כלל רבי הכוונה בזה ענין המשנה כי רבי שהוא רבינו הקדוש הוא כתב המשניות וסדרם על כן יתבאר בכלל הזה כללי המשניות ופירוש של משנה הוא כמשנה למלך כי תורה שבכתב היא המלך והמשנה שניה לה ובעלי המשנה נקראים תנאים כי תני ג"כ פירושו מענין שונה ומענין שני רק משנ' היא לשון קודש ותנא לשון תרגום ושנתתם מתרגמינן ותתנינון והמשנ' משנ' למלך והאמוראים הם מאמר המלך וגילוי רצונו וכמו שפירש הרמב"ן בפרשת בראשית ענין ויאמר שפירושו חפץ ורצון וכן האמוראים מגלים המשנה שהיא רצון המלך:
כתב הבריתות אעפ"י שרבי סידר המשניות סודות היו המשניות קודם לכן אלא שסתם הלכתא וראיה לדבר מדאמר ר' יוסי בסוף כלי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאה בטהרה והוא היה קודם רבי ולא שנה רבי אא"כ היה הדבר ההוא מוסכ' לכמ חכמים שהיו עמי דהא תניא בריש סנהדרין דף ג' דיני ממונות בג' ד' אומר בחמשה ולא הזכיר ר' דבריו במשנה וטעמא דפרשי' וכך תמצא דברי ר' בכמה ברייתו שאינם במשנה וכן מצינו סתם דלא כוותיה מפני שרוב החכמים הסכימו כך כדאיתא בריש שבועות דף ד' ר' בשבועות נסיב לה כר עקיבא ולי' לא ס"ל. וכתב עוד הכריתות בהדש"א שקודם רבי היו ת"ר סדרי משנ' ובא רבי וקצה וזה ששנינו בריש פסחים (ב, א) ובמה אמרו שתי שורות כמרתף ולא מצינו במשנה דידן ששנה קודם לכן שתי שורות במרתף אלא לשון שנאמר שקודם ר' הוא ששם היו שונים שתי שורות במרתף. הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים האריך מאוד בענין המשניות של שתא סדרי משנ' ונתן קשר וסדר להסדרים ולמסכתות איך הם קשורים זה בזה והקדמה זו היא מעולה במאוד. מי שרוצה לזכות בכתר של תורה שבעל פה צריך לידע כל דברי ההקדמה זאת וישמע חכם ויוסיף לקח:
רבינו הקדוש בודאי רוח ה' דובר בו ומלתו על לשונו בחיבור המשניות בלשון צח אומר מעט וכולל הרבה והמועט מחזיק המרובה ואם יש חסר או יתיר או חלוף בדבריו הכל מיד ה' השכיל ועל זה השתדלו בעלי התלמוד בכל כוחם להשיג דבריו אשר רבו כמו רבו כללי עניינו וקל וחומר הפרטים ואני לא באתי רק להזכיר איזה כללים היותר מצטרכים:
פעמים סתם ר' משניות סותרות ומפרש בריש שבועות (ר, א) ור' היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ ר' מעיקרא סבר ליה כפלוני וסתמא והדר ס"ל כפלוני וסתמא ומשנה הראשונה לא זזה ממקומה שאף על פי שחזר רבי מקמ ית' מאחר שפשט' ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכח מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר וכן נתן בספר הכריתות טעם שמצינו במשנ' לפעמיםש התלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו תחילה לפני רבם בפ' ה' דעריות בש"א רובע עצמות מן העצמים ובה"א רובע עצמות מן הגויה ש"א אפילו עצם אחד כו' וכן במקומות הרבה והטעם אומר הכריתות שהתלמידים קבלו כך מרבם תחילה בילדותו ושוב חזר בו בזקנתו ואפ"ה משנה ראשונה לא זזה ממקומה והתוס' כתבו שאין דין קדימה בתנאי' וז"ל בפרק כל הצלמים (ע"ז המ, ד"ה אמר) ר' יוסי הגלילי תלמוד חבר היה לר"ע ורך ממני בשנים ומה שהזכירו קודם ר"ע בפרק קמא דגיטין אינו מן התימא שכן מצינו בהגדת פסח שמקדים ר"ע לר' טרפון שהיה רבו כדמוכח בכתובות ע"כ. וכן בריש מסכת בבא מציעא דף ד' כתבו ז"ל אע"ג דרשב"א תלמידו של ר"ע אין לחוש מה שחולק עמו והזכירו קודם דבענין זה מצינו לקמן גבי שנים אדוקין בשטר דפליג ר' עם רשב"ג אביו ומזכירו קודם ע"כ ומ"מ התוס' עצמם במקום דמצאו טעם לא נמנעו שכן מצינו בריש סוטה (ד, א) גבי סתיר' רבן עזאי אומר כדי לצלות