חֲצִי הַיּוֹם בִּשְׁאֵלָה וַחֲצִי הַיּוֹם בִּשְׂכִירוּת. שתי הפרות ניתנו לחצי יום שאלה וחצי יום שכירות.
הַמַּשְׁאִיל אוֹמֵר בִּזְמַן הַשְּׁאֵלָה מֵתוּ שְׁתֵּיהֶן. ותובע מהשואל לשלם על שתיהן.
אַחַת מֵתָה בִּזְמַן שְׁאֵלָתָהּ וְהָאַחֶרֶת אֵינִי יוֹדֵעַ. ונמצא שהוא מודה במקצת הטענה, ומחויב בשבועה מן התורה כדין מודה במקצת (ראה הלכות טוען ונטען א,א).
מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע יְשַׁלֵּם הַשְּׁתַּיִם. מפני שאינו יודע מתי מתה הפרה השנייה, אינו יכול להישבע על כך שפטור מלשלם עליה, ובשבועה מן התורה הכלל הוא שכל שאינו יכול להישבע משלם.
שְׁתַּיִם שְׁאוּלוֹת וְאַחַת שְׂכוּרָה. ומתו שתי פרות מתוך השלוש.
בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן יִתְבָּאֵר דִּין זֶה וכו'. ראה הלכות טוען ונטען ד,ז-ח.
וְכֵיצַד מְשַׁלְּמִין. שלפני שהנתבע משלם הוא יכול להטיל חרם על מי שתובע אותו תביעה שאינה ודאית (שם ה"ז).
וּמֵאֵי זֶה טַעַם הֵן מְשַׁלְּמִין. בהלכות טוען ונטען לא נמצא טעם מפורש לעיקרון זה. וניתן לומר שמשום שהמחויב שבועה מן התורה אינו נפטר מתשלום התביעה אלא אם כן נשבע, ואם לא נשבע יורדים לנכסיו וגובים ממנו את התשלום (שם א,ד) — לכן אם אינו יכול להישבע חייב לשלם.