מן הדברים המתמיהים בדברי תורתנו הוא מה שכתוב בתורה (שמות כד, י) ותחת רגליו כו', (שם לא, יח) כתובים באצבע אלקים כו', (שם ט, ג) יד ה', (דברים יא, יב) עיני ה', (במדבר יא, א) אזני ה', וכיוצא בדברים האלה, אשר הם כינויים אל הגוף ודבר זה לא יתייחס בו ית', כי אינו גוף ולא כח בגוף, ולכן לא יתייחסו הענינים האלה גם בספירותיו, והם רחוקות מכל גדרי הגוף, שאם לא כן נמצא שהוא נשמה אל ספירותיו והוא כח בהם, וח"ו יהיה כח בגוף חלילה וחלילה, לכן ראוי להרחיק גדרי הגוף הספירות, וחייבנו בזה כמו שחייבנו בהרחקתו מעצם האין סוף. ולא זו שמרוחק מגדרי הגוף, אפילו מרוחק מענין מהות המלאך, כמו שתקן בעל שיר יגדל כו' אין לו דמות הגוף ואינו גוף, דלפום ריהטא זו ואין צריך לומר זו אמר. אלא פירושו, שאין לו דמות הגוף, ואין לו אפילו דמות ממה שאינו גוף דהיינו המלאך וק"ל:
ואם כן צריכין אנחנו להתבונן בהתוארים הנזכרים בו יתברך, מה הכוונה בהם. ועל דרך הפשט יתבארו קצת התוארים ממה שכתוב בספר ערוגת הבשם, מצאנו חלוקה בפועל והיא מד' מינים, היינו פועל מכוון לעצמו, ופועל מכוון למה שהושאל, ופועל מכוון לפרסם עניינו, ופועל ידומה, שאינה פועל יפעלהו ואין בו אלא גילוי ענין הפעל ההוא על ידי דבר מה. משל המין הראשון, (בראשית מד, ד) הם יצאו את העיר, (שמות לו, ח) ויעשו כל חכם לב, ודומיהם, שהפעל מכוון עצמו מהפועל אותו:
ומשל המין הב', (איוב טו, לה) הרה עמל וילד און, שהושאל ההריון אל המחשבה, והלידה אל המעשה. וכן (שמות טו, יז) תביאמו ותטעמו, שהושאל הנטויה אל הקיום במקום רשום. ומזה (דברים כט, יט) כי אז יעשן אף ה' וחרה אפו, כוונתם התעוררות דין לפי המקבלים. וכן הושאלו דיבור ואמירה וקול אלקים להשגת הנבואה, כי ממקורותיהם הנעלמות ירדו דרך המדרגות עד אזן הנביאים. ויושאלו ג"כ אמירה ודיבור אל החפץ והמחשבה, כמה (ש"א כ, ד) מה תאמר נפשך, ומזה (בראשית א, ג) ויאמר אלקים יהי אור, (ישעיה מז, ח) אומרה בלבבה, (בראשית כד, נא) ותהי אשה לבן אדוניך, (קהלת א, טז) כאשר דיבר ה' דברתי אני עם לבי. וקריאה הושאלה אל ההשפעה, כמו (תהלים מב, ו) תהום אל תהום קורא, (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה, תרגום יונתן ומקבלין דין מדין. וכן לרז"ל (ברכות ו, א) מנין שהקב"ה מניח תפילין, הושאלה הנחת תפילין אל היותו יתברך מתייחד במדותיו להשפיע לפי התעוררת התחתונים בהניחם התפילין, כנודע לחכמי לב. וכאלה רבות אצל רבותינו על צד השאלה והשיתוף, כאמרם רז"ל (שהש"ר א, טז) על (שה"ש א, ב) ישקני וגומר, יזיינני יטהרני ידביקני, כי ענין יש קני הוא יזיינני נגד יצה"ר כאמרם רז"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול כו', מלשון (איוב ב, כד) יברך מנשק ברזל, והוא גם כן יטהרני מחלאת הרעות הנפסדות כמשיק שני גבים זה לזה והם טהורים, ידביקני שהוא ענין הצלחת הנפש, ואתם הדבקים וגו' (דברים ד, ד) :
ומשל המין הג,' (אסתר ג, א) גדל המלך אחשורוש וגו', פרסם בו ענין הגדולה. וכן (בראשית כו, יג) עד כי גדל מאוד, כלומר פרסם במעשיו ענין גדלתו, כאמרם רז"ל (בר"ר סד, ז) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך, וזה מפני שכבר כתב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל. ומזה לדעתי (ישעיה נד, טו) הן גור יגור אפס מאותי, כלומר יראה וימצא בלעדי מי שיפרסם מציאות המגור ובאר איך ומה נסיים (שם טז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. ומזה (בראשית כב, א) והאלקים נסה את אברהם, פרסם בו ענין הנסיון עד שהכירו הכל היותו מנוסה. וכן (שם יב) עתה ידעתי כי ירא וגו', פרסמתי בעולם ושמתי בגבול ידיעה שידעו הכל כי ירא אלקים אתה. ומזה ג"כ (תהלים לד, ה) גדלו לה' אתי, פרסמו ענין הגדולה. וכן (שם) ונרוממה שמו. (דברים לב, נא) לא קדשתם אותי. (שםם ח, י) ושבעת וברכת. (ישעיה כד, טו) באורים כבדו את ה'. (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובתיקון התפילות, ורוח כל בשר תפאר ותרומם כו', כולם ענין פרסום הדבר. ובדברי רז"ל (ב"מ נט, ב) נצחוני בני, פרסומו היותי נצחי ובלתי משתנה ושכן יהיה דברי אשר יצא מפי אחרי רבים להטות (שמות כג, ב). וכן (ירמיה יג, ז) במסתרים תבכה נפשי, עניינו פרסום הבכי במקום המסתרים, וכאשר הבינוהו יודעי בינה:
ומשל המין הרביעי, הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, כי גם לילה גם יומם הכוכבים יהלו אורם על ענין אחד. אמנם אור השמש לא יתן את העין לראות זוהר הכוכבים ביום, ועל ידי שקיעת השמש יתגלה אור הכוכבים ויראה כאלו הם פועלים פועל היציאה. וזה ענין (שמות יא, ד) אני יוצא בתוך מצרים, כלומר שעל ידי מכת בכורות שבה היה המבחן בין טיפה של בכור לשאינה בכור, ידמה כאלו האל יתברך יוצא בתוך מצרים. ומזה (שמות יט, כא) וירד ה' על הר סיני, עם היות מלא כל הארץ כבודו, עניינו שעל ידי המראות הגדולות שהיו באותו המעמד הנבחר נראה שירד שם ענין אלהי. ומזה (בראשית יח, כא) ארדה נא ואראה. (שם יח, לג) וילך ה'. (שם כח, יג) והנה ה' נצב עליו. (שם לה, יג) ויעל מעליו אלקים. (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', ודומיהן. שאין עניינם העתקתו יתברך ממקום למקום, אלא התגלות אורו על ידי דבר מה במקום זולת מקום אחר שהיה נעלם במקום ההוא. וכן מזה מה שאמרו רז"ל שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה, ואמרו ג"כ (סנהדרין לח, ב) עד שנמלך בפמליא של מעלה. עניינם שממה שאנו רואים השכר והעונש מתמזגים בדרך מדרגות פמליא של מעלה שהן ככ לי ניגון נערך בשלם שבפנים נראה כאלו הוא מעיין ומסתכל ונמלך בהן, וכן בכל פעולותיו יתברך, עכ"ל (ספר ערוגת הבשם), וישמע חכם ויוסיף לקח:
והרמב"ם במורה נבוכים חלק ראשון ביאר כל התוארים, ואמר שהם שמות מושאלים בהש"י, וביאר כל תואר ותואר לענין מה מושאל בהש"י, ביארם בטוב טעם ודעת על דרך הפשט. והרב המקובל בעל עבודת הקודש בחלק התכלית השיג עליו ובארם על פי הסוד לענין מה מושאלים:
וזה לשון ספר שערי אורה, דע כי אמתת עצם הבורא יתברך איננה מושגת לזולתו, ואין בכל המוני מעלה יודע מקומו, כל שכן עצם אמתתו. הלא תראה מלאכי מעלה מה הם אומרים, ברוך כבוד ה' ממקומו בכל מקום שהוא, ואם עליונים כך, תחתונים על אחת כמה וכמה. ואם כן כל אותן עניינים שאנו קורין בתורה, כגון יד ורגל אזן ועין ושאר כל כיוצא בהם מה הוא:
דע והאמן, כי כל אותן העניינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמתתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא יד ורגל וכיוצא בהם, ואם אנו עשוים בצלם ובדמות אל יעלה בדעתך כי עין בצורת עין, או יד בצורת יד. אבל הם ענינים פנימים, ופנימים לפנימים, באמיתת מציאות ה' יתברך אשר מהם המקור והשפע יוצא לכל הנמצאים. אבל אין מהות יד כמהות יד, ולא תבניתם שוה, כמו שכתוב (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה:
ודע והבן ואיננו דמיון מצד העצם והתבנית, אלא כוונת צורת האברים שבנו שהם עשוים בדמיון סימנים עניינים סתומים עליונים שאין הדעת יכולה לדעתם, אלא כדמיון זכרון מי שכותב ראובן בן יעקב, שהרי אין אלו האותיות ואין זו הצורה עצמה של ראובן בן יעקב וצורתו ותבניתו ומהותו, אלא זכרון שזה ראובן בן יעקב הכתוב הוא סימן כנגד אותו עצם ותבנית הידוע הנקרא ראובן בן יעקב. ולפי שהשם יתברך ויתעלה רצה לזכותנו, ברא בגוף האדם כמה אברים נסתרים ונגלים כדמיון סימן למעשה מרכבה, ואלו יזכה אדם לטהר אבר מאבריו יהיה אותו אבר כדמיון כסא לאותו דבר עליון הפנימיי הנקרא בשם זה, אם עין עין, אם יד יד, וכן לכל השאר. כיצד, כגון שנזהר ונשמר אדם אחד במראה עיניו שלא יביט ולא יסתכל בדבר ערוה ולא בשאר כל דבר של גנאי, אלא בכל דבר שהוא קדושת ה' ועבודתו. אז אותו עין נעשית כמו כסא לאותו דבר הנקרא למעלה עין, וכן היד, וכן הרגל, ושאר כל האברים:
וע"ז אמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) האבות הן המרכבה. ולא אמרו כל אחד מהאבות הם המרכבה, אלא האבות. כיצד, אברהם אבינו ע"ה לקח בטהרה צד ימין וירש ימין של מעלה שהוא מדת החסד, וע"ז נאמר (בראשית יב, ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. ויצחק לקח בטהרה מדת צד שמאל שהוא הפחד, ועל זה נאמר (שם לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ויעקב לקח בטהרה קו האמצעי, וע"ז נאמר (שם כה, כז) ויעקב איש תם יושב אוהלים, בין אהל אברהם ובין אהל יצחק. נמצא ג' האבות כסא למרכבה. וכן הוא בראקאנטי פרשת ויחי, והובא ג"כ בספר עבודת הקודש:
אמנם עדיין אנו צריכין למודעי בדברי הזוהר ובדברי חכמי האמת המדברים בענין האצילות דברים מתמיהים בכינויים, כמו אב ואם בן ובת וכיוצא בהם, ואומרים בענין תפארת ומלכות לשון זיווג כאיש עם אשתו, והיסוד הוא ברית המעור אבר התשמיש המייחד יחוד גמור, ודבק איש באשתו (בראשית ב, כד). והקימותי את בריתי (שם יז, ז) הוא יסוד ברית מילה, אמר והקימותי בלשון קימה, כביכול מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו). והזכיר גם כן ענין חיבוק ונישוק, ומרומז ג"כ בפסוק (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכתיב (שם א, ב) ישקני מנשיקות פיהו. דברים כאלה צריכים אנחנו לידע ולהבינם אותם:
והנה אעתיק דברי הפרדס מה שכתב בזה בשער ערכי הכינויים, אמר כי הדברים הם תואר אל ענין נסתר לא ממש ראיה ושמיעה, ואין ספק כי לא נקרא העין עין, והאוזן אוזן, והפה פה בלשוננו הקדש על דרך מקרה והזדמן, או על דרך הסכמה כשאר לשונות. וראיה לזה, היות לשונינו זה נקרא לשון קודש, ירצה ודאי היותו המצאה אלהים, ולא כשאר הלשונות. ואין ספק שהוא הלשון המציא הקב"ה כשהמציא עולמו, אז ודאי קדם אל העולם:
עוד אמר, וכאשר זרח אור אברהם חלק הקב"ה ע' אומות לע' שרים לע' לשון, ובחר בנו והיה הדיבור לנו בחלקנו שהוא גורלנו א' גורל קדוש, ולשון קודש הסכמה אלהית על האוזן שנקרא אוזן, ועל הפה שנקרא פה, להורות על הכחות שהם צל על ראשו נאצל האבר מכחו העליון המאציל עליו. ועתה לפי האמת, אין המכוון באזן אל אזן הגופני, אלא על הפעולה הנפעלת על ידי האזן מכח השפע השופע עליו, ועל כזה נאמר (תהלים צד, ט) הנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט. פירוש, אחר שבריאת אברי אדם הוא על ידי גלגל האלפ"א בית"א קדושות שואבות שפע מכחות העליונים, השרשים המתאחדים בשרש השרשים הוא בהכרח היות באות ההוא כח הפעולה הנפעלת על ידי האבר הנברא, וכן בשרש השופע באות. וכן מעילה לעלול עד למעלה. כי מהפעולות נודעו הכחות, ואחר שכחם הראיה והשמיעה, חיוב היות בשרש ההוא כח שמיעה וכח ראיה, ולא ראיה ושמיעה גופניית, אמנם יהיה דבר רוחני ומשל. כמו שהאנשים שכאשר ישמעו קול דבר באזניהם יבחנו הענין הנשמע אליהם. כן הכח העליון המקבל הקול ההוא ובוחן אותו אם ראוי שיקובל אם לא, זה יקרא אזן. ועל זה נאמר (איוב לד, ג) כי אזן מלין תבחן:
וכן הענין במלאכים שאין להם כח גופני כמו הפה שלנו שבו ידברו הדבור הזה שהוא גופני. אמנם בהביט מלאך אל מלאך יבין זה אל זה. כי יהו"ה בעצמות ברוחניות אותיות הנרצות אל הענין הנרצה אליו ויבין חבירו הדבר הנרצה אליו, וזהו דיבורם. ואין להם עינים כעיני בני אדם שבהם הם רואים. אמנם יש להם רוחניות הפעולה שהיא פועלת הראות ובה ישכיל ויביט עד למרחוק, והוא משובח מראיותינו כשבח ראיית השכל על העין. כי העין לא יראה אלא מה שכנגדו, לא כל שכנגדו, אלא דבר מקובל שיוכל הכלי הגשמי להגבילו. אבל השכל יראה אפי' מה שאינו כנגד העין, כמו שיראה האדם בשכלו כמה דברים שראם עתה כמה שנים. או אפי' דברים שלא ראם אותם מעולם, ימציא בדעתו שהוא רואה ענין כך, עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מעניינים הדקים שאין העין יכולה להביט, ויגדל על זה ראות הנביאים שהנביא בשכל ישיג הרוחניים ולפי רוחב השכל כך רוחב ההשגה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי האדם יובנו מעצמם אל עצמם, והוא אבר גופני ויש לו הכח הזה מפני שפעת הנפש השוככת עליו, וכן השכל, ועכ"ז לפי שהיא דבר נגבל תהיה השגתו נגבלת, כפי שיעור הנבי א תהיה מדריגות נבואות. וכן מן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו לאלו, ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניות, וכמו שיאמר הנביא (זכריה ד, ב) ראיתי והנה מנורת זהב, וכן לפנים בישראל יקרא לנביא רואה, לא יהיה הענין ראיית אברים, ולא יהיה ג"כ לשון ראיה על דרך משל, אלא שממש הוא ראיה. כן הענין למעלה ראיה במלאכים, כח ההשגה ההיא שבה משיגים העניינים כו', על דרך זה יהיה הראות בעליונים, ובעליונים מן העליונים, עד גבוה מעל גבוה שומר:
ואין זה מן התימה, כי אפילו בכלים הגופניים האלה אשר בנו לא יקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת. וכן לא תקרא היד יד מפני היד בעצם, אלא הפעולה הנמשכת מהיד היא תקרא יד באמת. וראיה לזה, אמרו רז"ל בגיטין פרק המגרש (פה, ב) ידים שאינן מוכיחות, הוויין ידים, או לא הוויין ידים. רצו לומר, ענין לקיחה. וכן פירש"י ז"ל, ידים, בית אחיזה לדבר לאחוז בו ולומר שע"י כו'. וכן לענין קידושין וגירושין קטנה, אין לה יד, או יש לה יד, ואין הכוונה אין לה יד שהיא גידמת, אלא הכוונה כח הקבלה לקבל קדושין או גרושין. וכן המורגל בלשון חז"ל (נדה ג, א) רגלים לדבר, או אין לו רגלים, ואין הכוונה על שיש לו רגלים, או על שאין לו רגלים, אלא משל כמו שהרגלים הם עמידת האדם וסמיכתם. וכן כשיש לדבר ישיבה ומציאות מתיישב בשכל יקרא שיש לו רגלים לדבר, וכשאין הדבר מתיישב יקרא שאין לו רגלים:
וכן מה שכתוב בתורה (שמות כא, כד) יד תחת יד רגל תחת רגל כויה תחת כויה וגו', ומכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש (ויקרא כד, כא), ובאה הקבלה (ב"ק פג, ב) כי אין הכוונה לומר שהחותך יד שיחתכנו ידו, וכן שאר הדברים. אלא הכוונה כל דמי היד, וכן שאר האברים, והוא הנקרא יד ורגל ועין להיות שהוא שווי כח העין ויד ורגל:
וכן הדברים ברוחניות הכח אשר יתפש מהספירות להשגיח על העולם מכח אין סוף הוא יקרא עינים, וכן ז' המה עיני ה' המשוטטות, ופירשו המקובלים כי הם ז' כוחות ונקראים אורפניא"ל תגריא"ל דגרא"ל פלטיא"ל אסמו"ן פסקא"ל בוא"ל, והם המשגיחים בענייני בני אדם, ולהיות שלהם כח ההשגחה נקראים עינים, ולא שהם עינים, אלא שיש בהם השגחה רוחנית על דרך שפירשתי למעלה, ועל ידם מעידים על יצרי מעללי איש ועלילות מצעדי גבר מחשבות אדם ותחבלותיו, ומעלים אותן הדברים ומעידים אותם לפני הדיינים, כאשר נתבאר בשער ההיכלות בהיכל זכות בעזה"י. ועל העינים האלה עוד עינים אחרים, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. ועל דרך זה ג"כ בפסוק (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה', להיותם כי כמו שההרים מחזיקים את העולם ומעמידים אותו על כף מאזנים כדפירשו רז"ל, והם גבוהי רומו של עולם. כן האבות מחזיקים אותנו בזכות ומעמידים את העולם על עמדו, והם עומדים ברומו של עולם. וכן מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו (במדבר י, לא) והיית לנו לעינים, פירש"י, דבר אחר, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו עכ"ל. ולהיות כי כמו שהעינים מורים הגוף הדרך הישר אשר ילך ב ה כן מורה צדק יקרא עינים:
ועל דרך זה נקיש לכל שאר הדברים אשר נאמר בכנוי הספירות, כמו המשל אב ואם, אין הכוונה ח"ו שיהיה שם אב ואם, כי זו כפירה חלילה וחלילה. אלא הכוונה, כי כמו שמציאות ההולדה במין על ידי חבור זכר ונקבה, ועל ידי החיבור ההוא נתהוה הולד ההוא. כן הדבר בספירות, על ידי חיבור חכמה ובינה והשפעת החכמה בבינה היה סיבת כל האצילות, כי בחכמה היו ההויות דקים בתכלית כמו שהוא העלם הבן במוח האב, ואחר שנתפשטו בבינה נתגלמו ונצטיירו ציור יותר נגלה. לפיכך יקרא חכמה אב, כי כמו שהאב בניו בעצמותו במוחו דקים תכלית הדקות כטפה, ובאמצעית התחברות הזכר אל הנקיבה תתעורר הטפה ההיא ותתהווה זרעים וישפיעם אל הנקיבה, ומצד שפעו בה יתהוה הולד ההוא במעיה. כן החכמה הוא האב, והבינה היא הנקיבה אשר תקבל כל הציורים הנשפעים מהחכמה, ויצוייר ציור יותר מתגלה ויאציל אותו האצילות, ולזה תקרא נקיבה ואם אל האצילות, והאצילות יקרא בשם בנים אליהם מהטעם הנזכר, והכל משל מהגשמי אל הרוחני:
וכן מה שנקראים תפארת ומלכות חתן וכלה, והבינה אם או חמותה, והחכמה אב או חמיה. והנה לפעמים יקרא שתיהן חתן וכלה, וחכמה ובינה אב ואם. ולפעמים בן ובת, ולפעמים המלכות בת לחכמה, וכלה לבינה. ולפעמים כלה לחכמה, בת לבינה וכיוצא. וראוי להרחיב הביאור בעניינים האלו:
והנה התפארת ומלכות נאצלים מן החכמה והבינה, ובמציאות אצילות הפשוט אין להם זיווג יחד כדפירשתי לעיל בשער המיעוט, והיחוד אין להם אלא לאחר תקונם וזווגם וקשוטם. ולפיכך מאותה הבחינה יתקראו התפארת והמלכות בן ובת, והחכמה והבינה אב ואם, ותקרא החכמה אב לתפארת מצד בחינת הדעת הנעלם, ונקרא הבינה אם לתפארת מצד כוננם שמכונות אותם שהוא מציאות נוסף על הנאצל מהחכמה כדפירשתי לעיל, כי מהחכמה לה' מציאת דק, ומפאת הבינה מציאות יותר מתגלה, ומצד מציאת הדק שיש להם שהוא מציאת י' למלכות ומציאת רקיע לתפארת כדפירשתי בשער א' ובשער המציאות יקראו בנים לה', בהיותם אחר כך מתייחדים בסוד עטרות שמתעטרות כדכתיב (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו', יקראו חתן וכלה, איש ואשתו. ויש חלוק ביניהם, כי קודם יחודם והם מוכנים ומזומנים ליחוד יקראו חתן וכלה, ויש להם קשוטים כמו החתן והכלה. ואחר שהם ביחוד, יקראו איש ואשתו, ויש ביחוד כמה חלוקים ובחינות יתבארו במקומות רבים בספר אור יקר. וכאשר יתייחדו מציאת המתגלה במציאת המתגלה, או מציאת נסתר במציאת נסתר, אז הם סתם בנים לחכמה ולבינה מיוחדים יחד יחוד גמור, והם בן ובת אח וא חות מותרים זה לזה. אמנם לא יתייחס בהם חתן וכלה לחכמה ובינה ובן ובת, כי אם בן הוא לחכמה הוא חתן לבינה, ויקראו אז חמותו הבינה, או חמיו החכמה אם הוא בן לבינה:
וכיוצא בזה, אם יתייחדו מציאות מתגלה שבתפארת עם מציאת נעלם שבמלכות, אז הוא אב המלכות חכמה ואם התפארת בינה, וכלה המלכות לבינה ובינה חמותה למלכות, והתפארת חתן לחכמה והחכמה חמיו. ואם יהיה מציאת נעלם שבתפארת מזדווג במציאת מתגלה שבמלכות, אז הוא בן לחכמה והיא בת לבינה, והמלכות כלה לחכמה והחכמה חמיו, והתפארת חתן לבינה והבינה חמותו:
ועל דרך יקיש המעיין לכל הכחות, ועל דרך זה כל שאר דברים המתמיהין שבספר החכמים בחכמה הזאת, כי נתן רשות להמשיל בה משלים ככל אשר יצטרך האדם להשכיל להבין ולדון. ועל כזה נאמר (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עכ"ל דברי הפרדס, והעתקתי כל לשונו למען ישכילו ויבינו דעתו בענין התוארים ובכל הלשונות הזרות איך החכם הזה האלהי מראה פנים מסבירות. אמנם לפי דבריו אין מבואר בעצם למעלה ענין עין אזן יד כו', רק הרמז על ענין נסתר. ובעזרת חונן לאדם דעת, אוסיף נופך משלי ואשתמש באיזה הקדמות מהפרדס, ויתבאר הענין בעצם. וקודם שאכנס בביאור הענין, אקדים לחקור בחקירה אחרת בענין לשונינו למה נקרא לשון קודש: