מַשְׁבִּיעִין הָאִשָּׁה אוֹ בַּעַל חוֹב תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּא לִפָּרַע מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין. שעל המלווה להישבע לפני שנוטל מהנכסים המשועבדים שלא פרע כבר הלווה את חובו ושלא נמחל או נמכר לאיש אחר (הלכות מלווה ולווה כב,י).
כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לעיל ד,כז.
וְאוֹמֵר כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנַת לִתֵּן לָאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. וכאשר סכום זה גבוה מסכום הכתובה או החוב, משלם להקדש את היתרה, ומשלם לאישה או לבעל החוב, והשדה שלו (תפא"י ערכין ו,ב).
וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ בְּדִינָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. כאשר שווי השדה וסכום החוב שווים, אין אומרים שייטול אותה מההקדש ללא תשלום על מנת שיגבו האישה או בעל החוב מחשש שיאמרו שההקדש יוצא ללא פדיון, ולכן ייתן אפילו דינר אחד. ומטעם זה האישה או בעל החוב עצמם אינם נוטלים ישירות מההקדש (אף אם ייתנו את ההפרש או דינר להקדש) שמא יאמרו שההקדש יוצא ללא פדיון שהרי הם נוטלים אותו ישירות כתשלום הכתובה או החוב.
וַאֲפִלּוּ הַחוֹב מֵאָה וְהַשָּׂדֶה שָׁוָה תִּשְׁעִים עַל מְנַת כָּךְ פּוֹדֶה אוֹתָהּ הָרוֹצֶה לִפְדּוֹתָהּ. אף שעל הפודה לתת לבעל החוב את כל שווי השדה (תשעים), אין מאפשרים לו לפדות ללא תוספת דינר (ראה פה"מ ערכין ו,ב).
אֲבָל אִם הָיָה הַחוֹב שְׁנַיִם בִּדְמֵי הַשָּׂדֶה וכו'. מכיוון שאנשים יכולים להעריך השדה עד פי שניים משוויה, יכולים לסבור שיש בפדיון גם כדי תשלום החוב וגם יתרה המיועדת להקדש. אולם כאשר החוב הוא פי שניים מדמי השדה, לא ניתן לסבור כן וחזר החשש שיאמרו שהשדה אינה נפדית כלל (כס"מ; וראה מרכה"מ שפירש באופן אחר).
אֶלָּא פּוֹדִין אוֹתָהּ סְתָם שֶׁאִם הִתְנוּ לִתֵּן אֵינָהּ נִפְדֵּית כְּלָל. פודים את השדה כפדיון רגיל, כך שכסף הפדיון הולך להקדש והשדה שייכת ללוקח, ואין אפשרות לפדות באופן שמתנים על מנת לתת דינר להקדש ואת שווי השדה לאישה או לבעל החוב (פה"מ ערכין ו,ב).