ביצה ור"ע אומר כדי לגומעה וידוע דר"ע רבו של בן עזאי היה וכתבו התוס' שסדרים כסדר מציאת הדברים שהרי צליה קודמת לגמיע' וכן בסוף כתובות (קה, א ד"ה דחשיב) כתבו ז"ל ר"א בן עזרי' ור"ע אע"פ שר"ע היה חשוב מראב"ע שהוה היה ראש לחכמים ובכל דוכתא אמרי' (פסחים נ, א) כגון רבי עקיבא וחביריו ושלחו פ"ק ד במו' (טז, א) גבי מעשה דר' דוסא א"ר יהושיע אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי רבי עקיבא ונכנסו אצלו אמר יש לו בן לעזריה חברינו הרי לא היה יודע שר"א בעולם ולרבי עקיבא אמר אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אפ"ה מזכיר ר"א ברישא והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת ביותר מר' עקיבא שהיה עשירי לעזרא וגם מפני נשיאותו וה"נ דקתני חנן המצרי קודם לחנן בן אבישלום לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא מפני שהוא ממשפחה מיוחסת מחנן בן אבישלום ע"כ. מה אני ומה חיי לעמוד במקום גדולים הנ"ל מה לתבן את הכר מ"מ כתר תורה מונח לכל אענה אף אני חלקי להגיד טעם בקדימת התלמיד לפני רב והוא זה בוראי אם המחלוקת היה בין שניהם פנים בפנים אז מזכיר הגדול בתחיל' ואח"כ השני כי כן בבית המדרש היה הגדול מגיד דעתו תחילה בדין הזה אבל לפעמים יש מחלוקת שלא היו שניהם ביחד רק זה הגיד דעתו בבית המדרש שלו וזה הגיד דעתו בבית מדרש שלו להיפך ולא ידעו זה מזה ולפעמים נתפרסמו דברי התלמיד לחכמים שבדור בתחילה ואח"כ נודע להם דעת הגדול אז היו חכמי הדור חוזרים דעת החולקים כסדר שקבלו את דבריהם בזה אחר זה ואף שדברי התלמוד היו המוקדמים היו מקדימים אותו ונכתב אח"כ במשנה או בברייתא כן נראה לעניית דעתי ובענין מעשה דר' דוסא שם דברי התוס' אמתיים:
כתב בעל הליכות עולם ודרך המשנה והברייתא דתנא כמה מילי בהדי הדרי באגדה כלומר אגב דתני הני תני נמי הני ואע"ג דלא צריך בפ"א דשבועות דתני שבועות ידיעות מראות נגעים יציאות השבת ומפרש בגמרא דאגב דתני שבועות וידיעות דכתיבי בהדרי תני נמי כולהו ורבותיהו אין מספר וה"מ חדא יטפי מחדא אמו תרתי כלומר אמו תרתי דשייכי אהדדי אבל תרתי אמו חדא לא תני באגב והכי מוכח בריש קידושין עכ"ל. וכתב בשארית יוסף וז"ל צריך לעיין בכל חלקי המשנה מה חידוש בא לשמעונין כו' כמו שמצינו בכל דוכתא דפריך בגמרא על כל בכא ובכא פשיטא וכמו שתמצא בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"א) על הא דתנן מערבין בדמאי דפריך על כלבא פשיטא וקשה דבפרק גיד הנשה (חולין פט, ב) ברישא מצינו דפריך פשיטא וכתבו התוספות וז"ל בכולהו נמי פשיטא אלא צריך שיהיה אחד לצורך ואגביה הני לכולהו ע"כ משמע דבחר דאתי לחדוש' סגי ויכולין היינו לומר דהא דפריך פשיטא בעירובין ובכמה דוכתי לא מפני שהוא מוכרח שנמצא חדוש בכל בבא אלא מפני שמצא שם הגמרא חידוש בכל בבא פירש אותו לנו דרך קושיא ותירוץ אבל לעולם אם לא נמצא חידוש במשנה בכל פרטי' אפי' בחד אשר ימצא סגי כההיא דג"ה אלא שעדין קשה דכלל הוא בידינו דתרתי אמו חד' לא אמרי' כ"ש רבות אמו חד' וכאש' חלק ונא' דשאני מילי דשייכי למולי דחידוש דבמילי דשייכי לא אמרי תרתי אמו חדא וכ"ש הרבה אבל לענין חדושא אמרי' הנה מצינו בפ"ק דעירובין דף מ"ו גבי העושה סוכתו בין האילנות דהוו מילי דחידוש וכתבו התוספות וז"ל לא סגי בשינוי' דלעיל דלא הוה תני תרתי אמו חדא ולא נתיישב לי בזה דבר ואחד מראשי ישיבות נתן לי בזה תשובה עם התוספות עצמם אשר כתבו בריש אותו ואת בנו (חולין עח, א) וז"ל אותו ואת בנו נוהג בארץ ובח"ל כו' אייר דבעי למיתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח"ל ואע"ג דהוי שלא לצורך החובת הגוף הוא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז וכו' עכ"ל:
דרך התנא בהרבה מקומות לאשמועינן מילתא אגב אורחיה ע"י רמז ואע"ג דההיא מילתא מפרש לה בסיפא בהדיא א"נ משגת שלמה במקום אחר כי הא דריש ברכות דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול כתרומתן כו' ולא תני בהדיא משעת צאת הכוכבים לאשמועינן אגב אורחיה דכהני אכלי בתרומה בהערב שמש וכפרה לא מיעכבא ואע"ג דמש' שלימ' היא במסכת נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה כ"כ התוספות שם וכה"ג בכתובות בפ' נערה (מח, ב) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואע"ג דבהדיא תני לה בפ' אף על פי (כתובות נז, א) זו משנ' ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וכן בריש מציעא ובריש יבמות ואין להקפיד בכך הואיל ולא קתני בבא יתירה בשביל כך ואין אריכות לשון ניחא לי' לתנא לרמוז ולדייק כשימצא מקום לרמוז בו. למדו אותנו התוס' כי דרך התנא לחבר דברים שאינם שוין לג' טעמים הא' משום ששוין בגזירה כמו שמצינוב ריש ביצה שהביא דין שאור בכזית וחמץ בככותבת ואין שם מקומו וכתבו התוספות (ביצה ב, ב, ד"ה שאור) הטעם משום שהביא התנא ג' דברים גבי י"ט דב"ה לחומרא וב"ש לקולא הב' מפני השוואתם בלשון כמו שמביא בריש ביצה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים והנה היתר חתוך דלועים הוא מפני שאין בו טורח בי"ט ואמנם חתוך נבילה אינו אלא משום דלית לי' מוקצה וכתבו התוספות שם (ביצה ב, ב ד"ה ואת) דהני לה בהדדי משום ששוין בלשון ר"ל מחתכין. הנ' מפני שהורגל להביא אותן הדברים ביחד כמו שמצינו פרק מי שמתו (ברכות כ, א) דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע כו' וחייבין בתפלה כו' ופי' ר"ת דמיידי בקטן שלא הגיע לחינוך וחייבים דסיפא דקאמר קאי אנשים ועבדים לחוד ואמאי תנא קטנים בהדייהו כיון שאינן שוין אלא מפני שדרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מהסוכה:
כתב הכריתות כל היכא דתני כדברי פלוני קאמר הכי משום שאותו תנא לא אמר דבר זה בפי' ממש אלא למדוהו מתוך דבריו שאומר במקום אחר כמו בפרק ט' מטהרות וזתים אימתי מקבלים טומאה משיזיעו כדברי בית שמאי ולמדו זאת מהא דתניא חבית של זתים מגולגלים בש"א כו' וכן כל כיוצא בזה עד כאן:
אורחיה דתנא לפרושי זמנין ממאי דסליק וזמנין ממאי דפתחוי כמו במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין כו' הרי ממאי דסליק יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין נוחלין ומנחילין האב והבנים כו' הרי ממאי דפתח ודכוותייהו טובא וכתבו התוספות בריש שבועות (ג, א , ד"ה פתח), דליכא למימר ממאי דסלוק מפרש ברישא אלא כשמפרש תחלה החלוקה שבה סיים דאז שייך למימר שמפני שהיה עוסק בה פירשה תחלה אבל כשאחר אותה חלוקה הזכיר חלוקה אחרת לא שייך האי טעמא וצריך לפרש על ראשון ראשון וכתב הר"ן ז"ל בחדושיו אהא דאמרינן דלפעמים מאי דסליק פתח ולפעמים במאי דפתח טעמא כדי להשמיענו דליכא קפידא במילתא וכל תנא דתנ' כמו שרוצה שפיר דמי וליכ' בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים והאי טעמ' נמי סליק שפיר בכל מאי דאמרינן דאורח' דהג' בהכי ובהכי כגון זמנין דתני הענין ברישא והדר תני המנין כגון האשה נקנית בג' דברים וזמנין דהני המנין ברישא והדר תני הענין כמו ז' ימים קודם לי"ב כו' ודכוותייהו:
וז"ל התוס' ריש מסכת בבא קמא (ב, א, ד"ה ארבעה) ארבע אבות נזיקין אית דוכתא דלא תני הן כמו הכא ובגמרא גבי י"ג נזיקין ובארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ח, ב), ואית דוכת' דקתני הן כדקתני (שבועות מט, א) ד' שומרון הן ד' ראשי שנים הן (ר"ה פרק א'), עכ"ל. ובריש מסכת ראש השנה (ב, א, ד"ה ארבעה) כתבו וז"ל ארבע ראשי שנים הן וכל דוכת' תני הן כדאשכחן הכ' ובפ' בתר' דשבועות ד' שומרין הן וכפרק קמא דחולין (יז, ב) ג' פגימות הן ובפרק אין מעמידין (ע"ז ל, א) ג' יינות הן ובפרק כל הצלמים (ע"ז מז, ב) ג' בתים הן ג' אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בב' קמ' לא תני הן משום דקאי אבתריה כלו' ארבע' אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמר ממניינ' דרבי חיי' ור' אושעי' הג' הן עכ"ל:
וכתב בספר בעשרה מאמרות וז"ל ומה שתירצו שם בר"ה אינו טעם מספיק כדאית' בנזיקין דלקמיה קאי דקתני לא ראי זה כראי זה וליתיתה במחוסרי כפרה אמנם יפה הרגישו דתנא דמתניתין דוקנ' הוא וניח' לי' ליתן הויה דהיינו הן לדברים שבקדושה כגון ראשי שנים שהרבה מצות תלויות בהם וגבי שומרים נמי כתיב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו' ונשאר התנ' בצדק שלא להוציא מפיו הויה לניזוקין ע"ש שהאריך בסוד הענין:
כל מקום שאומר במשנה אם הלכה נקבל. הלכה אני אומר ר"ל הלכה למשה מסיני. וכתב בהליכות עולם ויש לעיין ביבמות פרק הערל (עו, ב) שאומר הלכה אני אומר ולא משמע שיהיה הלכה למשה דקתני ההם אמר ר' שמעון ק"ו אמר לי' אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אמר לי' לא כי אלא הלכה אני אומר ולכאורה משמע דא"א שיהיה הלכה למשה מסיני דא"כ לא הוה פליג עליה רבי יודא בברייתא וכ"כ התוספות (יבמות עז, ב, ד"ה הלכה) ז"ל לשם דלאו הלכה למשה מסיני קאמר אלא כך שמע מרבו וע"ש עכ"ל וכתב מהר"י קארו מ"ש דא"א שיהיה הל"מ דא"כ לא הוה פליג עליה אין זה הכרע דאיכא למימר דחכמים דפליגי עליה אמרי דאין זו הלכה למשה מסיני:
בכל מקום דתנן הכל מקשה תלמודא הכל לאתויי מאי. והיכא דתני' כל ביש מקומות מדקדק ג"כ כל לאתויי מאי כמו כל מקום שמכניסין בו חמץ דאומר שם (פסחים ח, א) כל לאהויי הא דתני' כו' והתנא תני הרבה כל שאין להם מספר ולא אמר לאתויי מאי וכתב הליכות עולם ומדברי הבריתות נראה דכל לא אתא לדרשה בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעות' דכל אלא מיתור' כגון הך דכ"מ שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה הוא דהא באידך בבא קתני שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ דמשמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ואם כך הך דכל מקום יתורא הוא לאתויי הא דתני' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכתב מהרי"ק מ"ש דמשנה יתירה הוא דהא קתני באידך בבא שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ לא רק דאין כאן משנה יתירה דסיפ' סיומ' דרישא היא. וכתב עוד מהרי"ק ואני אומר דפלוגת' דלישני היא בפרק מרובה בגמר' והיכא דמשכח נקט כי האי לישנ' והיכא דלא משכח נקט כאידך לישנ' עכ"ל. וע"ש בריש מרובה (ב"ק סב, ב) דיש חילוק לשונות בענין כל הכתוב בקרא אם הוא כללא או רבוייא ובהרבה מקומות מצינו שאמרו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד מכל מקום על הרוב אין שוין:
מצינו ביש מקומות ששונה מותר ואינו מותר לגמרי אבל הוא מותר מצד אחד ואסור מצד אחד ומותר דקאמר ר"ל מצד א' פרק ב' דבכורות (עי' כריתות כא, ב) ודם שרץ אין חייבין עליו ר"ל משום דם אבל חייבין משום שרץ דרמז כבשרו ובפרק קמא דחולין (יח, א) תנן השוחט במגל קצר דרך הליכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ואמרינן בגמרא דלא הכשירו בית הלל אלא להוציאו מידי נבילה אבל לאכילה אסור ובע"ז פר' ד' ישמעאל (נט, ב) ר' יהוד' בן בתירא ור"י בן בבא מתירין מפני שני דברים ופרש"י והר"ן ז"ל מתירין איסור חמור שאסר תנא קמא דהיינן איסור הנאה ומכל מקום מודים שאסור בשתיה ובפרק גיד הנשה (חולין צה, א) גבי בשר שנתעלם מן העין מאי מותרת שאינם מטמאות משום נבילות אסורות משום בשר שנתעלם מן העין. ובריש מסכת שבת (ב, א) דתנן הבעל הבית פטור ואמרו בגמרא (שם ג, א) דפטור ומותר ופלפולו התוס' והרא"ש והר"ן למה יהיה מותר לגמרי הלא יש בו איסור לפני עור לא תתן מכשול ורצו לאוקמי דמיירי בנוי והעני חייב סימנא בעלמא אם היה ישראל כו' ותמיהא בעיני למה לא אמרו בפשיטות דמותר לגמרי הוא מצד שבת דקאי הכא בשבת אבל יש בו איסור' ממקום אחד כמו הנך משניות דלעיל וכ"כ הרא"ש לאחר שהאריך בפלפול של לפני עור כו' דהאי מותר לא איידי אלא לענין שבת. ולמה לא תרצו בפשיטות כן מאחר דאורח' דתנ' הוא בכמה מקומות:
מצינו במשנה וברייתא וא"ו במקום או כמו חלץ ועשה מאמר ביבמות שר"ל או עשה מאמר וכן יש הרבה. וכן הוא דרך המקראות כמו איש אמו ואביו ר"ל או אביו ורבים כמוהו. וענין כי הוא"ו כמו וכן כאלו היה אומר אמו ואביו גם כן דינא הכי כמו האם ומצינו שיש שי"ן במקום וא"ו בכתובות פרק האשה שנתארמל' (כז, א), ואם יש להם עד אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין שאין אדם נאמן על עצמו ור"ל ואין אדם נאמן על עצמו ובפרק קמא דביצה (ח, א) שאפר כירה מוכן הוא פריך התם אפר כירה מאן דבר שמיה ומסיק אימ' ואפר כירה כו' ובפרק מי שהוציאו (עירובין מד, ב), שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן ובפרק קמא דידים שאין מצילין מירי כלי חרס אלא כלים וצריך ליתן טעם מה שייכות יש שי"ן לוא"ו ונראה שבת"ר סדרי משנה שהו' קודם ר' היה נשנה שם בשי"ן ושם היה שייך לומר שי"ן דהי' קאי על ענין שלפניו אח"כ כשקיצר רבי מהמשניות ושנה כמו ששנה. השי"ן לא זזה ממקומה כי כל מה שהעתיק ממשניות ראשונות לא רצה לשנות הלשון דמשנה ראשונה לא זזה ממקומה. וכן המצוה הרבה פעמים דלא רצו למחוק ולהניח מה שנשנה ונאמר. ועיין לקמן בענין ר' יוסי היינו ת"ק כו' דבר בשם אמרו כו' ועיין מ"ש לעיל בשם הכריתות במשנה במה אמרו ב' שורות במרתף דקאי אמשניות הקודמות:
כתב בהליכות עולם דרך המשנה והברייתא דהני מילי טובא ושייר דתנא לאו כרוכלא הוא דליחשוב וליזל ודוקא מפי מחד אבל חד לא משייר ומאי דקתני וכדפריך בכל מקום מאי שייר דהאי שייר והטעם כיון דטרח התנא למיתני כולהו מילי לא הוה משייר חדא. והיכא דקתני מניינ' או אלו מוכח בכמה דוכתין דלא אמרינן תני ושייר בפ"ק דקדושין (טז, ב) גבי אמה העבריה קונה את עצמו במיתת האב כו' מתיב רב ששה ד' מעניקין כו' ואם אית' נתני נמי מיתת האב וכ"ת תני ושייר והא אלו קתני כו' ומיהו איכא דוכת' שאומר תני ושייר אע"ג דקתני אלו. בסוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון (לב, א), שיד שבוע' הדיין ושבועת ביטוי וכן במקומות אחרים והתוספות העלו שצריך לחלק בכל היכא דתני עניינים רבים אמרינן תנא ושייר אע"ג דקתני אלו כגון הך דסוטה. אבל כי לא תני עניינים רבים וקתני אלו לא אמרי' תנא ושיר כגון הך דקידושין ודכוותה וכן גבי מניינא יש מקומות דתנ' ושייר אע"ג דקתני מנין בפרק החולץ (לט, ב) תני רבי חייא מדברי תורה וד' שניות להן מדברי סופרים ומסיק התם בגמרא דתנא ושייר וכיוצא בו במקומות רבים וזה צריך לענין הלכה יעוין שם בתוספות פרק קמא דקידושין עכ"ל. וז"ל התוספות פרק קמא דקידושין (ט, ב) גבי ד' מעניקים כו' דאמרינן דכל היכא דקתני אלו לא אמרינן תנא ושייר. וכתבו בפרק ב' דכתובות דאע"ג דתני מנין י"ל דשייר אלא היכא דתני כי התם ואי אתה יכול לומר באחת מהן:
ובפרק אלו נערות כתבו התוספות וז"ל אע"ג דבפרק קמא דייק תנא תני אלו ואת אמרת תני ושייר הכא דתני בסיפא ואלו שאין להם קנס לא שייך למידק הכי כדאשכחן בפרק המזבח מקדש (זבחים פד, ב) ואלו פסולין בקודש ואלו שאין פסולין ומשייר ברישא ובסיפא ובריש פרק אלו הן הלוקין (מכות ג, א) כתב רש"י ז"ל אלו לאו דוקא דתני ושייר ושם אמרינן בגמרא תנא תני יש ואת אמרת תני ושייר ובפרק קמא דע"ז לוקין טובא כתבו התוספות ז"ל אף ע"ג דנחית למניינא איכא למימר תנא ושייר וכ"כ בפרק הניזקין:
כתב הרמב"ן ז"ל בפ' קמא דקדושין ניחא לן לרחוקי מתני' ולאוקמא כיחידאה מלמי תנא ושייר כדאשכחן בפ"ק דב"ק ופ"ג דכתובות (מא, א), אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר"י הגלילי ופ' בתרא דסוכה (נד, א) אי משום ערב פסח לאו שיורא הוא הא מני ר' יודא היא וכן בפרק ג' מינין וכ"כ הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק. כל זה הביא מהר"י קארו ז"ל בכללי תלמוד שלו:
כשקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא לפעמים משיב ואמר נעשה כלומר התנא ה"ק דיוק של הרישא נעשה כמו הסיפא עצמה ודינה כמוה. ולפעמים אומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו והענין כל היכא דמצינו פלוגתא במקום אחר אז אומר כאן תברא אבל כי ליכא פלוגתא במילתא לא וכ"כ בפ"ק דקדושין. ועיין בתוספות פרק קמא דחולין דף ט"ז :
כתב הליכות עולם אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתא מדרשא והדר מייתי מה דכתיב בהדיא בקרא וטעמא משום דמאי דאתא מדרש' חביבה ליה טפי ומקדימו כגון בריש יבמות (ב, א) ט"ו נשים בתו ובת בתו ובת בנו וכו' ומפרש בגמ' דהאי דאקדים בתו משום דאתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה וכן בריש נדרים עכ"ל. וז"ל מהר"י קארו מאי דאתא מדרשא כו' ואני אומר דבקצת מקומות אמרינן כי פתח בדאורייתא פתח וקשה דשני תירוצים אלו סותרים זה את זה והיה נראה לומר שכשאנו אומרים איידי דאתא מדרש' חביבא ליה היינו כשבתחלה כלל הכל בין כתובים בתורה בין שאין כתובים ואחר כך חוזר לפרש אותם כגון ההיא דפ"ק דיבמות דקתני ט"ו נשים פוטרות צרותיהן ואח"כ פרט אותם ושנה ואלו הן בתו ובת בתו וכו' אבל היכא דלא כלל תחלה הכתובים בתורה וגם שאינם כתובים אמרינן דפתח בדאורייתא וכן בריש פרק יש נוחלין אמרינן איידי דאתא מדרשא חביבא ליה משום ריש נוחלין וכו' דקחני ברישא הוי כלל כמו ט"ו נשים עכ"ל:
לפעמים יש ג' תנאים מוזכרים במחלוקת ואין חילוק לכאורה בין תנא בתרא לקמא אז מקשה הגמרא היינו ת"ק ומתרץ איכא בינייהו כך וכך וכו' ולפעמים אומר איכא בינייהו כך וכך ולא מסיימו כלומר אינו ניכר מי האוסר ומי המתיר ויש קושיא ע"ז ודאי רבנן בהראי הם האוסרים דהא הכלל בידינו תנא בתרא לטפויי אתו. וכתבו התוספות במסכת עירובין דף י"ג דלא שייך למימר תנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא תנא דאפסקיה. ובפרק במה מדליקין (שבת כ, ב וכד, ב) וחכמים אומרים א' מבושל וא' שאינו מבושל חכמים היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דרב ברונא כו' ולא מסיימו. וכתבו התוספות שם ולא מסיימו לא שייך הכא תנא בתרא לטפויי אתי דמוכח קצת דת"ק להחמיר עכ"ל. ותימא על התוספות למה הוצרכו לזה (עי' בתוס' שבת כד, ב, ד"ה איכא), הלא יש כאן ג' תנאים וכללא הוא בידם דלא שייך לטפויי כדמספיק תנא ביניהם וכן הכא מפסיק נחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו רבנן לאסור מבושל בעיניה אך בנתינות שמן לתוכו מותר וכדרב בדונא כך איכא למימר ע"כ לא מסיימי. אמנם בע"ז פרק קמא משמע אפילו היכא דאיכא שלשה תנאים אמרינן דתנא בתרא אתא לטפויי אתנא קמא דאיתא שם (ע"ז ב, א, וז', ב) לפני אידיהן של עכו"ם כו' רבי ישמעאל אומר שלשה שלפניהם ושלשה שלאחריהם אסור וחכמים אומרים לפניהם אסור לאחריהם מותר ואקשינן מגמרא חכמים היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דשמואל דאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד ת"ק איתא ליה דשמואל ורבנן לית להו דשמואל פי' משום דסתם תנא בתרא לטפויי אקמא וכדפרש"י והא התם ג' תנאים הם ובהליכות עולם כתב דנראה לו דאפילו יש ג' תנאים נמי אם התנא האמצעי מחמיר טפי בהדיא מסתמא תנא בתרא את"ק אתא לטפויי ומסיימי. ומאחר דתנא האמצעי מחמיר טובא לא מסתברא דאתו רבנן בתראי לטפויי על החומרא אלא מסתמא על הת"ק אתו לאטפויי ומ"ה מסיימי:
וכשלא הוזכר ת"ק בשמו ותנא בתרא הוזכר בשמו יש דרך אחר בגמרא דמשני שהתנא המפרש שמו הוא עצמו הת"ק אלא שבתחלה המסדר המשנה שכח שמו והזכירו בסתם ואח"כ הזכיר שמו ואמר הדעת הראשון הוא דעת פלוני וכן תמצא בחולין בריש כל הבשר (קד, ב), דקתני העוף עולה על השלחן ואינו נאכל דברי ב"ש ב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי זה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ופריך תלמודא ר' יוסי היינו ת"ק ומשני מאן ת"ק ר"י כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר כו' ופי' רש"י שהתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחלה וחזר והזכיר שמו ובזה נוחין כמה מקומות במשנה דקתני כה"ג וצריך לפרש כדפרש"י שהתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחלה ולפיכך סתם אותו ואחד שנכתב זכר שמו ולא מחק מה שכתב בראשונה בסתם דהואילה ונתב נכתב ואח"כ קיים המצוה להזכיר דבר בשם אומרו:
בפרק הגוזל עצים (ב"ק צח, ב) פרושי קא מפרש כתבו התוספות ז"ל תימא דלא פריך אי הכא חייבים חייבים תרי זימנא למה לי כדפריך פרק קמא דסנהדרין שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק וז"ל הרשב"א ז"ל איכא טובא דמקשה הכי ואיכא טובא דלא מקשה. בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ג, א) פריך שלשה שלשה למה לי ובריש מציעא (ג, א) פריך והא זה וזה קתני ובריש נדרים (ד, ב) אסור אסור למה לי ובפרק בית כור (ב"ב קד, א) פריך אני מוכר אני מוכר למה לי. ואיכא דוכתא דלא פריך בפ"ק דחולין (טז, ב) בברייתא דהשוחט במחובר שחיטתו כשרה דדריק פרושי מפרש ולא פריך כשרה כשרה למה לי ובפ' גיד הנשה (חולין צח, א) גבי בצי' טמאו' ששלקן עם בצים טהורות לא פריך אסורות אסורות למה לי ובפרק כל הבשר (חולין קיג, א) גבי דג טהור' שמחלו' עם דג טמא לא פריך מותר מותר למה לי ובפרק פסולי המוקדשי' (בכורות לא, ב, ד"ה אם) כתבו התו' ז"ל בכל דוכתא דפריך תרי זימנא למה לי לא שייך למימר כ"כ פירושי קא מפרש כהנך דוכתי דלא פריך:
אורחא דתלמודא לאקשויי אדמפלגי בהאי לפלוגי בהאי הואיל ושייכא פלוגתא בתרווייהו והתירוץ בזה אפשר להיות על א' מג' פנים אם לומר דחדא מנייהו נקט דמפלוגתא דהאי משמע נמי פלוגתא דהאי ואם לומר דמכ"ש איכא פלוגתא התם והכא אתא לאשמועינן רבותא דאפילו בנושא דהכא פליגי ואם לומר דדוקא הכא פליגי אבל התם לא פליגי. והרי ג' פנים ה"ה וכ"ש ודוקא:
משנה שמביאין ממנה ראיה מדוקיא דרישא ואקשינן מינה מדוקיא דסיפא לסתור דבריו ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה כי הא דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר בית כור (ב"ב קג, ב) סתמא מאי. ת"ש בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר הא סתמא כהן חסר הן יתיר דמיא. והקשו עליו אימא סיפא ואם א"ל הן חסר הן יתיר אף פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו הא סתמא במדה בחבל דמיא אלא מהא ליכא למשמע מינה וכן בב"מ (כו, ב) גבי מצא בחנות כן. והתלמוד מלא מזה וקשיא הא גופא קשיא דמרישא משמע דסתמ' להן חסר או יתיר דמיא. ומסיפא משסע דסתמא למדה בחבל דמיא וצ"ל דלישנא דרישא וסיפא לאו תרווייהו לדיוקא אתו דחדא מינייהו לאו לדיוקא ולא נקטיה אלא משום סיפא וכך הדרך דבכל דוכתא דאקשינן במשנה או בברייתא הא גופא קשיא מתרץ רישא דוקא וסיפא כדי נסבא או איפכא ובהא פליגי דמ"ם רישא דוקא וסיפא כדי גסבא והוה כאלו אמר אם א"ל מדה בחבל ופיחת כל דהו ינכה ואם הותיר יחזיר הוא סתמא נעשה כאלו א"ל הן חסר או יתיר בין פיחת או הותיר הגיעו הא סתמא כאלו א"ל מדה בחבל והוי כאלו אמר אם א"ל הן חסר הן יתיר בין פיחת בין הותיר הגיעו הא סתמא נעשה במדה בחבל ובין למר ובין למר נסתלקה קושיית הא גופא קשיא ולפי שאין הכרח הי מנייהו דוקא והי מנייהו כדי נסבא מסיק תלמודא אלא מהא ליכא למשמע מיניה ולפעמים אומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו כמ"ש לעיל ע"כ כשנאמר סתמא בגמ' מהא ליכא למשמע יראה המעיין אם יש פלוגתת תנאים בזה הדבר בעלמא יאמר תברא ואם לא יאמר נעשה:
משנה ראית בה יתיר שפעמים מדקדק התלמוד מאותו יתור ופעמים אינו מדקדק כמו (חולין יט, ב) נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה מדקדק התלמוד נמצא למעוטי מחזיר סימנים אחורי העורף. וגבי נמצא כשר בתורים ופסול בבני יונה וכו' באותו הפרק עצמו (כב, א) לא מדקדק נמצא למעוטי מאי. והכריתות אומר דכל היכא דאיכא למידק דייקינן ואי ליכא לדקדק לא דייקינן דאורחא דמשנה בכל שני הפכים לומר נמצא כדי שלא נשכח אחד מן אותם ההפכים שיש בכולם ק"ו לכאן ולכאן לומר שאין אחד מן ההפכים ראוי אך בתוספות יש טעם למה אינו מדקדק בכאן כמו שמדקדק בכאן ע"ש פ"ק דחולין (כב, א, ד"ה נמצא)
בכמה מקומות מתני' מני לא כפלוני ולא כפלוני ואין להקשות אולי הוא דעת שלישי דאי תימא דאיכא דעת שלישי הוה ליה להודיענו דמתני' וממה שלא הודיע נתברר לנו דליכא דעת ג' אבל קשה בהא דאמרינן במסכת י"ט פרק אין צדין (ביצה כח, א), דאמרינן התם. ר' חייא ור' שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט לא כר' יודא ולא כרבנן אי כר' יודא הא אומר שוקל אדם כנגד כלי או כנגד קיפוץ כנגד כלי אין כנגד מידי אחריני לא אי כרבנן הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ומהדרינן אינון עביד כר' יהושע דתניא ר'"י אומר שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט וקשה כיון שיש הכל בתלמוד בכל שאומר מתני' לא כפלוני ולא כפלוני לא אמרי' אולי דעת ג' דאי איכא דעת ג' אמאי לא קחני לה ומצאתי שה"ר יצחק דליאו"ן ז"ל השיב ע"ז שהוא זרות שימצא דעת ג' ואם ימצא דעת ג' אינו מן הדוחק. סליק כלל רבי: