טריפה. ואם ניקב נקבים שאין בהם חסרון סביב הקיפו מצטרפים לרוב אפילו לא נקבו במקום אחד אלא זה למעלה וזה למטה כדרך שמצטרפים לרוב להקל גבי שחיטה כדלעיל סי' כ"א וקל וחומר לטריפות להחמיר (תבואות שור):
לארכו. על פני כולו ואפילו לא נשתייר כלום לא למעלה ולא למטה וקיל מגרגרת דלקמן סי' ל"ד (ב"י) דאין למדין בטריפות זו מזו ואין מוסיפין על הטריפות שמנו חכמים בפירוש (תבואות שור רוקח):
השדרה. וידוע שלא נפסק החוט. וצריכה בדיקה (עיין [ב]ה"ג הובא בתורת יקותיאל סי' נ"ח) במכל שכן דהכה לרוחב השדרה דלקמן סעיף ו'. והא דסתם כאן השו"ע משום דמלתא דפשיטא היא דאין שבר בלא מכה ומשום הכי סמך אדלקמן סעיף ו'.
וזה דבר המצוי לפעמים בתרנגולת ששדרתה עקומה על ידי שבר ולא בתולדה ואף שנקשר שבר אל שבר יחדיו ידובקו לא מהני בלא בדיקה בחוט כמו בנשבר הרגל במקום צומת הגידין דלקמן סי' נ"ו וכמו שנתבאר לעיל סי' ל'.
וכשנמצא החוט שלם כשירה אפילו בנשברה המפרקת ונפסק גם הבשר שעליה (ט"ז סוף סי' כ"ז).
אבל אם נשברה המפרקת ונפסק החוט וגם רוב הבשר שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק הרי זה נבילה מחיים (גמרא):
או שנתמעך כו'. מכאן ועד ס"ה נתבאר היטב בסי' ל"א עיין שם:
פרשה שלישית. פירוש מקום שהחוט מתפרש ומתפצל פיצולין נקרא פרשה. דהיינו כשמגיע החוט כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש אחד לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב. ולמטה מאותן פיצולין כשני אצבעות בדקה וכג' אצבעות בגסה (טור ב"ח) הוא חוזר ומתפצל עוד לשלשה ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו וכל מקום שמתפצל נקרא פרשה.
ואתמר בגמרא עד היכן חוט השדרה (עד היכן כוחו של חוט להיות הבהמה נטרפת בהפסקתו) אמר שמואל עד בין הפרשות (כל מקום שיפסק רובו עד בין הפרשות הללו טריפה ואם למטה מבין הפרשות הללו נפסק כבר פסק כחו והירכים מעמידים את שדרתו ואינה מתה בכך) (ובין הפרשות הוא כל אורך החוט האמצעי שבשדרה כב' או ג' אצבעות שבין מקום פצולים שמתפצלים פצולים ראשונים לפצולים שניים וכן כל אורך שבין מקום שניים לשלישיים וכן כולם והאורך שבין מקום פיצולים ראשונים ושניים נקרא בין הפרשה א' ושבין שניים לשלישיים נקרא בין הפרשה ב' וכן בין הפרשה ג') (רבינו ירוחם ב"י). ואמר שמואל עד אחת טריפה (כל מקום שיפסק מן הבהמה עד בין הפרשה ראשונה טריפה ודאי) שנייה איני יודע שלישית כשרה (נפסק בין הפרשה שלישית דהיינו כל ארכו לאחר שנתפצל פעם שלישית כשירה). בעי רב הונא בריה דרב יהושע עד ועד בכלל (והכי קאמר עד בין הפרשה ראשונה ואותו בין בכלל טריפה ודאי) או דלמא עד ולא עד בכלל (טריפה ודאי אלא בכלל איני יודע וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי אלא בשניה נמי איני יודע). בעי רב פפא אם תמצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו (נפסק החוט הגדול האמצעי כנגד פי הפצולים הראשונים מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא). בעי ר' ירמיה אם תמצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו תיקו. פירוש נפסק הפיצול עצמו ברחוק ממקום חיבורו בחוט כנגד חוט השדרה שבין פצולים ראשונים לשניים שהוא בין הפרשות ראשון כך כתבו התוספות. והוא הדין דאיכא למבעי בנפסק פיצול אחד מפצולים השניים כנגד בין הפרשה שנייה אם הוא בכלל איני יודע כבין הפרשה שנייה או לאו כמו דמבעי ליה בנפסק פיצול אחד מהראשונים אם הוא בכלל ודאי טרפה כבין הפרשה ראשונה אם תמצי לומר עד ועד בכלל. אבל בפצולים שלישיים ליכא למבעי מידי כיון דאפילו בין הפרשה שלישית כשרה.
אבל בפי פרשה שלישית איכא למיבעי אם הוא בכלל בין הפרשה ג' וכשרה או לאו ואיני יודע כמו דמבעי ליה בפי פרשה א' אם הוא בכלל בין הפרשה א' ואיני יודע אם תמצי לומר עד ולא עד בכלל או לאו וטרפה. וספיקא דאורייתא לחומרא. וזהו דעת הר"ן ושו"ע. אבל הרמב"ם וסיעתו סבירא להו לחלק בין פי פרשה ראשונה דמבעי לן שמא אינו בכלל בין הפרשות כלל ובין פי פרשה שלישית דהוא בכלל בין הפרשות ודאי וליכא למבעי אלא אם הוא בכלל שנייה או שלישית והא ליכא למבעי כלל דודאי פי פרשה שלישית הוא בכלל שלישית ופי שנייה הוא בכלל ב'. וכן דעת רש"ל הובא בש"ך. ויש לסמוך על זה בהפסד מרובה מאחר דבלאו הכי איכא ספיקי טובא אלא דכולן שם אחד ואין נחשבים לספק ספיקא כמו שיתבאר לקמן סימן ק"י בכללי ספק ספיקא:
ובעוף. בגמרא איתמר בעופא רבי ינאי אמר עד בין האגפיים ריש לקיש אמר עד (עיין רא"ש) למטה מן האגפיים. כן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ופסק הרמב"ם כרבי ינאי לפי שהיה רבו של רבי יוחנן שהיה רבו של ריש לקיש ואין הלכה כתלמיד במקום הרב כל שכן במקום רבו דרבו. אבל גירסת רש"י ותוס' וסייעתם איפכא רבי ינאי אמר למטה מן האגפיים וריש לקיש אמר עד בין האגפיים. ועל פי גירסא זו פסקו הספר התרומה וסמ"ג וסיעתם כרבי ינאי שמחמיר ועוד שהיה רבו דרבו.
וכתבו התוס' שיש להסתפק בדרבי ינאי אם למטה ממקום חבורו בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על הגוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר בגוף. וכן פסק הר"ר פרץ בהגהת סמ"ק דיש להסתפק אי סוף העצם קאמר דהיינו מקום שהכנפים שוכבות על הגוף בסופן או שמא אתחילת העצם קאי מקום חיבור הכנפיים בגוף ויש להחמיר מספק עכ"ל. הובא בש"ך. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך דכל כי הא אזלינן לחומרא. וכן כתב האור זרוע. וזהו דעת יש מטריפים שבהג"ה. והרא"ש הכריע דאתחילת העצם קאי מקום חבורו בגוף ומאן דאמר עד בין האגפיים עד ולא עד בכלל וכנגד מקום חבורו כשרה ואינה טריפה אלא עד תחילת מקום חבורו ומאן דאמר למטה מן האגפיים היינו עד למטה ממקום חבורו ולא עד בכלל אלא כנגד מקום חבורו ממש טריפה. ופסק השו"ע כהכרעת הרא"ש וכמאן דאמר בין האגפיים דהוא רבי ינאי לגירסת הרי"ף והרמב"ם.
וכתב הט"ז דהא דכתב רמ"א דבהפסד מרובה אין להחמיר היינו שאין להחמיר כל כך להטריף עד מקום כלות שכיבת העצם אבל לא להקל כל כך להכשיר בנפסק כנגד מקום חבורו לגוף ולסמוך על גירסת הרי"ף וסיעתו. והש"ך בנקודות הכסף כתב דדעת רמ"א להקל בהפסד מרובה אפילו כנגד מקום חבורו כדעת הב"י בשו"ע. ומיהו רש"ל וב"ח פסקו להחמיר אפילו בהפסד מרובה עד מקום כלות שכיבת העצם. הלכך למעשה יש להורות בהפסד מרובה כהכרעת הט"ז שלא להקל בכנגד מקום חבורו לחוש לגירסת התוס' וסיעתם דבתראי נינהו ואנן גרירי בתרייהו בכל מקום. אבל אין להחמיר לאחרים בהפסד מרובה עד מקום כלות שכיבת העצם משום דהוי כמו ספק ספיקא. אלא כל בעל נפש יחמיר לעצמו לחוש לדעת רש"ל וב"ח:
הקשרים. והוא שלא הלכה ואיכא מאן דאמר דאפילו הלכה חיישינן לחוט השדרה עכ"ל הר"ן. ועיין מ"ש לקמן:
בכח. ומרסק וכן במקום הקשרים עכ"ל הרשב"א בתורת הבית הקצר. וכן משמע בגמרא דחיישינן לריסוק. והלכך בעי שהייה מעת לעת ואחר כך ישחוט ויבדוק דבתוך מעת לעת אין הריסוק מתגלה וניכר כדלקמן סי' נ"ח.
ומיהו לא בעינן בדיקה אלא במקום ההכאה שחוששין לו ולא בכל החלל כדלקמן שם סעיף ג' בהג"ה. והילכך כיון שהכה על פי השדרה ובדק בחוט השדרה ונמצא שלם בלי ריסוק ופיסוק שוב אין צריך לבדוק יותר באברים הפנימים שתחתיו כי מאחר שלא היה כח בהכאה לרסק החוט כל שכן שלא יש בו כח לרסק איברים הפנימים שתחתיו. והוא ששהתה מעת לעת לפני שחיטה.
אבל אם הכה על הצלעות ולא על השדרה ממש בעינן בדיקה באברים הפנימיים שבמקום הקשרים וראש המקל המכה בכח אם אין שום ריסוק ופיסוק. והוא ששהתה מעת לעת.
ומיהו הני מילי דבעי שהייה מעת לעת כשלא עמדה והלכה כגון שהכה אותה כשהיתה רבוצה אבל אם הלכה ד' אמות הילוך יפה לפני שחיטה יצאה מחשש ריסוק איברים ואין צריך בדיקה כלל כדלקמן שם. והילכך גם בהכה על השדרה אין צריך בדיקת החוט משום חשש ריסוק אלא משום חשש פסיקת החוט במקום הקשרים וראש המקל לאיכא מאן דאמר שבר"ן לעיל. ולבדיקה זו לא בעי שהייה כלל ויכול לשחוט מיד ולבדוק. ובכהאי גוונא מיירי הטור וכן השו"ע. ומשום הכי לא הזכיר כי אם חששא דפסיקת החוט (דרכי משה. דלא כפרי חדש ותבואות שור). ומשום הכי נמי לא הזכיר נמי דבעינן שהייה מעת לעת. ומשום הכי נמי לא כתב רמ"א דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה כמ"ש לקמן סי' נ"ח משום דהתם דווקא בבדיקות ריסוק לא קים לן אבל בבדיקות פסיקת החוט קים לן שפיר (עיין תשובת מהר"ם מלובלין סי' צ"ד).
ואם רואים שהשדרה שלימה שלא נשברה אין צריך לבדוק בחוט. כן משמע בט"ז. וטעמו ונימוקו עמו כדפרש"י ריש פרק אלו טרפות דפסוקת החוט על ידי שבירת השדרה היא ומשום הכי תנן במתניתין דאלו טרפות נשברה השדרה ונפסק החוט שלה.
ומיהו היינו דווקא אם לא שהתה לפני שחיטה כדי להעלות ארוכה להיות השבר חוזר ונקשר אלא יום או יומים דבכהאי גונא מיירי הט"ז אבל אם שהתה כדי להעלות ארוכה חיישינן שמא נשברה ונפסק גם כן החוט וחזר ונקשר השבר שבר אל שבר יחדיו ידובקו. ומשום הכי סתמו כל האחרונים ולא פירשו דבבדיקת השדרה סגי. ורש"ל וב"ח ומהר"מ לובלין ותבואות שור כתבו בהדיא דבעינן בדיקה בחוט. ושיעור להעלות ארוכה הוא לא פחות מג' ימים מעת לעת. עיין סימן פ"א.
והעולם אין נזהרין עכשיו לבדוק בהכאות המצויות כמה פעמים לרוחב השדרה או באורך במקום הקשרים וראש המקל (עי' תבואות שור). ואפשר שסמכו על סברא הראשונה שבר"ן דלעיל דבהלכה לא חיישינן מידי. וכן דעת הרשב"א. ומכל מקום כל בעל נפש יחמיר לעצמו לבדוק על כל פנים אם נשברה השדרה וכמשמעות הט"ז.
כתב הכלבו שאם נפסק המקל בשעת הכאה חוששין למקום שנפסק שם לפי שבמקום שנפסק המקל עושה חבורה או מכה רבה כמו בראשו (ב"י ט"ז):
נקטה. משום דשגרונא שכיח ופסיקת חוט השדרה לא שכיח (גמרא):
הכי. אף על גב שאין לו אלא ב' רגלים ונמצא שאין הולך כלל. ומותר לקנות לכתחלה מן הנכרי עוף שאינו יכול לילך ואפילו אינו יכול לעמוד כלל על רגליו דתלינן בשגרונא מאחר שלא ראינוהו שנפל (הגהות מרדכי וכנסת הגדולה בשם דמשק אליעזר):
חוששין. שמא עם נפילתה נפסקה חוט השדרה ולכך גוררת רגליה שפסיקת חוט השדרה מצוי עם כח נפילתה עכ"ל רשב"א בתורת הבית הקצר. ומשמע מלשונו דבעינן בדיקה בחוט לבדו. והקשה התבואות שור דהא כל נפילה צריכה בדיקה בכל החלל אלא אם כן הלכה ד' אמות הילוך יפה אבל אם צולע וגוררת אפילו רגל אחת צריכה בדיקה בכל החלל כדלקמן סימן נ"ח. ותירץ דהכא מיירי גם בנפלה מגובה פחות מי' טפחים דאין לה דין נפולה ואינה צריכה בדיקה אלא מקום פסיקת חוט השדרה מפני שגוררת רגליה. וחומרא יתירה היא לחוש לפסוקת החוט בפחות מי' טפחים דאם כן אפילו בגובה טפח. וכל כהאי גוונא הוה ליה לרשב"א לפרש דהא הרשב"א כתב דין זה בתוך דיני נפולה דלקמן סי' נ"ח ופירש שם בהדיא בתחלת דבריו דבפחות מי' טפחים אין לה דין נפולה כלל ומשמע מסתמא דגם דין זה אינו אלא בנפילה מגובה י' טפחים. אלא שסמך דין זה לדין דאם נפלה מדעתה שהפילה עצמה לדעת דאין חוששין לה משום דאמדה נפשה וגם מן הסתם אין חוששין אם מוצאים בהמה שנפלה מן הגג דחזקה שנפלה לדעת כדלקמן שם ואחר זה מיד כתב דין זה דגוררת רגליה לאשמועינן דאם גוררת רגליה חוששין על כל פנים לחוט השדרה אם נודע שנפלה אף על פי שלא ראינוה כשנפלה אלא שמצאוה נפולה ומן הסתם נפלה לדעת ואין לחוש לריסוק איברים וגם לפסיקת חוט השדרה אין חוששין בנפלה לדעתה אם שחטה עד שלא עמדה והלכה מכל מקום אם הלכה וגוררת רגליה חוששין לפסיקת חוט השדרה דמצוי עם כח נפילתה ואף על גב דאמדה נפשה כיון דחזינן שגוררת רגליה (עיין סימן נ"ח):