הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ סְתָם... אוֹ שֶׁהִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר וְהַהֶפְסֵד בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה. ולא הגדירו את שכרו של המתעסק. והדין הוא שהעסק מוגדר כמחצה מלווה ומחצה פיקדון (לעיל ו,ב), והשכר עבור המתעסק הוא שמקבל שני שלישים מהרווח ונושא רק בשליש אם הפסידו (כמפורט לעיל ו,ג).
יֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיְּשַׁלֵּם הַמִּתְעַסֵּק שְׁלִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם אָבַד מִקְצָת הַמָּמוֹן. לעיל ו,ג, שלדעה זו אין הבדל אם אבד כל הממון או רק חלקו, ותמיד משלם המתעסק רק שליש מההפסד.
וְיֵרָאֶה לִי שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. שבכל מקרה בעל המעות אינו מפסיד את הסכום שמוגדר כהלוואה (מהטעם שנזכר בהמשך ההלכה). ויש לכך השלכה למקרה שאבד כל הממון או רובו, שאז צריך המתעסק להחזיר לבעל המעות את המחצית שמוגדרת כמלווה, אף אם בפועל יוצא שהוא נושא בתשלום של יותר משליש ההפסד.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְשַׁלֵּם שְׁלִישׁ בַּהֶפְסֵד וכו'. הכלל שהמתעסק משלם רק שליש מההפסדים, הוא רק במקרה שההפסד לא גורם לכך שבעל המעות יקבל בחזרה פחות ממחצית כספו, דהיינו החצי שמוגדר כהלוואה בידי המתעסק.
רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְעֶשְׂרִים. ומתוכם שישים כהלוואה ושישים כפיקדון.
וְנָשָׂא וְנָתַן וּפָחַת תִּשְׁעִים. ונשארו בעסקה שלושים.
הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְשַׁלֵּם שְׁלֹשִׁים. שהם שליש מההפסד.
וְנִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל שִׁשִּׁים. שהרי נטל שלושים מהמתעסק ונותרו בעסקה שלושים, ונמצא שכל הסכום שכנגד ההלוואה בידו.
אֵין אוֹמְרִין יַפְסִיד שִׁמְעוֹן חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים. שהם שליש מהמאה וחמישה שהפסיד.
שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן. ששמעון ישלם רק שלושים וחמישה.
נִמְצָא רְאוּבֵן נוֹטֵל חֲמִשִּׁים. חמישה עשר שנותרו מהעסקה ושלושים וחמישה ששילם לו המתעסק.
וּלְעוֹלָם לֹא יִטֹּל רְאוּבֵן פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים. שזהו הסכום של חצי מהעסקה שבתורת מלווה. ולכן במקרה המדובר כאן ישלם שמעון ארבעים וחמישה, כדי שביחד עם החמישה עשר שנותרו מהעסקה יקבל ראובן שישים.
לְפִיכָךְ. הדין הבא, שמופיע בגמרא (בבא בתרא ע,ב; וראה לקמן ה"ה), מראה את נכונות המסקנה שלעיל.
שְׁטַר עֵסֶק הַיּוֹצֵא עַל הַיְתוֹמִים. עסקה שנכתבה בשטר, ובתוך זמן העסקה מת המתעסק, ובעל המעות תבע את היתומים מכוח השטר, ולא ידוע מה אירע לעסקה ואולי כולה אבדה.
נִשְׁבָּע בַּעַל הַשְּׁטָר. ככל מי שבא להיפרע מיתומים (הלכות מלווה ולווה יד,א).
וְגוֹבֶה מֶחֱצָה שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. אך את חצי הפיקדון אינו גובה משום שאין גובים מיתומים פיקדון שלא ידוע מה עלה בגורלו.
אַף עַל פִּי שֶׁלְּעוֹלָם טוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ. בית דין טוענים במקומם כל טענה שהיה יכול אביהם לטעון, ולכן פטורים מחצי הפיקדון משום שאביהם היה יכול לטעון טענה שתפטור אותו, ומזה שגובה את המחצה שכנגד המלווה, מוכח שאין שום אפשרות שבה יכול המתעסק להיפטר מלשלם באופן מלא את המחצית שהיא בתורת מלווה.
וְלָמָּה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין לוֹ כָּאן כְּנֶגֶד שְׂכָרוֹ שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּפִּקָּדוֹן. שהרי חכמים קבעו שישלם המתעסק רק שליש מההפסד, כדי שלא תהיה ההתעסקות בחינם ותיאסר משום אבק ריבית (ראה לעיל ו,ב-ג). ומדוע במקרה שאבד כל הממון או רובו, לא ינכו למתעסק את שכרו עבור ההתעסקות?
שֶׁהֲרֵי חֲצִי הַמִּלְוָה בִּלְבַד נוֹטֵל. שהרי הוא נוטל רק חצי ממה שנתן, והוא חלק ההלוואה. ומכיוון שבעל המעות לא מקבל בכלל את חלק הפיקדון, אין צורך בתשלום שכר על ההתעסקות בפיקדון (וראה הסבר נוסף באבן האזל).
וְכֵן אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל הַמִּתְעַסֵּק רְבִיעַ הַשָּׂכָר. שאז רק רבע מהממון מוגדר כהלוואה, ובמקרה של הפסד הוא משלם שני שליש מההפסד שכנגד חלקו שהוא שישית (כמפורט לעיל סוף פרק ו).
מְשַׁלֵּם הָרְבִיעַ כֻּלּוֹ שֶׁהוּא בְּתוֹרַת מִלְוָה. שאותו לא מפסיד בעל המעות בכל מקרה.
אֲבָל אִם נִשְׁאַר מִן הַמָּמוֹן מְעַט וכו'. כגון שקיבל מאתיים, וחמישים מתוכם הם בתורת מלווה, והפסיד מאה ושמונים ונותרו עשרים, שאם ישלם שישית מההפסד דהיינו שלושים יהיו ביחד חמישים שזה סכום המלווה.
מִן הַטַּעַם שֶׁכְּבָר בֵּאַרְנוּ. בתחילת הלכה זו, שבעל המעות מקבל בכל מקרה את סכום ההלוואה (מרכה"מ).