לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן וְלָקַח חֲמִשִּׁים. משמעון כפירעון לחובו כלפי ראובן (ראה שו"ת הרי"ף סי' ד).
הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לִקַּח עֶשְׂרִים... כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת. המפרשים התקשו מדוע נחשב ראובן מודה במקצת וחייב בשבועה מן התורה, והרי הוא נשבע כדי ליטול ממון מהלווה ואילו מודה במקצת נשבע כדי להיפטר מהתביעה. ויש שפירשו שראובן נחשב מודה במקצת מול טענת לוי שטוען שנתן לו חמישים והוא מודה רק בעשרים (ש"ך קכא ס"ק יב, וראה כס"מ וב"ח שפירשו באופנים אחרים).
וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. כגון שהייתה ההלוואה בשטר שאז חייב שמעון לשלם לראובן את השלושים החסרים לפירעון החוב ואינו יכול להיפטר בטענה ששילם הכול ללוי. אבל אם הייתה ההלוואה בעל פה יכול שמעון להיפטר בטענה זו (ראה גר"א קכא ס"ק לט).