנהגתו ית' הי' נסתר וביצ"מ בניסים ונפלאות נתגלה אלקותו ית"ש. כן הי' בכל פרט נפש ישראל שהנפש היא במאסר הגוף. ואיש ישראל הוא בן חורין שהנפש מתגלה בו וזה עיקר גאולת מצרים בנפשות בנ"י לכן צריך איש ישראל לשמור הפה שהוא חיות הפנימי כמ"ש ויפח באפיו כו'. לנפש חי' רוח ממללא. וזה טעם רשעים בחייהם קרוים מתים שהנפש נסתר ונכסה בגשם הגוף. לכן בשבת שנק' סהדותא ובנ"י מעידין על הבורא ית' היא זכר ליצ"מ כדאיתא ודבר דבר שלא יהי' דבורך בשבת כמו בחול ע"י שבו יש גאולה בנפש ויכולין להעיד עליו ית' בהתגלות:
עוד למד' אורח חיים פן ת' נעו מעג' לא תדע כו' ע"ש. והענין הוא דקודם החטא כ' וישם שם כו' האדם כו' לעבדה ולשמרה ודרשו חז"ל במ"ע ול"ת ואח"כ ויגרש את האדם ע"י שאכל מעץ הדעת טו"ר וניתן אח"כ המצוות בגשמיות כמו שהוא בעוה"ז ומצד זה התערובת נמצא קלות וחמורות שיש מקום שקשה לברר. אבל בשורש המצות שהם אורח חיים ע"ז נאמר פן תפלס. לא תדע. כי מצד הידיעה שיש תערובות א"י להשיג המצוות כמו שהם בשורש עץ החיים. ושם כל המצוות הם אחד. ואיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצוות כו'. והלא התורה ומצוות קודמין לכל הבריאה. רק לזכות את ישראל המשיך הקב"ה התלבשות התורה ומצוות בגשמיות. וז"ש לוית חן הם המצות מלוות אותך כי עיקר החן התורה שנק' עץ החיים. והמצוות שלפנינו הם לוית חן כמ"ש יגדיל תורה ויאדיר וכמ"ש במ"א מזה:
במדרש כשם שנתן רחמיו על האדם כך על הבהמה ועל העוף כו' ומקשים דאיתא במשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. ובגמ' שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות ע"ש. אכן נראה דכוונת המד' שנתן רחמיו בכל הברואים כדכ' ורחמיו על כל מעשיו. פי' הענין כי האדם מרחם על האדם ולא על הבהמה כי אין האדם יודע ומשיג דעת הבהמה כלל. לכן אין בו רחמנות עלי'. כי אין ענין דעת ורחמנות של הבהמה משגת להאדם. וכמו כן מלאכים אין מבינים דעת האדם וכבהמה המה להם. אכן הש"י היודע הכל הוא יודע דעת המלאכים והאדם והבהמה וכל בריאה. לכן רחמיו על כל מעשיו. והש"י יודע כי רחמנות של האם על האפרוחים בענין זה אם תלקח אם על הבנים. וכמו כן אם ישחט אותו ואת בנו ביום א'. ובאמת זה עצמו שהטביע הקב"ה ענין רחמים בכל ברי' במדה ידוע. ואדרבא מחמת אלה המצות שנתן הש"י בבהמה ובעוף מחמת זה נמצא בהם ענין זה הרחמים. ובאמת כל קיום הבריאה הוא ברחמים כמ"ש המנהג כו' ובריותיו ברחמים לכן נמצא הרחמים בכל הבריאה ובנ"י שהם עיקר הבריאה הם רחמנים ביותר. אך בכל בריאה יש מן הרחמים כפי גזירתו ית' וז"ש המד' שנתן רחמיו כו'. ובגמ' הפי' מי שאומר שטעם המצוה ע"י שהש"י מרחם על הקן צפור. וזה אינו אדרבא במצוה זו נתן הש"י הרחמים בהציפור עצמו כמ"ש. וז"ש שאינם אלא גזירות שגזר להיות נמצא רחמים בכל ברי' במדה ידוע כנ"ל:
בפסוק כ"ת מחנה ע"א ונשמרת מכ"ד רע. דרשו חז"ל דיבור רע. כי ב' אלו ברית הלשון והמעור הם כלי זיינם של בנ"י כדכ' רוממות אל וחרב פיפיות ואמת כי הם בחי' יעקב ויוסף התורה והברית. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי השומר ברית דעלה איתמר חגור חרבך כו' מנצח אותו רשע שנא' לו ועל חרבך תחי' לכן כ' ויחלוש יהושע א' עמלק כו' לפי חרב פי' לפי כח החרב שהי' נמצא בבנ"י ודפח"ח. והם אלו ב' הזכירות אשר עשה ה"א למרים לשמור ברית הלשון ואשר עשה לך עמלק לשמור ברית המעור. והם ג"כ ב' האותות לכל איש ישראל תפלין ומילה שבת ומילה. דכ' בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. ובכלי זיין זה יכולין להלחם עם האויב שהוא עמלק. להצילך ולתת א' לפניך הם ג"כ ב' בחי' להינצל מצד בחי' התורה כדמצינו ביעקב אבינו שברח ללבן וניצל מעשו כדכ' לך עמי בא בחדריך וכ"א במד' הצפינו עצמיכם בד"ת. אבל לתת אויבך לפניך הוא לצאת עמו במלחמה לעקרו ולאבדו והוא בכח ברית המעור כדאיתא כשנולד יוסף אמר יעקב שלחני ואלכה כדפרש"י שם. [והענין הוא שבתורה אור אין לו שום מגע והוא הצלה ובריחה ממנו. אבל בית יוסף להבה שלוחם עמו בסמוך לו ומאבדו לגמרי] וכמו כן נתן הקב"ה המצות לישראל בכל יום להיות כלי זיינם. וציצית ותפילין בציצית הוא להצילך כמ"ש אשר תכסה בה. ותפילין לתת אויבך לפניך כמ"ש בזוה"ק לקשרא שפחה תחות גבירתא:
בפסוק על אשר לא קידמו כו' בלחם ומים כו' בצאתכם ממצרים. פי' בס' קדושת לוי כי כשיצאו בנ"י ממצרים ונבחרו להיות סגולה מכל העמים ניתן להם דרך כל השפע הבאה משמים והם יכולים לקרב גם כל האומות. ועמון ומואב שלא נתנו זו הקדימה של לחם ומים לבנ"י לכן לא יבאו בקהל ה' ע"ש דפח"ח. כי לכן נק' גרים שע"י שמבטלין עצמם ונגררין אחר בנ"י יכולין ג"כ להתקרב. וכיון שרצו לקלל את בנ"י א"כ לא האמינו שבנ"י הם קיום כל האומות. ומיושב ב' הטעמים דלפי פשוטו קשה מאחר ששכרו לקלל אותנו מה נחשב שלא קידמו בלחם ומים ולפי הנ"ל הכל אחד: