רמח"ל הראה משחרות ימיו עניין בריטוריקה ובפואטיקה, וספרו הראשון "לשון למודים" (כעת גם בהוצאת "מחברות לספרות", תל-אביב תש"י) מעיד על כך. ומעניין, כי גם בשבת רמח"ל באמשטרדם חזר ל"אהבתו הראשונה". אף מסתבר כי הורה מקצועות אלה לתלמידים, ועל כל פנים לתלמידו דוד פרנקו — מינדיס, שהיה בין שומעי לקחו. ומתוך המונחים הלועזים יוצא בבירור, כי שימושם בפי המחבר היה בספרדית, אם לא נאמר כי דוד פרנקו– מינדיס (מעתיק הספר, וראה להלן) התאים אותם לספרדית. בהקדמה ל"ספר ההגיון", מהדורת "מחברות לספרות", תל-אביב תש"ח עמ' 4, אומר המחבר: "רובו העתקתיו מספרים שקדמוני בלשונות אחרות והבאתיו אל לשוננו להועיל לבני עמנו. וענינים הוספתי, גרעתי ושניתי מאשר מצאתי לפני כמו שנראה לי יותר נאות". ואי אפשר לומר דברים אלה על ספר המליצה, אם כי גם בו יש כמה וכמה רעיונות שהם קניין הכלל ועניינים המשותפים לכל לשון. כל הספר הזה מבוסס על סגולות לשוננו, המקרא וספרי חז"ל. ונאמנים עלינו דברי המחבר באמרו: "והנה ביארתי לך עיקרי המליצה ודרכיה — יועילו לך להבנת כתבי הקודש על בורין ואמתתן, כי כשתדקדק בדבריהם, הנה תראם הולכים מהלכי הדרכים האלה כולם, וכשתדע עניין הדרכים האלה והתכלית בהם ואיך נמצא המכוון במאמר הנאמר על פיהם, הנה תדע למצוא מכוונם של הכתובים, מה שלא יעלה בידך בשלמות זולת זה" (עמ' 54).
המאמר על הדרשה בא להכניס סדר מה בדרשה, סוג מיוחד זה העומד בין דיבור וספרות, עד כמה שאין ענייניה דומים למליצה. וכמה יפים ונכונים דברי המחבר באמרו: "וממה שראוי ליזהר בדרך הזה הוא, שלא לצאת מהענין הנדרש ולא יבוא בדרוש אלא מה שיוכיח על אמיתו" (עמ' 61).
"ספר המליצה" הוא מעין קיצור של "לשון למודים". רמח"ל, שהיה מטבעו מסביר גדול, חזר והסביר בלשון קצרה וברורה מה שכבר הסביר קודם באריכות לשון, כשעדיין היה נער.