משה קבל תורה מפי אדון העולם מסיני ומסרה ליהושע. שכן כתוב ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. ויהושע מסרה לשבעים זקנים לנהג ישראל אחריו בדרך ישרה שכן הוא אומר ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים, והזקנים מסרוה לנביאים, ונביאים הראשונים מסרוה לנביאים האחרונים, והם חגי זכריה ומלאכי, והם מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ומהם קבלו החכמה דור אחר דור מאז ועד עתה, וכאשר הגלתה הגולה בימי יהויכין מלך יהודה אשר גלו עמו חורי יהודה ובנימין, ונביאי הצדק עמהם דניאל וחבורתו, ועזרא הסופר וחבורתו, ומרדכי וחבורתו וגם ירמיה וברוך הוגלו אחרי כן לבבל כשנכבשה ארץ מצרים ביד נבוכדנצר ועמו הורידם לבבל, ומאותו היום והלאה ישיבת החכמה לא זזה ממקום נהרדעא היושבת על נהר פרת, ושם וועד לרוב חכמים עד היום הזה, והם תלמידי חכמים אשר למדו מפי הנביאים המוגלים עם יכניהו, וכשעלו בני הגולה עם זרובבל לירושלים ואחרי כן עלו מקצתם עם עזרא וקבעו ישיבת החכמה בירושלם, לא כל בני הגולה עלו עמהם אלא נשאר המון רב מישראל בבבל, ואף על פי שנקבעה ישיבת החכמה בירושלם ישיבת החכמה אשר בנהרדעא לא פסקה, ומישיבת ארץ ישראל ומישיבת בבל תלמידים חכמים ונביאים, פשטה הוראה לכל ישראל ומפיהם חיים כל ישראל ודור אחר דור עד היום הזה ויתבוננו כל הנבראים כי באמת גילה הקב"ה למשה פירוש כל מצוה ומצוה, ושיעור כל דבר ודבר ודקדוקיהם היטב, והוא תורה שבעל פה והוא פירוש התורה והודה והדרה, ולפיכך שהה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ולמד פירושיה ודקדוקיה שאם לא היה לו ליתן אלא הלוחות היה יכול ליתן לו בשעה קלה ולא איחרו ארבעים יום כי אם לבאר פירושי המצוה ודקדוקיהן היטב, וללי כי ניתן פירוש לתורה בעל פה היתה כל התורה כסמיות ועיוורון כי המקראות שוברין וסותרין זה את זה, כגון ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים וארבע מאות שנה ומצינו שקהת בן לוי מיורדי מצרים היה ואם תמנם כל שני חיי קהת מאה ושלשים ושלש, וכל שני עמרם שהם מאה ושלשים ושבע, ומשה שהיה בן שמנים שנה כשדבר עמו הקב"ה במצרים, לא יעלו כלם כי אם שלש מאות וחמשים, וכן בשבעים נפש שירדו אבותינו למצרים שהם שבעים על הכלל, וכשאתה מונה אותם על הפרט הם שבעים חסר אחת, וכן במניין הלוים נמנים על הכלל עשרים ושנים אלף וכשאתה מונה אותם על הפרט הם יתרים שלש מאות, וכן בגביית הכסף שכתב בקע לגולגולת מחצי השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף ולשלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, וכתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, נכללו כל השקלים האלו של ישראל למאת ככר ונשארו אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, ולפי חשבון השקלים הם מאתים ככר, וכן כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות, וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות, כתוב אחד אומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתוב אחד אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ואם השתתת שאור ביום ראשון של חג המצות איך יתקיים שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, הרי נמצא שאור בבית במקצת יום ראשון ולא ימצאו שבעת ימים שלמים בלא שאור וכן כתוב אחד אומר שבעת שבועת תספר לך שאין לך לספר אלא ארבעים ותשעה יום וכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום, כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר יש במשמעו שיוכל להביא פסח מן הצאן ומן הבקר, וכתוב אחד אומר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו משמע ולא מן הבקר, כתוב אחד אומר כל בכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה', וכתוב אחד אומר אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו כתוב אחד אומר כי תראה חמור וגו' משמע ראיה אפי' מרחוק, וכתוב אחד