סגולת הדיבור, זו הסגולה המבדילה בין הַמְדַבֵּר לבין שאר כל החי, מחייבת את המחוּנן בה לשימוש ראוי ונאות בכשרון זה, שלא לתוהו ניתן, ומובן מאליו כי דבר זה, טעון לימוד. ואמנם חכמת המליצה כוחה יפה "לבאר דרכי הדיבור ומשפטיו"; ודיבור הרי פירושו לא רק להשמיע דעה למי שהוא אלא גם לשכנעו ולהשפיע עליו. ודאי שתוכן הדיבור הוא תמיד עיקר והוא קודם לכול, ואף על פי כן אין לזלזל כלל ועיקר בצורת הדיבור, קישוטו וסידורו, המסייעים את התוכן ומוסיפים לו תוקף. שכן כוח רב יש בדיבור הריטורי כדי "להטות רצון שומעו אל כל אשר יחפוץ להטותו". והרבה עניינים יש ללמוד כאן. מהם דברים הנמצאים בכל לשון ולשון והם קניין משותף לכל מדבר, ומהם דברים שהם מטבעה של לשון מיוחדת ואין הוא טבע לכל לשון. אף אין דיבור דומה לדיבור. לשון תורה לחוד, לשון חכמים לחוד ולשון שאר בני אדם לחוד, סוג סוג וסגנונו המיוחד. ואין הכוונה כאן לסגנון השירה, כי עניינה מיוחד וטיפולה שונה, ואף רמח"ל ייחד לה חיבור מיוחד. והנה יהודי ספרד ואיטליה שמו לבם לחכמת המליצה והשירה יותר משאר היהודים בארצות מגוריהם. מעורים היו יותר מאחיהם יהודי אירופה-המזרחית בתרבות הכללית ובהתפתחותה, וממנה למדו ועל פיה התפתחו. ולא עוד אלא שלבסוף השפיעו הם על יהודי אירופה-המזרחית השפעה ניכרת בשטח זה. וניכר הדבר כי האחרונים שתו את מימיהם מכלי שני ולא מן המקור. ריטוריקה ופואטיקה שימשו מקצועות של לימוד ליהודי ספרד ואיטליה, והם החשיבו אותם מאד גם כאמצעים להבנת ספרי המקרא והספרות הבנויה עליהם וגם ככלים ליפוי הלשון והספרות בהתפתחותם.