אומר כי תפגע שור אויבך משמע כאדם שפוגעו בחבירו, כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, וכתוב אחד אומר {מחוק} עמכם, וכאלה רבים לא יוכל להתבאר פתרונם כי אם על ידי תורה שבעל פה שהוא מסורת ביד החכמים, ועוד סימני עוף טהור אין אתה יכול לברר מדברי תורה כי אם מתורה שבעל פה, וכן סימני בהמ' וחיה לידע איזו חלבה אסור ואיזו חלבה מותר לא יתבאר כי אם מתורה שבעל פה וגם לברר איזו חלב ואיזו שומן לא יוכל להיות מבואר אם לא על ידי תורה שבלע פה והתורה שבכתב סתומים אמריה וכעין רמז הן, ואין אדם יכול להתבונן בה לידע אפי' דין קל, ולא לידע אפילו הכשר מצוה אחת, לפי שהזהיר הקב"ה על השבת לשומרה להיות חייב מיתה למי שמחללה בזדון ואין לידע יציאותיה ומנין מלאכותיה ושיעוריהם במה יתחייבו על זדונן סקילה ועל שגגתן חטאת כי אם על פי הקבלה מתורה שבעל פה וכן צוה הקב"ה לעשות סוכה, ואין לידע שיעורה כמה וכמה דפנותיה ודתי סיכוכיה כי אם מתורת משנה ותלמוד יודע הכשירה ופיסולה, וכן במילה אם למול ולפרוע או למול בלא פריעה כדרך שהישמעאלים עושים, ובמה תפסל המילה, ויפסל הגוף מלאכול בתרומה וקדשים ולעבוד עבודה במקדש, וכן מצות ציצית לא תתבאר כמה חוטין הוא נותן וכמה קשרים ושיעור החוטין וקשריהן, וכן מצות תפילין לא יתבאר מהו טוטפות ועניין הפרשיות והבתים וקביעותן היאך הן. ומצות מזוזה היאך וכתיבתה ומקום קביעתה אם מימין הפתח אם משמאל אם בגובהו אם בשיפולו, כל אלה לולי שפירשה הקדוש ב"ה למשה לא נודע פתרונם, וכן כל איסורין שבתורה דם וחלב פיגול ונותר וזר שאכל תרומה כמה שיעור אכילתו להתחייב וכן האוכל ושות' ביוה"כ כמה שיעור אכילתו ושתייתו לפי שבכל איסורין שבתורה נכתב לא תאכל דבר פלוני ופלוני וביום הכיפורים אין כתוב בו לא תאכל כי אם אשר לא תעונה מה ראה הכתוב לשנות יום הכפורים משאר איסורין שבתורה, וכן טומאת מת ונגעים ונבילות ושרצים שיעור טומאתן וכן כל דקדוקי המסורת וסמניות שבתורה וטעמי הנקודות והתלויות שבמקרא לא יוודע פתרונם כי אם בתורה שבעל פה, ואמרינן במסכת נדרים בפרק אין בין המודר הנאה (ד' ל"ז)מקרא סופרים ועיטור סופרים וקריין ולא כתבין כתבין ולא קריין הלכה למשה מסיני, ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה כמה שאמר דוד לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, וכן ישעיה אמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבעל פה, ועוד טעם אחר בפרקי דרבי אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות, מסר סימנין למשה בעל פה, ולא הסכימו מן השמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב, ולעתיד לבא ישאל הקב"ה מי הם בניו, ובני ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה אלו אומרים שהם בניו, ואלו אומרים שהם בניו, ושהקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני בעל פה ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל, וזהו שכתוב בנביאים אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ולפי שמסר הקב"ה עצמו פירש התורה ועיקרה בעל פה הנמסר מאיש לאיש בכל דור ודור, לכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לסור מדברי חכמים ימין ושמאל שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וכתוב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא יהיה בימיו אלא מזהיר על כל איש לשמוע אל השופט אשר יהיה בימיו ונאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט זה ראש סנהדרי גדולה ומת האיש ההוא, ולמיום שנסתם חזון ונביא ונסתלקה רוח הקדש מישראל העמיד הקב"ה את החכמים שהיו תלמידי הנביאים לתקן לישראל כל תקנות טובות והרביצו תורה בישראל הם, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם עד היום הזה.
העניין שכתוב בחזון דניאל ומשכילי עם יבינו לרבים ועם יודעי אלהיו יחזיקו ועשו, צא ולמד כמה תקנות טובות עשו לישראל התקינו ליחד שם הנכבד והנורא ערב ובקר, כמו שכתוב בשכבך ובקומך, ולברך על יציאת המאורות בשחר ועל אהבת עמו ישראל לפניה ולאחריה לחתום בגאל ישראל כמו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. וכמו כן בערב לברך שתים לפניה על יציאת הכוכבים ועל אהבת עמו ישראל, שכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. ולברך שתי ברכות לאחריה והוא שאמר דוד להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. והוא שכתוב שבע יום הללתיך על משפטי צדקך כנגד שבע ברכות אלו הקבועות ביום ובלילה לפני קרית שמע ולאחריה. והתקינו שמונה עשרה ברכות של תפלה להתפלל בלחש ובעמידה כדרך שמצינו בתפלת חנה שכתוב בה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, שלש ברכות הראשונות יש בהן שבחו של הבורא. ואחר כך ישאל אדם צרכיו לפני בוראו ולבקש ממנו חנינות דיעה והשכל. ואחר כך להתחנן על עסקי התשובה להשיב אותנו ליראתו בלבב שלם, ואחר כך להתחנן על עסקי הסליחה. ואחר כך על גאולה לגאול אותנו שנית כאשר הבטיחנו. ואחר כך על הרפואה לרפאות תחלואינו. ואחר כך לברך שנותינו. ואחר כך על קיבוץ גליות. להשיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה. ולעשות דין רשעים ולגדע קרנם ולרומם קרנות צדיקים. ולבנות ירושלים, ולהצמיח מלכות בית דוד, ולשמוע תפלת עמו, ולהשיב עבודת בית המקדש למקומה, ולזבוח זבחי תודה ולהודות לשמו, ולברך עמו ישראל בשלום, ושנו חכמים בפרק שני דמגילה (ד' י"ז) מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר והם סדורות דבר דבור על אופניו זו אחר זו מטעמי המקראות, והתקינו להתפלל שלשה פעמים ביום כמו שכתוב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, וכמו שכתוב בדניאל וזמנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי ומצלי ומודי קדם אלהיה, ולהתפלל נגד ירושלים כמו שנאמר והתפללו לה' דרך ארצם, וכן בדניאל וכוין בפתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלים, והתקינו לברך על המזון לפניו ברכה אחת כגון שמצינו בשמואל הנביא כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים, ובירושלמי מפרש לברך אחריו כמו שכתוב בתורה ואכלת ושבעת וברכת וגו'. ולברך על כל פרי ופרי כעין ברכותיו ככל אשר כתבנו בספר מצות עשה, וברכת הריח של בשמים וברכת ההודיהו ולברך על חידוש הלבנה, וראיית הקשת והרעמים, ככל אשר בארנו שם, והתקינו שיברך כל אחד ואחד מישראל מאה ברכות בכל יום כאשר בארנו שם וכל זה עשו בשביל שיהו ישראל דבקים במקום ללכת אחריו לעבדו בלבב שלם, והתקינו להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ולקרות בתורה בשני ובחמשי ובשבתות ובימים טובים ולברך ברכת התורה כמו שכתוב בעזרא ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול, ואחר כך פיתח בתורה וכל זה כדי שלא תשתכח תורה מישראל, ואסרו פתם של עכו"ם ויינם ובשולם כמו שכתוב בדניאל וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו שלא להתערב בעם הארץ ולהתחתן בם, ודורו של דניאל לא שמו על לבם מה שהוא שם על לבו נתערבו בעמי הארצות ונשאו נשים נכריות ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה, ואשר יתבונן בספר זה בכל מצוה ומצוה יראה כמה עשו סייג לתורה ועשו הרחקות מדבריהם שלא יגעו ישראל בגוף האיסור של תורה ובימי רבינו הקדוש הקרוי רבי בלשון משנה שנתן לו הקב"ה חן בעיני אנטונינוס מלך רומי וקיבץ כל חכמי הארצות ויסד ששה סדרי משנה על פי הקבלה, וכמעט נחלקו יחיד ומריבים ומפני צרות החורבן לא עמדו על מקצת דברים שבהם בהסכמה אחת, ועל כיוצא בה הזהירה תורה אחרי רבים להטות, ובמסכת עדיות מפרש פ"ק (ד"א) שלכך נקבעו דברי היחיד בין המרובים במשנה אף עלפי שדבריו בטלים. ומפני שאם יאמר אדם כך שמעתי יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואחרי כן עמדו צרות רבות ונתפזרו חכמי הדורות ונולדו ספיקות בביאור המשנה מפני שנתמעטו הלבבות ועמדו אמוראים רב בבבל. ורבי יוחנן בארץ ישראל ותלמידיהם אחריהם וביארו טעמי המשנה ומחלקותיה כאשר האריך הזמן מפני הפיזור הגדול ולא היו חכמי הארצות בדעה אחת ובהסכמה אחת בפירוש המשנה עד שעמד רב אשי בשלש מאות ושמונה וחמשים שנה אחר החורבן כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון אבא של רבי האי גאון. האיש ההוא רב אשי היה ראש ישיבות גליות ישראל:
ומימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ונתן לו הקדוש ב"ה חן בעיני מלך פרס ושלח וקיבץ כל חכמי ישראל שבכל הארצות והעמידו פירוש המשנה על מתכונתו. והוא הנקרא תלמוד בבלי. וסדרוהו בהסכמת כל חכמי הדור, ואחרי כן עמדו צרות רבות ונתפזרו חכמי ישראל פיזור גדול ונתמעטו הלבבות והתחילו לכתוב התלמוד בספר וראו הגאונים שעמדו אחרי האמוראים שאין יכולין להספיק ללמוד לרבים כל התלמוד ועשו ספרים קצרים מהלכות פסוקות לקיים תורה בישראל, רב יהודאי גאון עשה הלכות גדולות. ורבי יצחק מפ"ס עשה חיבור וקראוהו אלפס, וכן רבים כל אחד ואחד ספרו. והנה אחרי כן גם דבריהם היו סתומים מפני שנתמעטו הלבבות ועמד האיש הגדול רבי' משה ב"ר מיימון היה מקורדוב"ה ובא בארץ ישמעאל ועשה חיבור מכל התורה חיבור נאה ומשובח והאיר עיני ישראל ובכל החכמות היה רב מופלא לא נשמע בדורות אחרונות כמוהו. ורבים נתאמצו בתורה על ידי ספריו שפשטו בארץ אדום ובארץ ישמעאל. אמנם לא הביא הגאון שום ראיה בספריו, וכל אדם שיורה מתוך ספריו ויבקשו ממנו כתב ראיה מניין אם לא למד הראיה או אפילו למדה ואינו זוכרה יהא לו הדבר ההוא כחלום בלא פתרון, וגם בכמה מקומות על פירושיו ועל פסקיו חולקין עמודי התורה ואשיותיה, והם רבינו שלמה ברבי יצחק, ורבינו יעקב בן רבינו מאיר, ורבינו יצחק בר שמואל אשר כל חכמי ישראל האחרונים שותין מימיהם וגם בחשבון המצות חולקין עליו שהוא מונה אלמנה ויתום לא תענון בלאו אחד, ועמוני ומואבי בלאו אחד, ושאור ודבש בלאו אחד, ואתנן ומחיר בלאו אחד, ותרצן וזג בלאו אחד, ורחים ורכב בלאו אחד, ופצוע דכא וכרות שפכה בלאו אחד, ונא מבושל בלאו אחד ומפני זה דחק עצמו למצוא לאוין דחוקין למלא חשבונו ובשם רבינו שלמה בר יצחק בארנו בספר מצות לא תעשה (סימן שי"ח שי"ט) במצות שאור ודבר בל תקטירו שהם במניין שני לאוין, כמו אלמנה וגרושה שגם הוא מודה שהם שני לאוין אף על פי שנכתבו בלאו אחד, ושם הבאנו ראיות מבוארות על הדברים הלאה, וכן בחשבון העשה כתב לנכרי תשיך זו מצות עשה, וכן לנכרית גוש, ואמת הוא כי בספרי (פרש' כי תצא דף נ"א) מצא דבר זה, אבל תלמוד שלנו עיקר שסותר שאינו עשה לעניין הנכרי, שאומר בב"מ (ד' ע') לא סגי דלאו הכי, אלא כך פירושו לנכרי אתה רשאי להלוות ברבית אבל לא לישראל, ולענין ישראל נחשב לאו הבא מכלל עשה עשה ויהי כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גליות ישראל נתתי את פני לסדר בעל פה המצות, כל מצוה ומצוה כמאמרה יסודות המצוה ולא כל חילוקיה, למען לא אשגה בתוכחתה, ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יחוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ובתחילת אלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום קום עשה ספר תורה משני חלקים, ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני, ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת ולא בלשון תלמוד ממש כי בכמה מקומות שינתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו, וגם סדרתים בפרשיות קטנות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. ויעזרני אלהי גליות ישראל יברך שמו על המלאכה לעשות אותה, וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון, הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין, וגם רבינו משה לא הזכירו במניין, ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן, וה' אלהים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות. וה' יודע כי לא הזכרתים בספר זה אלא למאן יתחזקו ישראל בתורה וחפץ ה' בידי יצלח: